ג'קסון הריסון
אני מתענג על ארוחת הבוקר. אמנם העיתון פרוש לפניי אבל העיניים שלי סוקרות את הגן היפיפה של האחוזה, והמחשבות נודדות רחוק מכאן.
אני מנסה לדמיין מה היה קורה לו היה גורלי אחר והייתי גר בכפר. אני יכול לדמיין את עצמי הולך ליום עבודה בשוק ופוגש אותה.
'איזה מקום בודד זה להיות אדון האחוזה,' אני חושב לעצמי.
מקום שכל אחד מתקנא בו, חושב שאני יכול לעשות כל העולה על רוחי. דווקא אני חייב להתאים את עצמי לתכתיבי החברה.
לא יכול להתלבש כרצוני, לבלות כרצוני…לאהוב כרצוני.
אני מבין שהיה במעשה שעשיתי הבוקר משהו מכוון מבלי ששמתי לב. איכשהו רציתי שהיא תראי בי גבר, לא רק אדון האחוזה.
נהניתי מכך שהיא הגניבה מבטים לעבר גופי החשוף. נראה שהיא אהבה את מה שראתה, ועדיין ידעה שיש גבולות ברורים בינינו. מה שהיא לא יודעת הוא שאני לא יודע כמה זמן אוכל לשמור על הגבולות האלה.
אני מחייך לעצמי במרירות כשאני חושב כמה השתניתי במשך ימים ספורים.
כאשר התחלתי את המסע חזרה לאחוזה תיכננתי לחגוג את סיום הלימודים במסיבות פרועות, נטולות התחייבויות, להשתעשע עם נשים בלי לחשוב מה יהיה מחר.
אני מסיים להתארגן, לוקח את העיתון איתי ויורד לחדר העבודה.
אני רואה את לילי הולכת לכיוון חדר העבודה עם המגש ובו הקפה של הבוקר. אני מגביר צעדיי, משיג אותה ופותח בפניה את הדלת, בהחלט מחווה לא מקובלת.
היא מביטה בי ולא יודעת מה לעשות. אני מסמן לה בידי שתיכנס לפניי ומחזיק את הדלת בשעה שהיא עוברת מבעדה ונכנסת לחדר.
היא בהחלט מריחה את מי הבושם שהתזתי עליי. אני יודע זאת כי היא עוצמת את עינייה לרגע ונושמת עמוק.
היא מתעשתת מייד, מניחה את ספל החרסינה על הצלוחית, מוזגת קפה, ממתיקה אותו, ומוסיפה מעט חלב. אני תוהה איך היא יודעת בדיוק את המידה הנכונה.
אחר כך היא מניחה את הצלחת עם המאפים וניגשת להניח את המגש בצד.
"ברשותך אדון אני אתחיל לעבוד," היא אומרת ונכנסת לחדר הקטן.
אני שומע נקישה על הדלת. 'הנה זה מתחיל,' אני חושב לעצמי ומהמר שזו מיס דונווי שמחפשת תרוץ לבוא ולבחון מה מתרחש בחדר.
"יבוא," אני עונה בקול רציני ולוגם בנחת מהקפה החם.
"האדון ביקש שאראה לו את התפריט," אומרת מיס דונווי ועיניה מציצות לעבר החדר בו יושבת לילי ועובדת.
"האם האדון רוצה לקרוא אותו או שמא עליי להראות למיס לילי?" היא לא מתאפקת ומוסיפה.
"מיס לילי עסוקה כעת במיון החשבונות הרבים שהצטברו. אינני רוצה לצבור חובות. אני מאמין שיש לשלם לאנשים את כספם בזמן," אני עונה לה, "אם מישהו ישאל לגבי התשלום עבור הסחורה שסיפק, אימרי לו שתוך כמה ימים נחזור לשלם בזמן."
אני מעיין בתפריט שמונח לפניי.
"השבוע אני אשאיר את התפריט כפי שהוא. אני אכתוב לך איזה שינויים הייתי רוצה שתערכי בו. אני מעדיף ארוחות פשוטות יותר. לטעמי אין צורך להשקיע כל כך בכל ארוחה. בסופו של דבר אני סועד פה לבדי."
"אם יורשה לי אני אערוך תפריט חדש," היא אומרת.
"אינני רוצה להפריע לסדר יומך, אבל אם יתאפשר לך אני אשמח. אני בטוח שאת בקיאה בזה יותר ממני," אני מחמיא לה.
לו רק ידעה שאני אעשה הכל כדי להסיט את האש שלה מלילי.
ניכר על פניה שהיא בהחלט מרוצה, אבל כמובן שהיא לא מראה לי זאת.
היא לא יודעת כמה אני מיטיב לקרוא שפת גוף.
מיס דונווי יוצאת מהחדר ואני מוזג לעצמי שוב קפה. אינני רואה צורך להטריח את לילי שמרוכזת בעבודתה.
אני עובר על כותרות הידיעות בעיתון, מודע לכך שאני חייב להיות מעודכן מה נעשה בחברה הגבוהה, לא פחות משאני חייב לקרוא את חדשות הכלכלה.
אני ממשיך במסע המעייף של מיון דברי הדואר הרבים שהצטברו.
שוב יש נקישה כל הדלת והפעם זה ג'ורג'.
אני לא יודע אם להודות לו שהוא מאלץ אותי להפסיק להתעסק בעבודה המעצבנת הזו, או לבקש שלא יפריעו לי לפחות כמה שעות.
"איש הבדים שהאדון הזמין הגיע. מה לאמר לו?"
"שימתין במבואה. מיס לילי כבר תיגש אליו," אני אומר לו ומחכה שיצא.
"לילי," אני קורא לה.
"כן אדון," היא ממהרת לבוא.
"האיש עם הבדים הגיע. תבחרי מספר בדים כדי להכין מהם בגדים עבורך," אני אומר לה.
"האם זה יהיה חוצפה מצידי לשאול את מיס דונווי האם עוד מישהו זקוק לבגד? אני יכולה לתפור את השמלות בעצמי. אני עובדת מאד מהר," היא מדברת מהר כאילו שהיא זקוקה לאומץ לבקש ממני בקשה כזו גדולה.
"ולמה שתעשי זאת," אני נשען לאחור על גב הכיסא ומביט בה בעיון.
"האדון יודע שאני לא חביבה עליה במיוחד. זו הדרך שלי לרכך אותה. אני חושב ששלום בית הוא דבר חשוב. לא כל שכן באחוזה גדולה בה אנחנו עובדים יחד."
"אם כך את מוזמנת להציע לה," אני עונה, "הייתי מציע שתספרי לה שביקשת זאת ממני עבורן."
היא מחניקה חיוך. היא מבינה בדיוק למה אמרתי לה את זה.
"תודה אדון," היא אומרת לפני שהיא יוצאת מהחדר, "אתה נדיב מאד."
רגע לפני שהדלת נסגרת אני רואה אותה מזדקפת, ויוצאת בצעדים בטוחים לעבר המבואה.
לילי
"בוא נראה איזה בדים הבאת עבורינו," אני אומרת למר פרידלנדר הנדהם שמביט בי כלא מאמין.
"לילי?" הוא שואל למרות שהוא יודע שזו אני.
"ג'ורג' אבקש ממך שתקרא למיס דונווי. אני זקוקה לחוות דעתה," אני אומרת ומתעלמת מהמבט על פניו של ג'ורג' שלא רגיל לקבל בקשות ממשרתות.
הוא מהסס לרגע אבל הולך לבסוף וחוזר עם מיס דונווי.
"מר פרידלנדר סוחר הבדים הואיל בטובו להגיע לאחוזה כדי להציע לנו ממבחר הבדים שלו. האדון חושב שאין זה מכובד שאתהלך בבגדים בלויים באחוזה ולכן אני עומדת לתפור לי מספר שמלות.
ביקשתי ממנו שיאפשר גם לכן לבחור בדים והצעתי לו שאני אתפור מהם שמלות עבורכן, שכן אני בקיאה היטב במלאכת התפירה."
מיס דונווי מביטה בי לרגע, בודקת שאני לא צוחקת עליה.
"אני אודה לך אם תצאי איתי לחצר כדי לראות את הבדים שמר פרידלנדר הביא לנו," אני ממשיכה ומתעלמת ממבטה.
אנחנו יוצאות בשתיקה החוצה.
"אני מתפלאת עלייך מר פרידלנדר, האם לא הבנת שמדובר בבגדים לתפירת שמלות למשרתות הבית? וכי מה נעשה עם בגדים בצבעים כאלה?" אני נוזפת בו.
"אני חשבתי ש.." הוא אומר ומשתתק.
"שמה בדיוק," מתערבת מיס דונויי בשיחה, "האינך יודע שמיס לילי היא ילדה הגונה? מה ציפית שהיא תלך עם שמלה בצבעים עזים כאלה כמו נערה זולה?"
"תראי מיס דונווי, יש פה גם בדים בשחור עם עיטורי תחרה בלתי נראים. מה דעתך עליהם?" אני לוחשת לאוזנה בלבד.
"עוד מעט יגיעו החגים ואני חושבת שהיה נחמד לו לבשת שמלה כזו," אני ממשיכה ללטף לה את האגו.
"את באמת יודעת לתפור?" היא שואלת בשקט.
"אימי היא תופרת ואני בקיאה במלאכת התפירה," אני עונה לה. היא מביטה בי לראות שאני דוברת אמת.
"האדון באמת מרשה לנו לקחת בדים עבורינו?" היא שוב בוחנת אותי.
"אמרתי לו שזה הוגן שאם אני אקבל תקבלנה גם אתן. מעמדי איננו שונה משלכן," אני אומרת.
אני מרימה עיניי ורואה את האדון משקיף עלינו מהחלון. 'מדוע איננו עובד כעת?'
"מר פרידלנדר אני מודה לך שטרחת ובאת," אומרת בטון רב חשיבות מיס דונווי, "הבדים שלך משובחים ללא ספק, אבל אני מניחה שלא הסבירו לך שהן עבור משרתות הבית. האם קיימת אפשרות שתמצא משהו מתאים עבורינו?"
"אני אבדוק. את מבינה שזה לא סוג הבדים שאני רגיל אליו," הוא עונה לה בהתנשאות.
"ראית אותו," מיס דונווי שנתלית על זרועי כשאנחנו חוזרות לאחוזה. אנחנו נכנסות פנימה, ורק אחרי שאנחנו מוודאות שהדלת סגורה אנחנו פורצות בצחוק.
"זה לא מסוג הבדים שאני רגיל אליהם," מחקה אותו מיס דונווי. ואני משתדלת שלא לפרוץ שוב בצחוק.
"וזה אחריי שדיברת אליו כל כך יפה. היה מגיע לו שתאמרי שהוא..חסר שכל," אני שוב מחמיאה לה.
"אין זה יאה לנפנף מול עינינו בבדים העשירים שלו. אני סומכת עלייך שתספרי על כך לאדון," היא אומרת לי.
"הוא כבר ישמע על כך," אני מבטיחה לה והולכת חזרה לחדר העבודה של האדון.
"ובכן," הוא אומר מייד עם היכנסי לחדר, "האם מצאתן בדים כרצונכן?"
"אני לא רוצה להיות חוצפנית אדון, אבל האם מותר לי לשאול מה נאמר למוכר הבדים, עבור מי עליו לספק את הבדים? נראה היה כי אינו יודע שהבדים נועדו עבור משרתות הבית."
הוא עוצם עיניו ומשחרר אנחה. 'איך לא חשבתי על זה?' הוא ממלמל, קם ממקומו וניגש לחלון. שפת הגוף שלו משדרת מצוקה. אני לא מצליחה להבין למה.
אחרי דקות ארוכות של שתיקה, אני הולכת בשקט לחדר שלי וחוזרת לשקוע בעבודה.
"זאת הייתה טעות שלי," אני שומעת את קולו מפתח החדר, "זה נעשה מתוך רגע של…. חוסר ריכוז."
אולי אני לא מבינה בגברים, אבל אני מרגישה שמשהו השתנה באוויר. ברור לי שהוא רצה לאמר משהו אחר. אני מאמצת את מוחי כדי להבין מה רצה לאמר.
"רצית לאמר משהו?" הוא שואל.
"לא אדון. ואתה?" אני שואלת בלי לחשוב וקולטת שאני פונה אליו בלשון נוכח. אני מבחינה זאת מייד, "האדון רוצה לאמר לי משהו?" אני עונה לו מבוהלת מעט.
"אני אדון האחוזה, אבל גם בן אדם. את לא צריכה לפחד ממני. את התואר שלי אני שומע כל הזמן. האם נוח לי איתו? לא תמיד. דווקא נעם לי לשמוע שאמרת לי אתה," הוא אומר לי בטון מרוכך.
"אני צריכה לזכור את מקומי," אני עונה לו בעיניים מושפלות.
"אני לא רואה במשהו שעשית שאת מסכנת את מקומך," הוא עונה לי. אני רואה שהוא סוגר את ידיו לאגרוף. והפנים שלו מתקשחות.
כל כך בא לי לשאול אותו למה אם כך הוא פתאום מסתגר כך. אני מגניבה מבט לעיניו ורואה בהן כאב. 'האם המילים שלי הכאיבו לו?'
"אני לא אפריע לך לילי," הוא אומר ופונה ללכת ממני. רק אז אני קולטת שהוא קורא לי בשמי הפרטי.
"אמרתי משהו שהכעיס אותך. אני מבקשת אדון שתלמד אותי," אני לא מתאפקת ואומרת לו, קשה לי לשאת את המבט שלו.
"אני יכול לבקש משהו?" הוא אומר וממשיך, "בחדר הזה, כשאנחנו לבד, תרפי מהגינונים של אדון ומי שעובדת אצלו."
"משרתת," אני לא מוותרת, "זה מה שאני. משרתת שלך."
" מהרגע שהראית לי את כישורייך פסקת להיות המשרתת שלי," הוא עונה לי, "את עוזרת לי בעבודתי ואני אסיר תודה על העזרה שלך. אני מתקשה להשתלט על הכמויות הבלתי נתפשות של ניירת שהוזנחה פה," הוא אומר לי ונושך שפתיים.
"ישנם אנשים שנועדו לנהל את העולם, וישנם שאוהבים לסדר אותו. זה בשבילי כמו לשחק במשחק של הרכבה. כשאתה יודע למיין דברים, אתה יכול להרכיב את הכל נכון.
**
אני זוכרת שכשהייתי קטנה לקחה אימא כמה קופסאות של כפתורים ועירבה אותי מול עיניי הנדהמות. "תמייני אותם," היא אמרה, "לפי צבעים, לפי גדלים, לפי צורות."
הייתי ילדה בת חמש שלא הבינה למה היא עשתה זאת, אבל עשיתי כמצוותה.
רק בגיל מאוחר יותר הבנתי מה השיעור שרצתה ללמד אותי.
כך אני מרגישה עכשיו מול ערימות הקבלות.
*
סיימתי למיין אותן לפי נושאים. עכשיו אני לוקחת את החבילה הגדולה מביניהן שהיא הרכישות השוטפות לבית, וממיינת אותן לפי תאריכים.
עכשיו כשהן ממויינות, אני מתחילה לקרוא אותן.
"חוצפן!" אני קוראת בכעס. לא רק שהסוחר מפקיע מחירים, אלא שהוא 'טועה' בכוונה בחשבון.
אני קמה ממקומי עם ערימת החשבונות, אחרי שבדקתי חשבונות נוספים ונוכחתי שהוא נוהג כך באופן קבוע, וניגשת לאדון.
"אני יכולה להפריע לך אדון?" אני שואלת.
"אני שמח מאד שאת מפריעה לי. אני לא סובל את ההתעסקות הזאת עם הדואר," הוא נאנח.
"אני יכולה להציע משהו אדון?" אני שואלת בהיסוס.
"לילי, ביקשתי שתפסיקי לקרוא לי אדון," הוא אומר לי.
"אני לא רגילה לפנות כך ל…גבר," אני נבוכה.
אני רואה את החיוך המרוצה על פניו. מה פישרו אני לא מבינה. אני מקווה שזה בגלל שהוא מבין שחונכתי טוב.
"אני יכולה להציע לך משהו?"
ג'קסון הריסון
מבלי לדעת היא נוגעת בנקודה הרגישה שלי. הרצון שלי שתתייחס אליי כגבר.
"אני מקשיב," אני אומר לה בפנים רציניות למרות שמה שאני משתוקק לאמר לה שאני שמח שהיא הפנימה את בקשתי.
"יש לי משהו לאמר לך על החשבונות," היא אומרת," אבל אני יכולה לעשות הפסקה איתם, הם לא יברחו לשום מקום, ובמקום אני אפתח עבורך את הדואר ונמיין אותו יחד."
"בכל זאת אני מציע שנטפל בהערות שלך לגבי החשבונות קודם כיוון שבקרוב תוגש ארוחת הצהריים. אני סקרן לשמוע איך תתקבלי כעת במטבח, אחרי המפגש עם סוחר הבדים בבוקר.
אחרי הצהריים אני אשמח לעזרתך," אני מסכם את העניין.
"אני לא רוצה לדבר רע על איש, אבל אני לא יכולה להמנע מלספר לך שסוחר מסויים טועה באופן קבוע בחשבונות. גם בסיכומים וגם במחירים.
הייתי שמחה לו ניתן לי להסתכל על חשבונות ששולמו כבר ולראות מה היו המחירים שגבה בעבר."
אני מגיש לה את התיקיה המכילה את החשבונות ומחכה לראות את תגובתה.
היא פוערת עיניים גדולות כשהיא פותחת אותה. "זה לא ענייני," היא אומרת, "אני צריכה הוראות ממך."
"אני מבקש תשתפי אותי במה שעובר עלייך כעת לילי," אני מבקש ממנה.
"אני יודעת שאני רואה את העולם מבחינת נקודת מבט של ילדה ענייה שכל פני חשוב לה, אבל עדיין חושבת שגם אם סוחרים עם אנשים בעלי ממון צריכים להיות הוגנים," היא אומרת ומסתכלת עליי בצפייה.
"אני מבקש שתראי לי דוגמה," אני אומר ורוכן לעברה. ריח הפרחים שנודף משערה גורם לי לעצום את עיניי ולנשום עמוק.
"תראה פה. עשרים כפול ארבע זה לא מאה. לא צריך להצטיין בחשבון כדי שהשגיאה תצרום לעין. ופה באותו חשבון, אותה מוצר שסופק יום אחר כך עולה פתאום יותר. מה שמרגיז זה שהוא אפילו לא מנסה להסתיר את ….האי דיוקים שלו," היא אומרת.
"ומה את מציעה?" אני יודע מה אני צריך לעשות אבל סקרן לשמוע את דעתה.
"הייתי מזמנת אותו לפגישת היכרות ומבקשת ממנו שיכין לך טבלת מחירים. תבחן את התגובה שלו. כך תדע האם הוא טועה או הטעויות מכוונות," היא עונה לי.
אני גאה בה ועדיין מופתע מכושר הניתוח שלה. אני בהחלט יכול לראות אותי מבלה איתה זמן מחוץ לחדר העבודה הזה. היא מאתגרת אותי.
"כך אעשה. בינתיים תערכי רשימה של חובות לכל ספק. האם יש עוד כאלה?" אני שואל.
"אני לא מומחית גדולה בבשר. אימי ממעטת לקנות אצל הקצב, וגם אז היא קונה רק חלקי עוף. אני לא יודעת לאמר לך לגבי המחירים. אצלו הטעויות נראות לי מחוסר תשומת לב, או רשלנות. זה לא נראה לי מכוון," היא מביעה את דעתה.
"אם כך נתחיל עם סוחר המזון שאנחנו בטוחים שאצלו רבות השגיאות," אני אומר.
נקישה על הדלת מפסיקה את השיחה שלנו. לילי ממהרת לאסוף את החשבונות, ואני חוזר לשבת ישר על כיסאי.
"יבוא," אני אומר.
