ג'קסון הריסון
מיס דונווי נכנסת לחדר בצעדים מהוססים.
היא רואה את לילי שיושבת מולי עם הקבלות.
"רציתי לבקש את עזרתה של מיס לילי," היא אומרת לי בקול שקט, כאילו שהיא חוששת שאסרב.
אני מביט על לילי. "אם האדון ירשה לי יש לי בקשה," היא אומרת ומרימה את עיניה היפות אליי.
"אני יודעת שיש שעות בצהריים שאין פה הרבה פעילות. האם יורשה למיס דונווי ולי ללכת לשוק? חשבתי שאולי נוכל ללמוד יחד את המחירים."
"מה את אומרת מיס דונווי?" אני מעביר את הבקשה אליה כאילו היא הקובעת. חשוב לי להראות לה זאת, למרות שאני מתחיל לראות שינוי ביחסה ללילי.
"מה שיורה לי האדון," היא עונה לי.
אני לומד לעטות מסיכה על פניי כדי שאיש לא יראה מה אני מרגיש. ברגע זה אני מרגיש כמו כלי משחק על לוח. כל אחד ואחת מאיתנו משחק את התפקיד.
"אם כך אני מציע שאחרי שתוגש ארוחת הצהריים תצאנה שתיכן לשוק. אתן הוראה לנהג שיסיע אתכן ויבוא לאסוף וייקבע אתכן מתיי לאסוף אתכן."
"אם יורשה לנו, אני חושבת שאנחנו מעדיפות ללכת ברגל. השוק נמצא במרחק לא רב מכאן. מה את אומרת מיס דונווי?"
"אני חושבת שזה רעיון מעולה. כך נוכל לדבר על הנושא עליו רציתי לשוחח איתך בקשר לתכנית התפריטים של הארוחות לאדון," היא עונה. הפעם היא נשמעת מתלהבת יותר.
לילי ממהרת לאסוף את הקבלות בצורה מסודרת ולהניח אותם על השולחן שלה.
"ברשותך אלך," היא אומרת וקדה קידה קלה.
אני רוצה להגיב, אבל קולט שמיס דונווי מחכה לה.
"את משוחררת מיס לילי," אני עונה לה את הדבר הראשון שעולה לי בראש.
אני יודע שלא היא ולא אני משוחררים. כל אחד כבול בעולם שלו. כמה הייתי רוצה ללכת איתה בסמטאות השוק. אני מחייך לעצמי שאני מדמיין אותה הולכת בין הדוכנים ומתלהבת כמו ילדה קטנה מהמבחר, מהצבעים מהריחות.
'למה זה חייב להיות כך?' אני לא כועס, רק מרגיש עצב גדול על מה שמפריד בינינו.
אני מופתע כאשר הדלת נפתחת פתאום בלי נקישה מקדימה, בלי בקשת אישור.
אני מרים עיניים ורואה את לילי נכנסת בצעדים מהירים.
היא מניחה בצד את המגש עמוס בארוחת הצהריים, אוספת את הדואר שעל השולחן, ועורמת אותו לערימה בצד.
על גבי המפה שהיא פורסת על השולחן, היא מניחה את הצלחת המכוסה במכסה, מסדרת את הסכו"ם משני צידיה, ורק אז מרימה את המכסה ונותנת לריחות להציף את החדר.
מהקנקן שהביאה היא מוזגת מיץ פירות קר ומניחה אותו לצד הצלחת.
"אני מודה לך שאתה מאפשר לנו לערוך את הסיור. ברור לך שביקשתי ממנה לבוא כצעד של התקרבות. אני מאמינה שיחסים לא תקינים שרוחשים מתחת לפני השטח יכולים להזיק לניהול האחוזה באופן תקין," אומרת לילי בזמן שהיא מניחה לפני גם קערית עם קינוח מתוק.
"אני מעריך את המעשה שלך," אני אומר לה באיפוק.
'יבוא יום ואומר לה מה בדיוק אני חושב. כמה אני מעריץ את דרך המחשבה שלה, את הרגישות והתבונה שבה.
אין לי ספק שבלי שאיש מרגיש, היא מנהלת כעת את האחוזה ועם זאת נותנת לכולם להרגיש שהיא עדיין הנחותה מכולם.
"יש לך בקשות מיוחדות?" היא מפתיעה אותי.
"תפתיעי אותי," אני עונה לי בלי לחשוב. כמובן שאני מתחרט על המילים.
"מממ… אני אחשוב כבר על משהו," היא עונה לי ויוצאת.
לילי
"אני חייבת לאמר לך מיס לילי שאת מביאה רוחות של שינוי לבית האחוזה," אומרת לי מיס דונווי אחרי כמה דקות שאנחנו הולכות זו לצד זו בשתיקה.
"תקראי לי לילי. את הגינונים נשאיר לבית האחוזה," אני אומרת לה, "אני עוזרת לאדון עם מיון הקבלות. נראה שהנושא הזה הוזנח לאחרונה. הייתי שמחה שנלמד את המחירים בשוק. אני חושבת שהמחירים שהאחוזה נדרשת לשלם מוגזמים."
"אני לא רוצה שתחשבי שאני רכלנית, אבל את לא הכרת את האדון הקודם. הוא היה, איך לאמר, אחד שעניני האחוזה לא היו בראש מעייניו. הוא הרבה לערוך מסיבות, לבלות בחוץ, הרבה פעמים לבד, ויותר לא אוסיף.
המחשבות שלי נודדות לאימא שלי ולאדון שלה.
**
אני יודעת שהגעתי לעולם בגלל רומן אסור בינה לבין האדון שלה. מדוע לא סיפרה לי על כך מעולם אין לי תשובה.
פעם כששאלתי היא אמרה לי שהייתה אהבה גדולה בין אבי לבינה.
מדוע נקטעה האהבה הזו לא הסכימה לספר לי. אני תוהה האם גורשה כשנודע דבר הריונה על ידי אשתו החוקית, או שמא הוא אינו יודע דבר על כך.
אני תוהה האם משרתים אי פעם משתחררים מעבודתם.
***
"לילי משהו מטריד אותך?" שואל דונווי, "את נראית רחוקה. את מתגעגעת לאימך?"
"אימי לא סיפרה לי שיעדה אותי להיות משרתת," אני מספרת לה בגילוי."
אני שוקלת מילים אינני רוצה ששום דבר שאומר ישמש כנגדי. "זה קרה במהירות ולא איפשר לי לנהל איתה שיחה על כך. היא הסבירה לי שזה גורלי ואין באפשרותה לשנות אותו," אני מתחילה לספר.
"אני מצטערת לילי שכך נודע לך," היא אומרת ומניחה יד מנחמת על זרועי. הרגש בעינייה מפתיע אותי.
"אני תוהה האם אלה החיים שנועדתי לחיות כל חיי. האם אסיים כך את חיי, או שיום אחד אהיה שוב חופשיה לעשות כרצוני."
אני יודעת שמיס דונווי הרבה יותר מבוגרת ממני ועדיין שנות עבודה לא מועטות לפניה.
"לשם כך אנחנו חוסכים, כדי שיהיה לנו בשנות הפרישה שלנו," היא עונה לי.
"ועד אז? האם יותר לי למשל לבקר את אימי? יש לי מלא שאלות שלא הספקתי לשאול אותה. לא הייתי רוצה שהיא תעזוב את העולם בלי שנדבר," אני אומרת לה בגילוי לב.
כמובן שאני לא יכולה לספר לה שאני מרגישה צורך לדבר איתה על הרגשות שנובטים בי כלפי האדון שלי, רגשות אסורים שאני חייבת להילחם בהם.
"את תלמדי שאנחנו נהפוך להיות המשפחה שלך. את תחגגי איתנו את החגים, ואולי אפילו תרצי לצאת איתנו לחופשות אחר הצהריים," היא אומרת לי.
"זה מאד משמח אותי. גדלתי כבת יחידה והנה יש לי פה משפחה גדולה יותר," אני אומרת.
"את צריכה להבין שכאשר באה לפה מישהי חדשה אנחנו חשדניות כלפיה. איננו מכירות את האופי שלה.
את כל כך שונה ממי שחשבתי שאת. אני מודה שלא האמנתי לך כאשר הצעת לתפור גם לנו שמלות חדשות," אומרת מיס דונווי ובוחנת אותי.
"ואת תראי שכך יהיה. הפנים המאירות של אישה שזה עתה תפרת לה שמלה חדשה שוות את כל העבודה, וזו בהחלט עבודת נמלים אם את רוצה שהבגד יהיה מושלם.
אני יכולה לצייר לכם דגמים של שמלות ותאמרו לי מה אתן אוהבות. כמובן שזה ייקח זמן כי אוכל לתפור רק מוקדם בבוקר לפני שהאדון מתחיל את יומו," אני מסבירה לה.
"זה יהיה נפלא," היא אומרת, אבל אז מכסה את פניה עננה, "השאלה היא אם נוכל…כלומר כמה כסף תגבי עבורה."
'היא שוב בוחנת אותי,' אני חושבת לעצמי.
"אין לי כל כוונה לגבות עבור זה כסף. את הבדים מממן האדון. אבקש ממנו שיממן גם את כלי התפירה ואני בטוחה שהוא יבין שזו הוצאה הכרחית."
"בחיים לא פגשתי אדם שעושה משהו ללא תמורה," היא אומרת לי ולא מסתירה את התרגשותה מדבריי.
"את בעצמך אמרת שאנחנו משפחה," אני עונה כאילו שזה מובן מאליו.
"ילדה, אמרת בעצמך שגדלת כבת יחידה. את לא יודעת מה זו באמת משפחה אם את חושבת שאצל כולם שורר שלום," היא נאנחת. אני מניחה שהיא מדבר על המשפחה שלה.
"אולי לא. אבל אני אעשה כל מה שאני יכולה שבמשפחה הזאת זה יהיה כך."
אנחנו קרובות לשוק כאשר השמים מתקדרים פתאום והרוחות מתחילות לנשוב חזק.
"אין לנו ברירה אלא לחזור," אומרת בצער מיס דונווי, "לאף אחד לא יואיל אם שתינו נרטב ונחלה. חבל, דווקא נהניתי מהטיול איתך."
בלית ברירה אנחנו סבות על עקבינו ומתחילות לרוץ מהר לכיוון האחוזה.
העננים מעלינו משחירים יותר ויותר ושעת הסערה ממש קרובה. אנחנו שומעות את הרעמים, צופות בברקים רגע לפני שאנחנו חוצות את דלת הכניסה לחדר המבואה של המטבח.
הבנות מצטופפות לידינו לבדוק שאנחנו בסדר.
"מיס דונווי צפתה שיתחיל גשם שוטף ומיהרנו לחזור," אני אומרת ורואה שהיא מחייכת מרוצה.
"קדימה בנות. יש לוודא שכל החלונות סגורים וגם נא לא לשכוח להגיף גם את התריסים," מורה מיס דונווי והן מתפזרות מייד במסדרונות האחוזה הגדולה.
אני ממהרת לחדרי. אני יודעת שהחלון נשאר פתוח מעט. אני סוגרת אותו ומגיפה את התריסים.
ג'ורג' בא מולי ומגיש לי נר. "מי יודע אם לא יכבה האור," הוא מסביר לי.
אני לוקחת את הנר מידו ויוצאת מהחדר. "תגשי לסגור את החלונות בחדרו של האדון, אני אבדוק את החלונות במסדורונות."
אני חוצה את המסדרון הארוך המפריד בין האגף שלי לאגף המבודד של האדון. בלי לחשוב הרבה אני מתפרצת לחדרו של האדון, מניחה את הנר על השולחן, ממהרת לסגור את החלונות ולהגיף את התריסים.
'זה היה קרוב,' אני ממלמלת לעצמי בשעה שאני שומעת את הגשם מתדפק על התריסים המוגפים. 'טוב. לא בדיוק, הריצפה רטובה.'
אני מסתובבת לאחור ומבחינה באדון שיושב על מיטתו ובוחן את מעשיי.
"אני מצטערת אדון, לא חשבתי שאתה כאן," אני אומרת לו בהתנצלות.
'למה תמיד הוא חייב להופיע לפני חשוף חזה' אני משפילה את מבטי, 'כי זה חדר השינה שלו,' אני ממלמלת לעצמי ולא שמה לב לכך שהוא שומע אותי.
"כי זה חדר השינה שלי, למה התכוונת לילי?" הוא שואל
"דיברתי עם עצמי," אני עונה לו בשקט.
"לילי, אני לא רוצה להביך אותך," הוא אומר לי בקול מרוכך.
"לא הייתי אף פעם ביחידות עם גבר," אני עונה לו.
אני מציצה לעברו ורואה שהוא מחייך.
'למה הוא עושה את זה כל הזמן לידי? זה מביך אותי עוד יותר.'
"אין לך מושג כמה את מלמדת אותי," הוא אומר לי בקול רגוע.
טון הדיבור שלו גורם לי לשקט בפנים שאני לא יכולה להסביר. אני רוצה לעצום עיניים ולהקשיב לו אבל יודעת שזה לא מכובד.
אני לא מבינה למה הוא מתכוון. אני לא מתאפקת ולפני שאני שולטת בעצמי המילים בורחות ממני. 'מה אני כבר יכולה ללמד אותו.'
"את צריכה להגמל מהמנהג הזה למלמל לעצמך, ביחוד כשאני מקשיב לך ושומע את מה שאת אומרת.
"אני אשים יותר לב אדון," אני עונה לו.
"את שוב חוזרת לקרוא לי אדון?" הוא נאנח.
"אינני יודעת את שימך איך אני אמורה לקורא לך? מר..תלמד אותי איך אתה רוצה שאקרא לך," אני מבקשת, למרות שאינני בטוחה שאעז לקרוא לו בשמו.
ג'קסון
אני חייב ללמוד לא ללחוץ עליה. מה בדיוק חשבתי לעצמי, שהיא תקרא לי בשמי?
לו רק ידעה כמה אני משתוקק לשמוע את שמי נישא על שפתיה?
"אני מפריע לך לעבוד. וגם נראה לי שלא אכלת לפני שיצאת למסע הלא מוצלח שלכן. את משוחררת לילי," אני אומר לה קצרות.
אני חייב לצנן את עצמי מהקירבה אליה. אם רק הייתה מקשיבה לי וקוראת לי בשמי אני לא בטוח שלא הייתי מוצא עצמי מנשק אותה.
אני חייב להיזהר. בשבילה לא פחות מבשבילי. אני גם יודע שזה רק עניין של זמן, שזו מלחמה אבודה. היא כבר נגעה בי במקום שאני לא בטוח שיש ממנו חזרה.
בחוץ יורד גשם זלעפות והייתי מעדיף כעת להיכנס למיטה ולשקוע בשינה. 'יש לך אחוזה לנהל,' אני אומר לעצמי בקול וצוחק. אני הופך להיות כמוה.
רק כשאני סוגר את כפתורי החולצה שלי , אני קולט שזה מה שהביך את לילי. הגוף החשוף שלי, לא הנוכחות שלנו לבד.
'אז זה העניין. איך לא קלטתי את זה. מסכנונת, עכשיו אני מבין למה היית כל כך מובכת."
הייתי רוצה להסביר לה שהחליפה חונקת אותי. אני לא סובל ללכת כל היום בתחפושת הזו.
אני חייב להגיע כבר למצב שאוכל לנהל אורח חיים נורמלי. אני לא מבין מה חשב אבא שלי שהזניח כך את ניהול הדברים.
אם לא די בכך בזמן שאני חוזר לחדר העבודה מחכה לי בחוץ מנהל הבית של אחותי אנט.
"אחותך מבקשת את עזרתך בתיקון נזילה מהגג. הגשם השוטף מציף את חדר האירוח הגדול," הוא מספר לי כשאני מאשר לו להיכנס לחדר.
"מתי לאחרונה נערכה ביקורת של המבנה?" אני שואל אותו בטון ענייני. אני משתדל להישאר מאופק.
"כבר חודשים לא נערכה ביקורת," הוא עונה לי.
"באמת?" אני מעמיד פני מופתע, "אני מבין שבביקורת האחרונה הגג היה תקין. מעניין מה גרם לכך שהמים מטפטפים כעת."
"אם יורשה לי אדון, אין זאת הפעם הראשונה שיש דליפה מהגג," הוא אומר.
"מה אמר אבי בקשר לתיקון? אני מניח שזה הובא לידיעתו," אני אומר ועדיין שומר על ארשת פנים שקולה.
"זה לא.." הוא אומר מחוויר ומשתתק.
"מה יש היום לכולכם שאינכם מסוגלים לסיים משפט," אני אומר לו כשהפעם כעס קל מסתנן לקולי.
"אבי אמר שאין זה מעניינו של בעל האחוזה לתקן את הבתים של שאר בני המשפחה. האם אני צודק?" אני שואל אותו.
כמובן שאני לא נכנס איתו לנושא המשכורות כל אחד מקבל בלי שהוא או היא תורמים דבר לאחוזה.
מנהל הבית של אנט עומד בראש מושפל ואינו מסוגל לענות לי.
ואז נכנסת לילי.
"מנהל הבית של אחותי אנט מספר לי שהגשם מטפטף לתוך חדר האירוח הגדול שלהם. מה לדעתך עליי לעשות?"
מנהל הבית מביט בלילי ובי לחלופין. אין ספק שהוא נדהם לשמוע אותי מתייעץ איתה.
"אני חייבת להודות שלא ראיתי בין הקבלות הוצאות של תיקונים או ניהול שוטף, פרט לאלה של בית האחוזה הגדול," היא עונה לי בלי היסוס.
"אז נראה שכך נהג אבי," אני אומר לה, "מין הראוי שאנהג כך גם אני, ביחוד לאור המצב של חשבונות האחוזה."
"אתה מבין אם כך שעליך בתור מנהל הבית שלה מוטלת האחריות לתחזק ולתקן את ביתה של אחותי היקרה. מין הראוי היה שתחפש בעל מקצוע שיסכים לבוא בגשם השוטף ולתקן לה אותו. עכשיו תסלח לי יש לי אחוזה לנהל."
הוא עוזב במהירות את החדר.
"יש לך משהו לאמר לי לילי," אני מעיף לעברה מבט.
"זה לא ענייני, אבל אני חושבת שנהגת נכון אד… שנהגת נכון," היא עונה.
"אני שמח לראות שאת לומדת," אני אומר לה ורואה שהיא מחניקה חיוך.
..
