קונור
אני עוזב את המשרד בסיומו של יום ועוצר במסעדה הסינית.
"חזרת לעיר?" שואל בשמחה טאי-יאן בעל המסעדה, "מאז שנסעת הוספתי מנות חדשות. אשמח לשמוע את דעתך. היום הארוחה על חשבוני."
אני לא מספר לו שאת ארבע השנים האחרונות ביליתי בהונג קונג ואי אפשר להפתיע אותי, אבל משתף איתו פעולה.
"אתה אוכל כאן או לארוז לך?" הוא ממשיך לשאול.
"אני אקח איתי," אני עונה לו.
אני חסר סבלנות ורוצה כבר להגיע למלון ולפשוט מעליי את החליפה המעיקה. היא מסמלת עבורי את כל מה שלא מתאים לי כעת בחיי.
חצי שעה אחרי אני ממלא מים באמבטיה, מפעיל את הפלייליסט שלי ונכנס לתוכה.
המים בדיוק בטמפרטורה שאני אוהב והגוף שלי מגיב מייד. אני מרגיש את המתח עוזב אותי ואני שוב נושם. רק כעת אני מבין שכל היום הייתי במתח.
אני עוצם עיניים ומנסה לרוקן את הראש ממחשבות.
אני מחייך כשאני ניזכר באנאבל. הילדה החכמה הזאת הבינה אותי מייד. הקלות בה שיקרה למעני גרמה לי להסחף אחריה.
אני יוצא מהמים ומרגיש שליו, שום דבר לא דחוף לי כעת. אני לובש עליי רק את הבוקסר שלי. אני לא יכול להסביר למה כאן אני מרשה לעצמי ללכת כך, ובבית המלון שהיה ביתי ארבע שנים הרגשתי צורך להיות לבוש כל הזמן, אמנם לא עם חליפה, אבל עם מכנס מחוייט וחולצה.
אפילו כשאני יוצא למרפסת המחוברת לחדר הגדול אני לא מרגיש צורך ללבוש עליי משהו. אני שואף לתוכי את אוויר הלילה. אורות המגדלים מאירים מכל עבר. במה הם שונים ממראות בית המלון בהונג קונג? הם האורות שלי, זה כל ההבדל. אני מרגיש שייך לעיר הזאת.
אני ניגש למטבחון ולוקח את המנה שהכין לי טאי-ין ובקבוק סודה צונן וחוזר לשבת על הכיסא במרפסת, נותן לקרירות של הלילה שירד ללטף את גופי הערום.
אני לא זוכר מתי הייתי אני, ללא מסיכות. מתי יצאתי לבלות עם צעירים בני גילי ולא במסגרת מחייבת של עבודה, עם ארוחה וכללים מוכתבים מראש.
שוב אני חושב על אנאבל. אני יודע שהיא התאלמנה. אני תוהה מתי היא הרשתה לעצמה להשתחרר מהמוסכמות ולבלות.
אני רוצה להתקשר אליה, אבל יודע שעוד לא התקרבנו מספיק כדי שאוכל להרשות לעצמי לעשות את זה.
הנייד מצלצל בתוך החדר אבל אין לי חשק לקום ולגשת אליו. הצלצול עקשני ולבסוף מסתיים. 'העולם יכול לחכות,' אני אומר לעצמי וממשיך לשבת. שוב חוזר הצלצול הבלתי ניגמר ובחוסר רצון מוחלט אני קם לאיטי וניגש לראות מי מחפש אותי.
ג'ואי דומיין הוא השם שמופיע על הצג.
*
כאשר התבשלה במוחי המחשבה להקים את אושיין חברה למסחר בינלאומי הייתי עדיין סטודנט. היה לי ברור שזה שיש לך כסף עדיין לא מבטיח לך הצלחה בעסק.
התוכניות שלי היו גדולות וכדי לממש אותן הייתי צריך עזרה.
התלבטתי מאד את מי לצרף אליי בגלל שקלייב מאד לחץ עליי לאחר ששמע באקראי את השיחה שלי עם אחד המועמדים לשותפות.
לגבי ג'ואי דמיין לא הייתה לי התלבטות. הוא נענה מייד, רק שביקש להישאר חסוי מסיבות שאז לא היו מובנות לי.
למרות שאנחנו חברים מילדות לא היה לי מושג שיש למשפחתו קשר לאנשי המאפיה האיטלקית, או אם לדייק בן דוד שלו הוא כזה, והוא לא רצה שידע עלינו.
*
אני תוהה מדוע הוא מחפש אותי בדחיפות ולא טורח להשאיר הודעה. במוחי רצים כל מיני תרחישים ואף אחד מהם לא מוצא חן בעיניי. הנייד מצלצל בשלישית ואני עונה מייד.
"סוף סוף אתה עונה," אומר ג'ואי, "היית באמצע סקס סוער עם מישהי?"
'נו באמת,' אני חושב לעצמי, 'אם זה מה שאתה חושב אז למה אתה ממשיך לצלצל.'
"לא. הייתי במרפסת והנייד היה רחוק ממני. עמדתי להתקשר אליך חזרה אבל הקדמת אותי," אני עונה לו, "ולשאלתך אני לבד. זוכר שרק חזרתי אחרי העדרות ממושכת?"
"למה לא רצית לבוא לישיבה?" הוא יורה מייד.
"תתפלא, דווקא שאלתי למתי היא נקבעה ואליזה אמרה לי שלא ידוע דבר עליה," אני עונה לו.
"אז לא סרבת לבוא לדבר איתנו?" הוא שואל שוב.
"מה לא ברור? לא ידעתי למתי היא נקבעה, איך יכולתי להגיע?" אני שואל, משתדל לשמור על איפוק.
"זהו. שהיא לא נקבעה כי אתה… כלומר אני מבין כעת שזה לא בגללך," נאנח ג'ואי, "אתה לא יודע איזה סיוט עובר עלינו מאז שנסעת לך לטיול הגדול."
"עכשיו גם אתה?" אני לא מתאפק, "גרתי בחדר במלון ארבע שנים, רחוק מהעולם שלי, נאלצתי לחיות לפי תכתיבים שזרים לי. ואם אתה מדמיין אותי כל היום מזיין, אז זה הכי רחוק מהאמת. מספר הפעמים שהייתי עם מישהי שואף לאפס.
נכון שהנשים במזרח חונכו לשרת את הגבר ולענות על כל צרכיו, אבל אתה שוכח שאני גבר מערבי. אתה לא יודע כמה זה מעיק לאחד כמוני שמבקש שקט לעצמו והוא צריך לשחק כל הזמן את המשחק.
אתה יכול לדמיין את עצמך כל היום לבוש בגדים מחוייטים, ואף לא פעם אחת מכנס קצר וחולצת טריקו פשוטה? אתה מכיר אותי ויודע כמה מרגיש לי לא נוח כל יום בחליפה."
"קלייב חי לפי מצבי רוח. לפעמים הוא בהיי. בימים האלה הוא נדיב, חייכן וסלחן. אבל יש לו ימים של מרה שחורה שאוי למי שנמצא בקרבתו.
הוא קיטר המון על כך שנסעת והשארת אותו לבד לשאת הכל על גבו בעוד אתה נהנה לך מהחיים הטובים," אומר ג'ואי.
"גש לעניין," אני קוטע אותו, "לא מעניין אותי מה שהיה. זאת לא הסיבה שהתקשרת. ספר לי מה קרה היום שכל כך מסעיר אותך, שגרם לך להתקשר אליי ללא הפסקה." ברור לי שנאמרו עליי דברים לא פשוטים.
"קלייב אמר שאתה מנסה לנשל אותו," הוא אומר, "והוא לא יתן לך."
"אני לא מבין למה הוא אומר את זה. אמרתי לו שטוב לי במקום בו אני נמצא," אני מתמם. אני נמנע מלהזכיר לו מי מייסד החברה.
"אני לא יודע מה נאמר לך על התקופה שלא היית. הוא הפך את המשרד שלך לבית זונות, בעיקר עם מנהלת החשבונות שהייתה על ספת העור הלבנה שלך יותר מאשר במשרד שלה. כולם ידעו והעמידו פנים שלא שמו לב," הוא מספר לי. אני שומע שמאד לא נוח לדבר על זה.
"אני עדיין לא מבין מה זה קשור אליי," אני ממשיך בקו שלי.
"הוא יודע שעצם העובדה שחזרת תאלץ אותו לשנות את התנהגותו," הוא אומר.
"מאיזה בחינה?" אני לוחץ עליו.
"הספה הלבנה כבר לא פנויה עבורו," הוא מגחך.
"הוא באמת נעץ מבטים בספה ולא הבנתי למה," אני שוב משחק אותה שלא ידעתי. ברור לי שמריה המנקה לא תעז לספר איך מצאתי את החדר שלי בבואי.
"בכל מקרה אני עדיין מנסה להבין מה אתה רוצה לאמר. אתה רומז שאני מפריע לו כעת עם החדשה שעובדת על הספרים?"
"איתה?" הוא נוחר בבוז, "היא הבהירה לו שאפילו לא ינסה. זה מעניין שהוא אמר שאתה הוא זה שמחזר אחריה."
"ברור, עכשיו כשהספה שלי פנויה למה לא לנצל אותה?" אני אומר וגורם לו לפרוץ בצחוק.
"עכשיו בוא נדבר בכנות. מצד אחד קלייב לוטש עיניים לבורסה. לא כי השותפים החליטו, אלא בגלל האגו שלו. אתה יודע כמוני שהוא לא מבין כלום בפיננסים.
מצד שני הוא לא עשה כלום כדי שאפשר יהיה בכלל לבחון את האפשרות.
אני לא מחדש לך שיש אי סדרים בספרים שלנו. אז כן, ניגשתי למי שנישכרה על ידי קיילב לטפל בספרים כדי להתרשם ממנה. מקלייב רק שמעתי שהם יפיפיה, מה שנכון. פרט לזה לא שמעתי דבר על כישוריה או מה גרם לו לקבל אותה מייד לעבודה.
אני חושב שכל מנהל אחר היה בודק את המועמדת שבידה הוא עומד להפקיד את סודות החברה, אבל לא הוא.
אם הרצון שלי לראות את החברה עומדת על רגליה מראה שאני רוצה לרשת אותו, על כך אין לי מה לאמר," אני אומר, "בכל מקרה ג'ואי, אני אחרי טיסה של יממה וחצי, עדיין לא מסונכרן עם שעון ניו יורק. אני אשמח לדבר איתך אבל כעת אני ממש חייב לישון. להזכירך עכשיו כבר בוקר בהונג קונג, מה שאומר שלמעשה לא ישנתי כבר יומיים."
"קח את הזמן להתאושש אבל אני רוצה לדבר איתך וגם ג'יידן. לא אמרתי כלום לקלייב אבל שנינו לא רוצים שינהל יותר את החברה."
אני מסיים את השיחה עם ג'ואי, נשכב על הספה, מפעיל את הטלוויזיה ו..נרדם.
שחר של יום חדש.
אני מתקשר לאבא להתעניין בשלומה של אימא. לשמחתי מתחילים כבר לדבר על שחרור. "היא תקבל תרופות שתיטול בבית. הרופא מאד מרוצה מההתקדמות שלה. אין מאושר ממני. כל כך פחדתי. אני מקווה שאתה לא כועס שהזעקתי אותך," שואל אבא.
"מה פתאום, לא הייתי רוצה שזה יהיה אחרת," אני מרגיע אותו מייד, "הייתי משתגע מרחוק, גם אם הייתי שומע שהיא בסדר."
"אתה נשמע מאושש," אומר אבא ומתעניין מה תוכניותי להיום.
"לצאת לריצת בוקר ואחר כך ללכת למשרד," אני אומר.
"מה עם ארוחת בוקר?" הוא שואל.
*
הבקרים בהונג קונג נראו לגמרי אחרת.
אחר אימון בוקר הייתי מתיישב לקרוא את חדשות הכלכלה בעולם, ומתעניין במצב השווקים של שוק הסחורות בבורסות במזרח.
לאחר מכן הייתי הולך לבית קפה. אהבתי לשבת ולצפות באנשים שממהרים ליומם מבעד לחלונות האטומים של בית הקפה.
השעה הזאת הייתה מקודשת. מעולם לא נתתי לאיש להפריע לי בה. לשמחתי בניו יורק היה כבר לילה וקלייב היה עסוק בענייניו ולא הפריע לשלווה שלי.
הייתי חייב את השעה הזאת, כי אחריה התחיל המרוץ המטורף של היום.
*
"אתה יודע מה בא לי אבא? לא תאמין, לאכול ארוחת בוקר חטופה, כזו של אוכל מהיר, הכי לא בריא, הכי ניו יורקי," אני אומר לו.
"אני מבין אם כך שאינני יכול לפתות אותך להפגש איתי," הוא אומר.
"אם אתה זקוק לי אבוא, אבל אני מעדיף להסתער על היום הזה. דווקא בגלל שלא מצופה ממני לעשות כך," אני אומר.
"אני מאחל לך שיהיה לך יום מוצלח בן יקר," הוא אומר לי ואנחנו מסיימים את השיחה.
אני לובש את בגדי הספורט ויוצא לריצה בפארק. ארבע שנים לא הייתי פה ואני מתרגש מהמראות המוכרים שמזכירים לי מי אני.
אחרי שעה אני חוזר ישר למקלחת מרעננת. אני מוציא מהמזוודה את אחת החליפות שלקחתי מחנות הניקוי היבש סמוך לעזבתי את הונג קונג . נראה לי כאילו עברו שנים מאז. ריח של הניקיון המיוחד עולה ממנה ואני נושם אותו לתוכי.
בדרכי למשרד אני עוצר בסטארבקס ומזמין כוס קפה וארוחת בוקר לקחת. "בעצם תתני לי שתיים," אני אומר.
'מה דחף אותי לעשות זאת?' אני יודע את התשובה. אנאבל לא יוצאת לי מהראש.
אני מגיע למשרד הרבה לפני כולם, ניגש לחדרי מניח את התיק, מוציא ממנו את המחשב ובזמן שאני נותן לו לעלות אני ניגש לחדרה של אנאבל. אני מופתע לראות שהיא כבר פה.
"קראתי את קורות החיים שלך. כיוון שלא כתבת איך את שותה את הקפה שלך, בחרתי לך מה שהזמנתי לעצמי," אני אומר לה ומניח על השולחן את כוס הקפה וכריך ארוחת הבוקר. "שיהיה לך יום טוב."
אני לא ממתין לתשובתה ויוצא מהחדר. אני מתחיל ללכת לכיוון חדרי ומעיף מבט לאחור. בתיאום מושלם היא מרימה אליי את עיניה והן מחייכות אליי.
אנאבל
התחייבתי לעבוד בחברה חמש שעות. בדקתי הבוקר את החוזה שלי וראיתי שלא נרשמו בו שעות מוגדרות.
אני לא מפסיקה לחשוב על קונור. למה? אין לי הסבר. אם היו אומרים שלי שאשקר למישהו בלי להניד עפעף לא הייתי מאמינה. הרגשתי לידו כל כך בטוחה, והכל קרה בטבעיות.
אולי זה קרה כי הדרך שבה פנה אליי לא הייתה אגרסיבית כמו של קלייב, סליחה מר סטון.
אני מופתעת לראות אותו מתקרב לחדרי בשעה כל כך מוקדמת. אני נדרכת כולי, מצפה לשמוע מה יאמר לי. הוא מפתיע אותי כשהוא מביא לי כוס קפה וכריך, כאילו ידע שעדיין לא אכלתי כלום היום.
הוא לא מתעכב וממהר לצאת עוד לפני שאני מספיקה להודות לו ולאמר שמה שהביא לי זה בדיוק מה שאני אוהבת. הוא מסתובב לרגע ותופס אותי מסתכלת עליו.
אני סקרנית לדעת מיהו, אבל יש לי ערימות של דוחות ואין לי זמן לזה. אני תוהה למה נתנו לי לעבוד רק על השנה השוטפת. האם זה אומר שלפני כן היה הכל מסודר?
אני לא מצליחה להבין למה כשאני מנסה להכנס לשנים קודמות אין לי הרשאה.
אני נכנסת ליתרות הפתיחה של השנה ומשהו נראה לי שם מסריח. המספרים האלה מאד לא הגיוניים בהשוואה להמשך השנה.
אני ממשיכה לעבוד על הדוחות ומחכה שהמשרד יתמלא כדי לגשת לקונור. אני עושה זאת מתוך מחשבה שאולי כך איש לא יחשוד שיש לי קשר איתו בסתר, כפי שהיה אתמול.
אני ניגשת לאליזה. "את יודעת אם קונור במשרד?"
היא מחייכת חיוך רב משמעי ומהנהנת בראשה לחיוב.
"את יכולה למסור לו שיצרתי קשר עם פרופסור מק'ניל. הוא מסר לו דרישת שלום חמה והזמין אותו לבוא לבקר. כמובן שזה תלוי בו ולא התחייבתי בשמו."
"פרופסור מק'ניל," היא חוזרת על השם ורושמת אותו.
אני ניגשת להכין קפה וחוזרת דרך השולחן של אליזה. אני מציצה לאחור ורואה שהיא חיפשה את פרופסור מק'ניל במנוע החיפוש וגילתה שאכן הוא קיים. אני מחניקה חיוך.
אני רואה את קונור יוצא מחדרו וניירת בידו, וממהרת לחדרי. אני רוצה שיקבל את ההודעה מאליזה.
אני ממשיכה לעבוד כאשר אליזה מתקשרת אליי בטלפון הפנימי. "קונור מסר שהוא ישמח לפגוש את הפרופסור." היא אומרת לי.
"אמסור זאת לפרופסור," אני עונה.
"את יכולה לתת לי את הפרטים לגבי המפגש? כלומר עבור קונור אני מתכוונת," היא ממהרת להסביר. אין לי ספק שהשאלה באה מקיילב.
"כפי שאמרתי לך אני אמסור לפרופסור כאשר אפגוש אותו מחר. אני מניחה שהוא ייצור ישירות קשר עם קונור. אין טעם שאתקשר הלוך ושוב כדי לתאם ביניהם."
אני קמה ממקומי ומעמידה פנים שאני לוקחת קלסר מהתיקיה, אבל מעיפה מבט מהיר. תחושת הבטן שלי אף פעם לא אכזבה אותי. קיילב עומד לידה.
יום העבודה שלי מסתיים ואני מתחילה לסדר את השולחן.
"אני יוצא לבקר את אימי בבית החולים. לא אהיה זמין." אני שומעת את קונור אומר לאליזה.
אני שולחת את החומר שעבדתי עליו לגיבוי בענן, סוגרת את המחשב ויוצאת מהחדר.
"נתראה מחר," אני אומרת לאליזה.
"את הולכת לבקר את החולה?" היא שואלת וגורמת לי לרעוד.
"הלוואי ויכולתי לבקר את החולה. לצערי הוא נפטר," אני עונה לה.
היא מביטה בי בפליאה.
"חשבתי שאת הולכת עם…" היא מתחילה לאמר. דמותו של קלייב שמקשיב לכל מילה מציצה מבעד לדלתו הפתוחה.
"אני הולכת לקניות," אני עונה לה, "הנה הרשימה שהכנתי. אני פותחת רשימת קניות ישנה ששמורה אצלי בנייד. חלב, ביצים, לחם, חמאת בוטנים… שאמשיך להקריא לך?"
"אני לא יכולה להמשיך במשחק הזה," אני שומעת אותה ממלמלת כשאני מתרחקת ממנה.
