ריף שינדלר
שני דברים מטרידים את מחשבותיי. האחד לסיים לעבור על הסכם הגירושין שאני עומד להציג בפני שרה, והשני זו אסיה. אני בעצמי לא מחליט למי משניהם יש עדיפות.
אני מבין שאין לי מה לחשוב בכלל על אסיה לפני שההסכם חתום. אינני יכול לצפות איך היא תגיב.
אני שולח מסרון לעורך הדין שלי ארן רוטשילד:
אשמח שנפגש בהקדם. ריף ש.
ארן עונה לי מייד.
בדיון בבית משפט. אסמס לך כשאסיים. מעריך שייקח שעה ארן. ר.
זה מה שאני אוהב אצל ארן. הוא מייד מתייחס אליי ותמיד נוקב בזמן. לעולם איני צריך לשבת ולחכות.
כיוון שהסכם העבודה גמור והשולחן שלי נקי ממטלות אני מרשה לעצמי להיכנס לרשת החברתית ולחפש את אסיה. אפשר ללמוד הרבה על אדם מהפוסטים שלו.
הפוסט האחרון שלה נכתב שלשום.
בין התמונות שלה יש תמונות רבות של גבר יפה תואר. אין לי ספק שזה בעלה. הוא בעל שיער שחור מתולתל ועיניים חומות בהירות כמו שלי. הפנים שלו קורנות מאושר. אני בהחלט יכול להבין אותו. כשיש לך אישה כמו אסיה העולם שלך מואר. לפוסט הזה היו מאות תגובות. אין ספק שהוא היה אהוב וכך גם היא. אני לומד שהוא היה צלם עיתונות באזורי מלחמה. מותו קרה דווקא בגלל פיצוץ של מחסן תחמושת במקום הכי לא צפוי.
אני נכנס לדף שלה. המילים של אסיה. ולומד את עולמה. עולם של מילים שמצורפות לצד צילומים של קטלוגים בתחום האופנה בעיקר.
אני חוזר לדף הבית שלה ורואה שלפני כמה שניות העלתה פוסט חדש.
הטלפון שלי מצלצל ואני רואה את שמו של ארן על המסך. "סיימתי. טעות אחת של הצד השני גרמה לכך שניצחתי את המשפט מהר משחשבתי. אתה פנוי?" שואל ארן.
"מחכה לך," אני עונה לו.
אני עומד לסגור את הדף של הרשת החברתית כאשר אני רואה סימן של הודעה בצ'אט:
אסיה מיין: רואה שעקבת אחריי. הרשת הזו מגלה הכל.
אני מניחה שקראת את החדשות. אני ממש מתרגשת.
איך עובר יומך?
ריף שינדלר: שמח בשבילך.
היום שלי רגוע.
התכוונתי לשאול מתי את מסיימת.
אסיה מיין: אני עוד לא יודעת. חברה תסיע אותי הביתה.
בכל מקרה תודה לך. נתראה בבית.
ריף שינדלר: יום טוב. נתראה.
לשמחתי ארן מגיע ומסיח את דעתי ממנה. הדבר האחרון הוא שאני צריך זה לחשוב עליה. מתי פעם אחרונה שרה שאלה אותי איך עבר יומי? מצד שני היא לא נשמעת מעוניינת בי במיוחד.
"מה קורה איתך?" שואל ארן, "אני רואה שמשהו מציק לך."
"חשבתי שאני משלם לך על שירותיך כמשפטן, לא ידעתי שאתה גם פסיכולוג."
"תגיד מה שתגיד. אני מכיר אותך ואני יודע שמשהו עובר עלייך," הוא אומר.
"שרה הזמינה חברה להתארח אצלנו לשבוע," אני אומר לו ועוצר את שטף דיבורי. זה הזמן לשקול כל מילה למרות שארן חבר שלי, לא רק עורך הדין שלי. "יש לי הרגשה שיש מניע נסתר בעובדה שהיא הוזמנה. אני מרגיש שדברים קורים. אני רק צריך להוכיח זאת. כיוון שאתה יודע שאני רוצה לפרק את הנישואים האלה אני יכול לספר לך שאמנם אנחנו חולקים את אותה מיטה, אבל כבר שנה לא שכבתי איתה. זה התחיל בדחייה ממנה ופשוט הפסקתי לנסות. היא הפכה זרה לי ואני מרגיש כבר שאין לי בית. אני רוצה לחתוך את הסיפור בינינו כמה שיותר מהר. אמנם כשהתחלנו לדון בהסכם אמרתי לך שאשאיר לה את הבית. אני יודע בדיוק מה שוויו. יש מי שמעוניין לקנות אותו ואני חושב לסגור איתו את העסקה. את הבית קניתי הרבה לפני נישואינו ואני מודה לך על שביקשת שהיא תחתום על הסכם ממון."
"למה נדמה לי שיש לזה קשר לאורחת," הוא שואל אותי.
"אתה מקשיב לי? שבועות אנחנו מדברים על הגט. אני מספר לך שאני במשא ומתן בקשר לבית. מה זה קשור אליה?" אני עונה לו בכעס.
"בסדר," הוא אומר. אני רואה בפניו שהוא לא מאמין לי. הוא גבר כמוני, הוא חבר טוב שמכיר אותי היטב, ושנינו יודעים מה שאני לא רוצה לאמר, "תצטרך למצוא את ההזדמנות לגרום לה להיפגש עם שנינו. ברור לך שצד שלישי חייב להיות עד לשיחה ביניכם."
הנייד של ארן מצלצל. הוא מעיף בו מבט ומחייך. "מעניין. אמה אחותי מוזמנת ביום חמישי למסיבת הפתעה אצלך בבית לכבוד האורחת שלך. אחותי ביקשה שאצטרף אליה. ידוע לך משהו בנושא?"
"עכשיו תסביר לי אתה," אני אומר לארן בזמן שאני נכנס לרשת החברתית לראות מי הוזמן למסיבה, "מה דעתך."
"אני חושב שהיא מרגישה לאן נושבת הרוח מכיוונך ולכן היא דוחה את השיחה איתך," אומר ארן, "אולי באמת יש אמירה במסיבה הזו, לקנות אנשים שיהיו בצד שלה במלחמתה נגדך. גם אם זו רק החברה שלה."
*
שלישי בבוקר
אסיה מיין
"את בטח עייפה מההתרוצצות בעיר. תנוחי לך. ביטלתי את העוזרת כדי שתוכלי לישון," אומרת לי שרה. מבט מהיר עליה מראה לי שעוד שמלה שלי נלבשת על ידה. את הנעליים כבר לקחה אמש. אני מעמידה פנים שאני חוזרת לישון וממתינה לשמוע את הדלת נסגרת. אני יורדת יחפה ומציצה מבעד לחלון הצופה על כביש הגישה. אני רואה את השערים נפתחים ואת המרצדס האדומה שלה עוברת דרכם. אני מתמתחת והולכת להכין לי קפה. אני מחפשת במזווה איזה מצרכים ישנם ומחליטה להכין עוגת תפוחים.
בזמן שהעוגה נאפית אני מתיישבת עם המחשב על הכסא הגבוה ליד הדלפק ומתחילה לעבור על ההודעות. הזמן עובר מהר והעוגה כבר מוכנה.
אני מוציאה אותה ומניחה אותה על קרש שהכנתי אותו קודם לכן עבורה.
"הריח מזכיר לי את שבת בבוקר במטבח של סבתא," אומר ריף.
"זה הריח של הקינמון. יש בו משהו מנחם," אני אומרת.
"את נוסעת היום לעיר?" הוא שואל.
"אני מחכה לשמוע בקשר לדירה שלי," אני עונה לו, "אני לא מבינה מדוע המתווך לא עונה להודעות שלי."
"אני יכול לקשר אותך עם המתווך שלי," הוא אומר לי.
"אני אמתין עד מחר," אני עונה לו, "קפה רגיל?"
"את כבר יודעת," הוא עונה לי בחיוך, "וברור שגם פרוסת עוגה, נכון?"
"מה נראה לך?" אני עונה לו, "אני אתן לך להריח ואמנע ממך לטעום? אני לא כזו…נו הבנת."
"אני יודע," הוא אומר. אני נמנעת מלהסתכל על עיניו. אני לא רוצה להתעכב על מה שנדמה לי שאני רואה בהן. אסור לי לשכוח שהוא נשוי ועוד לחברה שלי.
אני מניחה פרוסות עוגה על שתי צלחות לבנות עם ציור של פרחים כמעט בלתי נראה בצבע פנינה, ומניחה עליהן גם את ספל הקפה הלבן המנוקד בנקודות כחולות. "הנה לך," אני אומרת ונושאת את שלי איתי. אני עוברת בחדר ולוקחת את הספר של ג'יין אוסטין אהבה ודעות קדומות המונח על הכרית ויוצאת דרך מרפסת חדרי לגינה.
אני לוקחת כיסא, מוצאת לי פינה מוצלת ומתיישבת לקרוא. אני רוצה לשקוע בסיפור ולשכוח מהעולם. אני חייבת לשחרר את הסערות שמתחוללות בי. את ההבנה שחיי עם ג'יימס באמת הסתיימו, את קבלת הפנים של שרה שגורמת לי להתחרט על כל רגע שהגעתי לאחוזת שינדלר ואת המחשבות על הגבר המעלף הזה שגורם לי להחסיר יותר מידי פעימות.
נזכרתי בשיחה שלי עם אימא לפני כמה חודשים. "אני יודעת שקשה לך," היא אמרה לי, "בהתחלה אולי לא יפעל הרגש שלך בעוצמה כפי שאת רגילה, אבל תני לזה הזדמנות. את לא צריכה לחכות שתתאהבי כדי להתרגל מחדש למגע של גבר."
"אמא!" אני עניתי לה מזועזעת. אימא מכירה אותי כל כך טוב ויודעת שמעולם לא הייתי מהבנות האלה ששוכבת עם הבנים סתם.
רק שהמצב כעת הוא שונה. רק נפגשנו וכבר אני מרגישה את הרגש שלי הולך ונבנה.
כשאימא מתקשרת הבוקר אני לא מעזה לאמר לה מה שקורה איתי. כאילו שאם אומר זאת זה יהפוך לממשי. ובכלל, אין לדעת מה היא תאמר לי. זה ממש לא מתאים לי להתאהב כך בלי יכולת לשלוט על רגשותיי.
ואז הוא הולך לעברי עם ספל הקפה ביד אחת ופרוסת עוגה בידו השנייה.
"נדבר אימא, אני צריכה לסיים," אני אומרת לה. הדבר האחרון שאני רוצה הוא שהיא תשמע את קולו.
"משהו חדש? זה היה סוכן הנדל"ן?" שואל ריף.
"לא. דיברתי עם אימא שלי. היא חייבת לשמוע את קולי כדי להתחיל את יומה," אני צוחקת.
"אני דווקא אוהב את זה. גם לי יש קשר טוב עם הוריי," הוא אומר, "את בטח יודעת שלשרה אין קשר עם משפחתה."
"יודעת, וחבל," אני עונה.
"זו הפרוסה השלישית שלי," הוא אומר ומלקק את אצבעותיו, "בדרך כלל אני לא זללן כזה."
"ככה זה כשיש ריח של אפיה באוויר," אני עונה לו, "זה תמיד מגרה את בלוטות הטעם."
"כנראה שאת צודקת. בבית הזה אין אף פעם ריח של אפיה או בישול," הוא אומר לי, "כמו כל דבר אחר."
אני מצפה לשתיקה שתשרור בינינו אחרי המילים האלה, אבל לא. "אז מה את קוראת את ג'יין אוסטין? הילדה בעלת נפש רומנטית."
"יש בזה הרבה יותר מזה," אני עונה לו, "אף פעם לא היה לי ממש בית. אבא שלי שירת במארינס והירבנו לנדוד. הזמן הכי ארוך ששהינו במקום אחד היה המקום שהכרתי את שרה. אולי לכן נקשרה בינינו ידידות."
"ואני תוהה לאן בדיוק היא נעלמה. לא מצידך כמובן," הוא מתערב לי בסיפור.
"לא משנה. אתה בוודאי ממהר לעבודה," אני אומרת.
"לא, תמשיכי. אמרת שלא היה לך בית ממש," הוא מחזיר אותי לסיפור שלי.
"יש לך אחוזה מהממת, שטופת אור וגן מדהים. הקירות אף פעם לא דיברו אליי. אני מאמינה שבית אמיתי זה עם מי שאת חולקת איתו את הבית, ולא משנה מה גודלו. לישון חבוקים אפשר גם במזרון צר, לשם כך לא צריך חדר שינה מפואר."
"כפי שאמרתי הילדה רומנטית," הוא אומר בחיוך.
"כל החיים שלי היו מרוכזים בכמה ארגזים בלבד. הדבר היחיד שבאמת נדד איתי ממקום למקום הוא הספר הזה של ג'יין אוסטין שקיבלתי מאחת המורות שלי לפני שעברנו לתחנה הבאה. אתה מבין מיסטר דרסי שלי, גיבור הספר, הוא לא גבר עשיר ויפה תואר, אלא גבר שליבו יהיה מלא אהבה אליי. אמנם הייתה לי אהבה גדולה, אבל זו הייתה אהבת נעורים. היכרנו כשהגעתי לאירלנד לחתונה של בת דודתי בגיל ארבע עשרה. עשרה חודשים היינו נשואים כשמתוכם שש פעמים הוא נסע לעבוד מעבר לים. עוד לא הספקנו לגדול יחד."
"את מתוקה," הוא אומר לי.
"אתה צוחק עליי," אני אומרת נעלבת, "לא יודעת למה סיפרתי לך את כל אלה."
"התכוונתי לזה שאת מתוקה ולא בציניות. את הבאת הרבה אור לבית החשוך שלי. אם את חושבת שאני לא רואה את היחס של שרה אלייך, את טועה. אבל אני רק הרווחתי מזה. את בדיוק נגעת בנקודה. המבנה המפואר שרשום כ"בית שלי" מרגיש לי כל כך חשוך ומחניק. את יודעת שהיא אף פעם לא הכינה לי קפה? ולא, אני לא אומר את זה כי אני צריך שישרתו אותי. זו אחת הדרכים להראות תשומת לב, לראות שהיא בכלל מכירה בקיומי בבית הזה. יש לי מספיק כסף כפי שאת מבינה לשלם לכל בעל מקצוע שיעשה הכל."
הוא משתתק לרגע. כאילו הוא מעבד את המילים במוחו. "והתאור של המיטה כל כך קולע. אנחנו ישנים במיטת קינג סייז. כל אחד בפינה שלו. היא ישנה עם הגב אליי. ואני שהייתי רגיל לשכב על הגב, עושה כמוה. מסובב אליה את הגב ויישן על הצד. אנחנו לא מדברים ובטח לא נוגעים אחד בשנייה. פעם אחרונה שביקשתי לשכב איתה היה בערב ראש השנה לפני שנה. מאז כבר לא ניסיתי. כיביתי את התשוקה שלי ואת הרגש," הוא אומר.
"אז למה אתה איתה?" אני שואלת. כמובן שאני לא אומרת לו שאני חושבת שהוא גבר מדהים, חלומה של כל אישה.
"אני עובד על הפרידה כבר כמה שבועות. היא מסרבת לדבר איתי אבל עורך הדין שלי כבר מנסח את מסמכי הגט. יש לה מישהו. אני בטוח בזה, אם כי אין לי הוכחה. הבטחתי לעצמי שאם עד ראש השנה היא לא תסכים לשבת לדבר איתי אני אגיש את המסמכים לבית המשפט בלעדיה."
"אני מצטערת לשמוע," אני אומרת לו.
"אל תצטערי. אני כבר לא שם. אני במקום אחר. אני חושב שאת כבר מרגישה את זה וזה בסדר. שרה לא באמת חברה שלך. היא השתמשה בך למה שיכלה. עובדה שהיא מתעלמת ממך. סיפרתי לך כי אולי יום אחד יעלה הנושא הזה ושאיש לא יוכל לאמר שזה קרה בגללך," הוא אומר.
"בגללי? מה אני קשורה לעניין הזה," אני שואלת. הלב שלי שוב מחסיר פעימות. האם אני מדמיינת?
"עוד ישאלו. את תראי מתוקה," הוא אומר, "אבל אני לא אתן לאיש לפגוע בך."
אני מחייכת במבוכה.
"את פשוט מדהימה," הוא אומר לי, "אנחנו עוד נדבר על הכל כשאוכל לבוא אלייך משוחרר מהכל. אני יודע שאין לי זכות עדיין לבקש ממך דבר."
עם המילים האלה שתלויות באוויר הוא עוזב.
*
אני כבר לא מרוכזת ולא מסוגלת לחזור לקרוא את הספר שהוא הדבר היחיד שנותן לי הרגשת שייכות. אני כולי מסוחררת ממילותיו של ריף כאשר מגיע הטלפון מסוכן הנדל"ן. "יש לי את המפתח, את רוצה לראות את הדירה?"
"אני בלונג איילנד," אני עונה לו, "אני אצטרך לברר כמה זמן ייקח לי להגיע."
אני מתקשרת לליאה. "את עדיין בבית?" אני שואלת אותה.
"אני כבר לא, אבל אלכס נמצא עדיין. הוא יצא עוד רבע שעה," היא עונה לי.
"אני צריכה להגיע לעיר לראות את הדירה. אני מקווה שיצא לי היום ללכת לסוכנות רכב כך שאהיה ניידת," אני אומרת.
"אני אבקש שיתקשר איתך. יש לו יום קל יחסית והוא ישמח להתלוות אליך," היא עונה לי.
אני לא צריכה להמתין הרבה. "אני מבין שאת אצל שינדלר," אומר לי אלכס," אני יכול לאסוף אותך עוד חצי שעה. מתאים לך?"
"אני אודיע לסוכן הנדל"ן" אני עונה לו.
"אם כך אקבע שעה אחר כך עם סוכנות הרכב שלי, כמובן אם את רוצה," אומר לי אלכס. קולו החם והעמוק נוסך בי בטחון שיהיה בסדר. אני לא לבד. הוא גם עוזר לי להשקיט את הסערה שהשתוללה בתוכי בגלל ריף.
"למרות שאני יודעת בדיוק איזה רכב אני רוצה, אשמח לשמוע גם את דעתך," אני עונה לאלכס.
*
שעה אחרי אנחנו יושבים במשרד של המתווך שמודיע לי שהיה פיצוץ בצנרת בבניין ומסתבר שגם הדירה עליה אני חתומה ניזוקה.
"מתי זה קרה?" אני שואלת.
"לפני שבועיים," עונה המתווך פרידלנד, "עדיין לא מצאו דרך לפתור את הבעיה."
"אתה שומע מה אתה אומר?" אני שואלת אותו,"ידעת לפני שבועיים ועדיין החתמת אותי על חוזה. לא רק זה, אמרת לי לפני זמן לא רב שהמפתח בידייך. ומה הפתרון שלך? יש לך דירה אחרת להציע לי?"
"הדרישות שלך הם מאד ספציפיות. אין לי כרגע במלאי מה שאת מחפשת," הוא עונה לי.
"השיחה בינינו לא הסתיימה," אני אומרת לו, "אני ממהרת לפגישה אחרת אבל עוד תשמע ממני."
אם לא די בכך סוכן הרכב, חברו של אלכס, מתקשר ואומר שהוא לא יכול להיפגש איתנו כעת.
"אם כך תוריד אותי בבית הקפה של דן ליד הפארק," אני אומרת לאלכס, "אני שמחה שאני תמיד לוקחת איתי את המחשב. לפחות אנצל את הזמן לעבודה. הראש שלי כבר מפוצץ ברעיונות."
אני נכנסת לבית הקפה ומזמינה לי קפה. שוב נודדות המחשבות שלי לריף.
אני נכנסת לרשת החברתית ומתחילה לכתוב פוסט :
מחפשת דירה בת ארבע חדרים..
מיד נפתח חלון ושמו של ריף מופיע.
ריף שינדלר: יש לך בשורות משמחות לספר לי?
אסיה מיין: הכל לא מסתדר לי היום.
ריף שינדלר: איפה את?
אסיה מיין: בבית הקפה של דן ליד הפארק.
ריף שינדלר: את יודעת איך אני שותה את הקפה שלי.
אשמח לכריך ליד.
5 דקות אצלך.
אני רוצה להגיב אבל רואה שהוא כבר יצא מהצ'אט. הלב שלי שוב דוהר. אני לא בטוחה שזה רעיון טוב שיראו אותנו יחד. אבל זה מאוחר מידי. הוא יהיה עוד רגע כאן.
אני מזמינה לו קפה רגיל עם קצת חלב ומבקשת שיכינו לנו כריך גדול שנחלוק אותו. אני יודעת שאני חייבת לאכול אבל אין לי מצב רוח. אני עדיין מעכלת את ההודעה של פרידלנד.
ואז ריף מגיע. בבוקר עדיין לבש חולצת טריקו ומכנס קצר. עכשיו הוא לבוש בחליפה ומהמם אותי ביופיו.
הוא מגניב לי נשיקה על הלחי, הכי קרוב לשפתיים ומתיישב. "ספרי לי מה עובר עלייך," הוא מבקש.
אני מספרת לו על פרידלנדר ועל כך שלא טרח לספר לי מה המצב. "תני לי את הטלפון שלו," הוא מבקש.
אני מוסרת לו והוא מייד מתקשר.
"מדבר שינדלר. אני מבקש ממך שעוד היום תעביר למיסיס מיין את המקדמה ששילמה לך בתוספת חמשת אלפים דולר פיצוי, שכן ברור לך שהיא תאלץ לגור במלון עד שתמצא דירה הולמת. כיוון שאני מאמין שזה לא אתה, אלא בעל הבית שלא גילה את המצב למיסיס מיין, אני בטוח שתוכל להסביר לו את העניין. הייתי מציע שתחסוך לעצמך את השיחה מעורך הדין שלי. הוא הרבה פחות עדין ממני."
הוא לא מחכה לתשובה ומנתק את השיחה.
*
ריף
אני מתקשר למשרד. מהרתי לצאת ולא בדקתי את סדר היום שלי. כזו השפעה יש לאסיה עליי.
"אתה צריך אותי היום?" אני שואל את אבא.
"עברנו על הכל בישיבת הבוקר. הכל בסדר?"שואל אותי אבא.
"האורחת של שרה זקוקה לעזרה במשהו," אני אומר לו.
"עכשיו זה מסתדר לי פתאום. זו היא שמאירה את העיניים שלך," הוא אומר לי.
איך אני יכול לענות לו שכן, בזמן שאני נלחם בזה בעצמי?
בר אבידן
מאמינה באהבה
?
?
©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.
קרדיט:
buzzfeed.comריף: