שרה שינדלר
לא ככה צפיתי שיהיו נשואיי. הוקסמתי מהגבר העוצמתי הזה. הרגשתי מלכה אמיתית כאשר הלכתי איתו לאירועים. אני לא אודה בפניו אבל הוא הרבה יותר משכיל ממני, הרבה יותר חכם. כל נושא שמעלים הוא ישר משתלב בשיחה. הערצתי אותו כל כך. אבל מצאתי את עצמי משתעממת כי לא תמיד הבנתי על מה מדברים.
ראלף הוא כמוני. חתול רחוב יפיפה. אמנם הוא לא המאהב המושלם, אבל הוא מספק אותי. הרכושנות שלו כלפיי מחמיאה לאגו שלי. אני נוהגת לפנק אותו בכל מה שהוא רוצה ובתמורה הוא נותן לי להרגיש נחשקת ונערצת, מה שאינני מרגישה מכיוונו של ריף. יותר מזה. אינני מרגישה מהכיוון שלו שום דבר.
חשבתי שאם אסרב לשכב איתו הוא יתאמץ. מה שקרה בפועל הוא שהוא התרחק ממני ולא ביקש יותר שום מגע איתי.
אז נכון שאני בזבזנית ואני מפצה על החוסרים שלי בקניות מטורפות. מעולם הוא לא אמר לי מילה על כך. לכן היה לי חשוב לאמר לו שרוב הבגדים שלי הם מאסיה. "אני לא מבין למה את משתפת אותי בזה. מה זה משנה אם את קונה אתה זה כאן או בחנות של אסיה?"
"אין לה חנות. יש לה קשרים בחנויות הכי נחשבות. אני מקבלת את זה ממנה במתנה," אני עונה לו בתחושת ניצחון.
הוא הביט בי במבט אדיש. "איזה מזל שמצאת לך חברה כזו," הוא אומר.
באיזשהו מקום רציתי שיקרה משהו בינו לבין אסיה. היא אלמנה כבר שנה ואין ספק שריף הוא גבר מרשים. שלחתי אותה איתו לעיר, אבל מסתבר שלא קרה ביניהם הרבה, ועובדה היא שהיא לא חזרה איתו אלא לבד ולא הזכירה אותו במילה.
כל תוכנית שאני רוקמת נגדו לא מצליחה. העובדה שאסיה פה כמה ימים מספקת לי תרוץ לערוך מסיבה. אני לא מודיעה לו ומחכה לראות את תגובתו כשיחזור הביתה. הפעם אני מבקשת גם מראלף שיגיע. אני לא משתפת אותו בתכנית שלי, אבל מקווה לגרום לשניהם לקנא.
*
מסתבר שדבר המסיבה נודע לריף. אסיה שהייתה מופתעת מהמסיבה טענה בפניי שהיא באמת לא ידעה כלום. מסתבר שהוא לא אמר לה דבר. מה שכן עשה הוא להזמין את החברים שלו. אני יוצאת מדעתי כשאני רואה כמה רגוע הוא, כמה שמח. הוא מרבה לצחוק.
הבגדים שבחר ללבוש מדגישים את יופיו ומקנים לו מראה עוצמתי שגורם לי לרצות אותו בטירוף. אני יודעת שאעשה הכל כדי לכבוש אותו.
ליד כולם הוא מפגין זוגיות מושלמת איתי, אבל לי זה ברור שזו רק הצגה, אני מרגישה את הקור נושב ממנו לעברי גם בזמן שהוא נוגע בזרועי ליד חבריו.
אני מרגישה שאני משתגעת. אני מנסה לגעת בו, להתרפק עליו אבל הוא באלגנטיות בלתי מורגשת מתרחק ממני. מי שמסתכל מהצד לא יכול לחשוב כלל שהעובדה שהוא פונה לדבר עם חבר זה רק כדי לא להיות לידי.
המסיבה בעיצומה. "אני לא יכול להיות בקרבתך כשאת לבושה כך," לוחש לי ראלף. לפחות יש מישהו ששם לב לשמלה החשופה שלי. מה שאינני יכולה לאמר על ריף. "אני חייב לגעת בגוף שלך," הוא אומר לי בקול חרוך, "בלי בגדים. חייב להרגיש אותך מבפנים."
אני חייבת לכבות את הבעירה שבוערת בתוכי ואני מסמנת לראלף שיבוא איתי פנימה. אנחנו עולים לקומה העליונה ונכנסים לחדר האורחים שנמצא בקצה השני של המסדרון המוביל לחדר השינה שלנו."
בקושי נסגרת הדלת אחרינו וראלף כבר מרים את השמלה שלי ומושך את התחתונים למטה. "וואו, איזה תחתונים סקסיים," הוא אומר לי. כמובן שזו אמורה להיות מחמאה אבל היא מכעיסה אותי כיוון שאלה התחתונים של אסיה.
"תזיין אותי כבר," אני אומרת לו ומושכת אותו אליי.
אין לי מושג כמה זמן הוא עמד שם. אני הבחנתי בו רק כאשר ראיתי את הבזק המצלמה של הנייד. הכסוי הוורוד שעל הטלפון גרם לי לחשוב שזו אסיה.
"השתגעת?! מה לדעתך את עושה?" אני צועקת למי שעומד ליד הדלת.
רק כאשר האור נדלק ואני מצליחה סוף סוף לפקוח את עיניי שסונוורו ממנו אני רואה לתדהמתי את ריף. עם הטלפון בידו.
ראלף קופץ מהמיטה ורוצה לחטוף ממני את הטלפון.
"היית איטי מידיי. התמונות כבר מונחות במייל של עורך הדין," הוא אומר לי, "הפעם אני לא אוותר לך. תוך רבע שעה את נקיה ומסודרת בחדר העבודה שלי. אני מציע לך לא לאחר."
"את לא הולכת לבד," אומר לי ראלף.
"אתה מזומן לבוא ולשמוע מה שיש לי לאמר," אומר ריף ויוצא מהחדר.
"תסמכי עליי מותק," אומר לי ראלף, "אני אגרום לו לשלם. איזה חוצפן."
*
"לו היית טורחת לדבר איתי לפני שבועות כפי שביקשתי ממך המצב היום היה שונה," אומר לי ריף כאשר אני יורדת לחדר העבודה שלו.
"מה זה משנה," אני עונה לו, "רצית לדבר, אני פה. אני רואה שעורך הדין שלך פה. אתה מתכוון לתבוע אותי?"
"לתבוע אותך? על מה יש לי לתבוע אותך?" הוא שואל ומתחיל לצחוק.
"אתה לא חושב שאתה אשם בזה? את תשומת הלב שלך אתה נותן לאסיה. מה חשבת שאני לא אחפש מישהו שיעריך אותי. אם היית נותן לי מה שאני צריכה לא הייתי מגיעה למצב הזה," אני אומרת לו בכעס שבא לכסות על כך שהבטן שלי מתהפכת ובא לי להקיא.
"סיימת?" הוא שואל.
"זה אתה שלא סיימת את ההצגה שלך," אני אומרת לו בלעג.
"אם כך בואי נסיים אותה," הוא אומר, "את מתבקשת לשבת."
אני מתיישבת וריף מתיישב מולי.
"תקשיב טוב," מתחיל ראלף לאמר לו בקול מאיים.
"אתה טועה אדוני," קוטע אותו ריף, "עכשיו הגיע הזמן ששרה תקשיב."
"בהתאם להסכם הממון שחתמת לפני נשואינו," מתחיל ריף לאמר לי.
הפעם תורי לקטוע אותו. "אתה רציני?! בגלל סטוץ' קטן אתה מתחיל לדבר איתי על גרושים?"
"סטוץ' זה מה שאני בשבילך? אחרי כל מה שעשיתי עבורך אני סטוץ?" מתנפל עליי ראלף.
"רוצה לשמוע משהו מצחיק?" אומר ריף, "הקפצתי את אסיה לסוכנות הרכב שלנו. היא רצתה לקנות רכב כמו שלך. אמרתי לה שהרכב שלך עושה הרבה בעיות ואני מציע שתבחר לה אחר."
הוא משתתק ואני מרגישה את המתח נבנה בי. האם הוא משחק אותה או יודע?
"את יודעת מה אמרו לי? שאת באה לשם בגלל ראלף. שאת והוא נפגשים כבר חודשים. לא סתם עקבתי הלילה אחרייך. בואי נתקדם הלאה. כבר שבועות שאני מבקש לדבר איתך. את לא באמת מאמינה שברבע שעה כתבנו פה הסכם גירושין? כיוון שאת חסרת סבלנות אני אומר לך שבשורה תחתונה אני אתן רבע מיליון דולר ואת תחתמי לי על ההסכם הזה. אני רק מזהיר אותך שככל שתתעקשי איתי תקבלי פחות. הבית הזה, אגב, הבית שהינו בבעלותי הבלעדית עומד למכירה כבר חודש ויש סיכוי שהעסקה תיסגר בקרוב."
"אני לא מטומטמת. ברור שלא אחתום לך," אני עונה לו.
"תראה לה בבקשה ארן," הוא אומר לעורך הדין שלו ויוצא מהחדר.
"כיוון שאני מייצג את מר שינדלר אינני יכול לייעץ לך," אומר ארן בזמן שהתמונות של ראלף ושלי בשעת מעשה, כולל השיחה בינינו מופיעות על המסך שלפנינו. "התמונות האלה יצורפו לתיק התביעה שמר שינדלר יגיש נגדך. את רשאית להראות את ההסכם הזה למי שאת רוצה. הסכם הממון הוא חלק בלתי נפרד ממנו. אני חייב לציין שמר שינדלר נתן לך יותר ממה שהתחייב עליו."
"הוא הרגיל אותי לרמת חיים הרבה יותר גבוהה מרבע מיליון לשנה," אני אומרת לארן.
"את כנראה לא מבינה שהסכום הוא חד פעמי," אומר ארן, "העובדה שחדלתם לקיים יחסי אישות לפני שנה לא מוסיפה לטענותייך על חלקך בנישואין."
"ומאיפה הוא יודע בדיוק מתי חדלנו לקיים יחסים?" אני שואלת בלעג, "הוא רשם את זה ביומן שלו?"
"הוא סיפר לי שהפעם האחרונה שהוא ניסה הייתה בערב ראש השנה. תאריך כזה לא שוכחים מסתבר."
ואז ריף נכנס. המבט בעיניו כל כך ריק. לו רק היה כועס, מראה רגש כלשהו. אני מרגישה שאני נשברת לרסיסים. היה לי את הטוב מכלום והפסדתי בגלל משחקי גאווה מטופשים. אני מרגישה אבודה ומובסת.
ראלף, האחד שחשבתי שהוא היחיד שרואה אותי מתגלה לי כאחר. "את רוצה לאמר לי שאת חותמת על הסכם כזה שמשאיר אותך בלי כלום כמעט. אל תוותרי לו."
"מה אתה מבין בכלל," אני אומרת לי בקול רועד, "הפסדתי הרבה יותר מזה. הפסדתי אותו."
"נזכרת מאוחר מידי. לא נשאר בי כלום אלייך. את זרה לי יותר מהיום בו היכרתי אותך," עונה לי ריף.
"מרגע זה אנחנו פרודים," הוא ממשיך, "עורך הדין שלי ייתן לך לעיין בהסכם. את רשאית להתייעץ עם מי שאת רוצה. אני נותן לך זמן עד יום שני בשתיים עשרה בצהריים. אם ההסכם החתום לא יגיע למשרדו של מר רוטשילד עד אז, יוגש התיק הזה לבית המשפט. יצורף אליו הסכם הממון שחתמת עליו והוא שייקבע מה שתקבלי ממני זה בתוספת להוכחות על הבגידה שלך."
"יש לך עד חצות לקחת את הדברים האישיים שלך. אם את רוצה לקחת עוד דברים מהבית תתאמי עם עורך הדין. בכל מקרה את המפתחות שלך תשאיר על הדלפק במטבח כשתעזבי. אני אישאר בחדר העבודה שלי ולא אפריע לך. אני אזמין לך חדר במלון."
אני עולה ברגליים כושלות לחדר השינה שלנו. מחוץ לחדר השינה מונחות חמש מזוודות גדולות מהסוג שהיינו לוקחים איתנו לחופשות הארוכות שנסענו בקיץ. מה שיותר מפתיע אותי שקופסת התכשיטים המלאה ביהלומים שלי מונחת על האי באמצע חדר הארונות שלי.
בידיים רועדות אני מורידה את הבגדים שלי מהקולבים ומניחה אותם בתוך המזוודות. אני אוספת את הבגדים המלוכלכים שלי מסל הכביסה ולוקחת גם אותם. לרגע אני מתלבטת בקשר לבגדים שלקחתי מאסיה ללא רשותה. מי יודע אם יש לה חלק במהלך הזה. מה הוא סיפר לה.
אני ניגשת לחלון ומסיטה מעט את הווילונות. אני רואה את ריף מדבר עם אנשי הקייטרינג ואחר כך ניגש לאסיה. מהמקום בו אני צופה בהם איני יכולה לשמוע מה הם מדברים. מהצד נראה שהוא נותן לה הוראות. אין שום דבר אינטימי בשפת הגוף ביניהם.
ריף ניגש למיקרופון ואני מתחילה לרעוד.
אשתי ביקשה ממני להודות לכם בשמה שבאתם למסיבה הערב. אני מצטרף לתודות. מקווה שנהניתם מהמסיבה. היה נחמד לראותכם. כידוע לכם אנחנו מתקרבים לשעה אחת עשרה ועלינו לסיים את המסיבה.
אני נושמת לרווחה. לפחות הוא לא אמר דבר על מה שקרה כעת.
הוא ניגש לחבריו ומחליף איתם כמה מילים ונכנס חזרה לתוך הבית.
החצר מתרוקנת במהירות. אין לי מושג מה אנשים חושבים שקרה באמת.
אני ממשיכה לצפות במה שנעשה החצר. העובדים של חברת הקייטרינג מתחילים לקפל את הכיסאות והשולחנות, אחרי שאסיה אוספת את הפרחים לתוך קרטון ומקפלת את המפות. היא נראית בעיני כמו אחד העובדים בחברת הקייטרינג למרות שהיא לבושה בשמלת ערב שרק עכשיו אני שמה לב אליה. איך זה שלא ראיתי אותה במזוודה שלה? היא גם נועלת נעלי עקב ולכן אני מסיקה שיצאה למסע קניות. האם באה לכאן מוכנה למסיבה?
כעבור דקות ארוכות אני שומעת נקישה על דלת חדר השינה שמקפיצה אותי.
"מר שינדלר ביקש שאעזור לך לשאת את המזוודות לרכב שלך," אומר לי אחד מעובדי הקייטרינג.
"כמה נדיב מצידו," אני עונה לו במרירות.
הוא מוריד את המזוודות בזמן שאני נשארת לעמוד ליד החלון. "אני מניח שמר שינדלר יצטרף אלייך לחופשה אחר כך," הוא אומר לי, "אלא אם כן הוא כבר הוריד את המזוודות שלו."
"אתה לא באמת מצפה שאתן לך דין וחשבון," אני עונה לו בזלזול.
"לא גברתי," הוא אומר לי.
*
אני יורדת במדרגות לאט. אני מתקשה להאמין שזו הפעם האחרונה שאני יורדת בהן.
ואז אני רואה את אסיה במטבח עומדת עדיין עם שמלת הערב הסקסית שלה ומארגנת את שאריות האוכל על הדלפק לתוך קופסאות.
"מה את עושה במטבח שלי?!" אני אומרת לה בהרמת קול.
"לא הפריע לך שהייתי פה להכין לי אוכל בעצמי מיום אחרי שהגעתי לפה. מדוע זה מפריע לך עכשיו?" היא שואלת. אני מבולבלת. אולי ריף לא אמר לה דבר. "מר שינדלר ביקש ממני שאעזור לעובדי הקייטרינג לאחסן את שהאוכל שנשאר במקרר."
"את רוצה שאחכה לך ואסיע אותך?" אני שואלת.
.
*
"יש לפניה עוד עבודה," עונה לי ריף, "היא תישאר לישון פה."
"אני מבינה שאתה תזיין אותה הלילה. איזה סידור נפלא מצאת לך," אני מנסה לשוות לקולי טון מזלזל.
אני לא אראה לריף כמה לא הייתי מוכנה למהלך הזה. אני חייבת לצאת מהבית הזה עם ראש מורם, לאסוף את המחשבות שלי. אני מבינה שהוא כועס כעת ואין טעם שאדבר איתו. אין לי מה לאמר להגנתי שכן הוא תפס אותי עם ראלף במיטה.
אני נכנסת למרצדס שלי ומעיפה מבט דרך המראה. "אני עוד אחזור לכאן, ויותר מהר ממה שאתה חושב," אני ממלמלת לעצמי. אמנם החזרתי לריף את המפתחות אבל השלטים של שער הכניסה והכניסה למוסך נשארו אצלי ואני מתכוונת להשתמש בהם מחר.
אני יוצאת מבעד לשערי האחוזה. הנעילה שלהם מאחוריי מקפיצה אותי. מעולם לא שמתי לב לרעש שהם משמיעים בזמן שהם נושקים אחד לשני בטרם נעילתם.
אני נוסעת לאט וברגע האחרון מבחינה באופנוע של ראלף. הוא מאותת לי לעצור. אני נעמדת לידו ופותחת את החלון.
"לאיפה בדיוק את נוסעת?" הוא שואל אותי. אני מנסה להבין האם הוא כועס, או סתם במצב רוח רע ממה שקרה.
"יש לי חדר לחודש ברוזוולט," אני עונה לו.
"נפגש שם," הוא עונה לי, לוחץ על הגז וטס במהירות קדימה.
אני מתקשרת לשרלין. "היי," אני אומרת לה בקול עליז ככל שאני מסוגלת, "נהנית מהמסיבה?"
"היה ממש נחמד," היא אומרת,"חבל שנגמר ככה."
"כן, ריף בא במצב רוח קרבי. לא יודעת מה עבר עליו," אני עונה. יותר משאני רוצה לדבר אני רוצה לשמוע.
"איך אסיה נראית לכם. נראה לכן שהיא כבר עברה את המשבר? להיות אלמנה בגיל שלנו זה לא פשוט," אני אומרת.
"כן מסכנה. היא באמת ניסתה לשדר שהכל בסדר," אומרת שרלין.
"ראית איך היא פלירטטה עם בעלי?" אני שואלת.
"האמת היא שהוא בא לאמר לנו שלום אבל לא התייחס אליה באופן אישי. הוא החליף איתה אולי שתי מילים. גם כשהודיע שהמסיבה הסתיימה הוא ביקש ממנה שתעזור לאנשי הקייטרינג לאחסן את האוכל במקרר והסתלק. הוא אמר שאת עסוקה," אומרת שרלין.
"כן, הייתי חייבת לסדר משהו דחוף," אני אומרת.
"איזה מזל שהוא לא קלט אותך עם ראלף," היא אומרת.
"מה יש לקלוט," אני עונה לה, "אנחנו בסך הכל בידידות. הוא מי שמטפל ברכב שלי. נראה לך שיש בינינו יותר מזה?" אני עונה, "אני נחמדה אליו כי אני צריכה שיטפל לי ברכב,זה הכל."
"נפגש מחר?" היא שואלת, "כי אנחנו נשארות בעיר."
"איזה יופי," אני אומרת,"היכן אתן מתארחות?"
"במלון רוזוולט," היא עונה, "ואת לא מאמינה מי הגיע לפה כעת. ראלף. בטח יש לו פגישה עם מישהי פה."
מכל בתי המלון בעיר דווקא פה הן היו צריכות להתאחסן? איך שהגורל צוחק עליי.
"אני חייבת לסיים.יש כאן עוד מלא עבודה," אני משקרת להן וממהרת לסיים את השיחה.
"יש שינוי בתוכניות אני לא אגיע לבית המלון. "אני חוזרת הביתה," אני משקרת לו ומנתקת מייד את הטלפון, לא נותנת לו אפשרות להגיב.
שקרים. כמה שאני טובה בהם. במהלך כל נישואיי אני משקרת לריף. זה כבר טבוע בי, הם הפכו לחלק ממני.
בלית ברירה אני עושה את הדבר האחרון שחשבתי אי פעם שאעשה. אני נוסעת לאחותי.
"רבתי עם ריף," אני מספרת לה, "אני בדרך אלייך.
"זה נשמע רציני," היא אומרת לי.
"לקחתי הכל מהבית. אני לא חוזרת לשם," אני אומרת לה.
"זה לא מתאים לי היום. אני לא לבד," היא עונה.
"אני מבינה," אני אומרת, "בסך הכל רציתי מקום ללילה, אבל אני אסתדר בלעדייך.לא יודעת מה עבר לי בראש כשהתקשרתי אלייך."
אני עוצרת במרכז הקניות הראשון ומוציאה ממכשיר הכספומט חמשת אלפים דולר. אני לא רוצה שריף יוכל לדעת מה מעשיי. אני עוברת את הגשר וממשיכה לניו ג'רזי. אני מוצאת מוטל קטן וזול ושוכרת לי חדר ללילה.
אני יושבת על המיטה הזרה ומנסה למצוא מוצא מהסבך אליו נקלעתי. אני מתקשה לחשוב על העתיד שלי בלי האפשרויות הכספיות הבלתי מוגבלות שאיפשר לי ריף. אני חייבת למצוא דרך להניא אותו מלהפרד ממני.
אני חושבת על אסיה שנמצאת כעת בבית שלי. כן הבית שלי! כמה שארצה להאשים אותה במה שקרה אני יודעת שהיא כאן רק כמה ימים, ואילו הבגידה שלי בריף נמשכה מעל לשנה וחצי.
אני מותשת, אבל לא מסוגלת ללכת לישון. אני פותחת את ערוץ האופנה ושוטפת את הראש עם אופנה לקיץ הבא, כזו שלא אלבש. לא בגלל שאין לי אפשרות כספית לרכוש אותה, אלא בגלל שבעיניי היא ממש מגוחכת. אני מצטערת שמיו מילאן לא משתתפת בתצוגה. הבגדים שלהם אמנם מאד יקרים אבל מעוצבים בטוב טעם.
אני פותחת את הטלפון ומייד הוא מצלצל. כמה לא מפתיע אותי שזה ראלף. "איפה את?!" הוא צועק לתוך הטלפון.
"אתה דואג לי?" אני שואלת אותו בקול מתפנק.
"זה מה שמטריד אותך כעת?" הוא שואל.
"ומה מטריד אותך?" אני שואלת.
"תגידי הפכת להיות סנילית? את לא זוכרת שבעלך נישל אותך מכל הרכוש שלו?" הוא שואל.
"ומה זה קשור אלייך?" אני שואלת.
"את חייבת להילחם בו," הוא אומר לי.
"ומה זה קשור אלייך?" אני חוזרת על השאלה.
"כי אני דואג לך," הוא עונה לי.
אני יודעת שהוא משקר. "איזה מתוק אתה," אני עונה לו.
"אז איפה את. למה את לא באה למלון. אמרתי לשותף שלי שהדירה היום כולה לרשותו," הוא עונה.
"נסעתי מחוץ לעיר לאחותי," אני עונה לו, "יש לה דירה קטנה. "
"אני לא מבין למה לא הלכת למלון. הוא שלם עליו כך אמרת. או ששיקרת לי," הוא אומר.
"במלון ישנות חברות שלי. הדבר האחרון שאני צריכה כעת הוא שהן תראנה אותי שם ועוד איתך," אני עונה לו.
"שאני אבין. את זורקת אותי?" הוא שואל.
"אני מניחה שלא תרצה להיות איתי עכשיו שאין לי יותר כרטיס אשראי לשלם את כל מה בא לך," אני עונה לו.
"צודקת," הוא עונה לי, "מה אני צריך אישה שאין לה כסף. רק השתמשתי בך. תתביישי לך. האמנתי לך כשאמרת שאת אוהבת אותי ובעצם רק ניצלת אותי," הוא אומר.
זה כבר יותר מידי בשבילי. "שלום ראלף. אל תתקשר אליי יותר," אני אומרת.
אני לא מסוגלת לישון ויוצאת לחפש בית קפה שפתוח כל הלילה. לא הרחק מהמוטל אני רואה בית קפה קטן שדולק בו האור ונכנסת. המקום נראה עלוב, וריח של חומר ניקוי זול נודף מהריצפה שזה עתה נוקתה. חוץ ממני נמצאים שם שני גברים שהתיישבו באחת הפינות.
אני מחפשת מקום לשבת. הכיסאות המרופדים בבד אדום נראים מלוכלכים והמחשבה שאשב על אחד מהם עם השמלה הלבנה שלי מעורר בי חלחלה.
"קפה אחד לקחת," אני מבקשת, "ותוסיף לזה קרואסון."
"למה שלא תשבי איתנו מותק," קורא לעברי אחד הגברים, "בשעה כזו של הלילה ברור שאת לא ממהרת לשום מקום."
אני מביטה בו בגועל. "ומה גורם לך לחשוב שאתה יכול לפנות אליי בכלל," אני עונה לו.
"השחצנות שלך לא תוביל אותך לשום מקום. להיפך, היא רק מאתגרת גברים כמוני," הוא עונה לי בהתנשאות.
אני מזדרזת לקחת את הקפה ולברוח משם. אני חוזרת לחדר ומוודאת שהדלת נעולה היטב.
אני מתחילה לבכות. ההבנה שזו מי שאני בעצם, אחת שאין לה בית, שאין לה כלום. אני בזבזנית ויודעת שהכסף שיעביר לי ריף לא יספיק לי לזמן רב.
אני חושבת ולא מצליחה למצוא פתרון. אני יודעת שאין לי ברירה אלא לחזור ולדבר איתו.
אני מקווה שכאשר אגיע לשם בצהריים אסיה כבר תסתלק משם. אני מניחה שמפתח הדירה כבר בידיה. אם אני לא טועה היא אמרה שהיא צריכה לעבור ביום שישי.
עם המחשבה הזו אני נרדמת לשינה טרופה.
*
שלוש וחצי אחר הצהריים
אני יודעת שלעיתים ריף נוסע לבקר את הדודה של אבא שלו בשעות האלה. אין לי מושג אם גם היום. בכל מקרה אני חושבת לעצמי שאם הוא יהיה לחוץ בזמן זה יפעל לטובתי.
ההפתעה הראשונה שנכונה לי היא שהשלט לא פותח את השערים. אני מסתכלת עליו ורואה שהאור בו דולק, מה שאומר שזו לא בעיה של הסוללה אלא בשער עצמו.
אני מציצה מבעד לשער ורואה שיש בחניה רכבים של חברת ניקיון. אני ממתינה שעה ארוכה עד שאנשי חברת הניקיון יוצאים ומתניעים את הרכבים. אני מנצלת את ההזדמנות שהשערים נפתחים וחומקת בעדם במהירות לשביל הגישה לבית.
אני מגלה שגם השלט של המוסך לא פותח את הדלת ומחנה את הרכב מול הכניסה לבית. עכשיו זו עובדה מוגמרת שאני פה.
להפתעתי ריף פותח לי את הדלת לרווחה ומאפשר לי להיכנס.
אני לא יכולה שלא להבחין באור שמציף את הבית. התריסים פתוחים לרווחה, וריח נעים של ניקיון עולה מהרצפות.
סידורי פרחים, מאלה שהזמנתי אמש למסיבה, מקשטים בחן פינות שונות בבית.
ריף עומד מולי ושותק, נותן לי להסתכל מסביב.
"אמרת שאני יכולה לקחת מהבית מה שאני רוצה," אני אומרת לו.
"אמרתי לך שאת יכולה לקחת מהבית מה ששייך לך," הוא עונה לי, "את חושבת שיש פה באמת משהו שייך לך? כי לפי מיטב זכרוני כל מה שיש פה בבית אלה דברים שאני רכשתי לפני שהיכרנו."
ואז אני רואה את אסיה יורדת במדרגות מקומת חדרי השינה.
*
?
בר אבידן
מאמינה באהבה
?
©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.
קרדיט:
buzzfeed.comריף:
playbuzz.comשרה: