רוז מישלין
אני מסיימת את העבודה מאוחר. הייתה פריצה לאחד ממעגלי האבטחה אצל לקוח בבוסטון ואני נשארת כדי לראות שהכול בסדר למרות שזה הלילה שלי עם הבנות.
אני יודעת שאם לא אמהר לצאת אני עלולה להיקרא שנית לעבודה למרות שאינני בתורנות הלילה. אני עוקבת אחרי המערכות ומוודאת שהכול עובד כשורה, עוברת על כל שורות הקידוד לראות שהן שלמות ושום באג לא מסתתר ביניהן. אני מביטה בהן בסיפוק. ההתעקשות שלי השתלמה. מערכת ההגנה של אחת מהחברות המובילות בבוסטון שוב מוגנת ובלתי חדירה.
אני משאירה את מערכת הגיבוי ומכבה את המערכות של המשרד. אני מתמתחת על הכיסא, מרגישה כעת את המתח בכל השרירים בגופי. אני שמחה שאני הולכת הלילה לרקוד ולהתפרק. אני שמחה במיוחד כיוון שהלילה מופיעה להקת אנריקה והגיטרות.
אני נוסעת לדירה וממהרת להתקלח.
"תאספי אותי עוד רבע שעה," אני שולחת הודעה לחברתי בוניטה.
היא זו שהציעה לי לבוא לקחת אותי. "את עובדת ממש קשה," היא אמרה לי, "חוץ מזה שזו תמיד את שאוספת אותנו, אז פעם אחת תתני לי לאסוף אותך."
אני לובשת שמלת מיני צמודה, נועלת מגפונים עם עקב גבוה, לוקחת את ז'קט העור שלי ויורדת לחכות לה למטה. לשמחתי אני לא צריכה להמתין כיוון שהיא כבר הגיעה.
"הגעת ממש מהר," אני אומרת לה.
"את תמיד מדייקת אז נסעתי קצת מהר כדי שלא תצטרכי להמתין," היא עונה לי, "הבנות כבר שם. את מריחה נפלא, בושם חדש?"
"כן," אני עונה, "עברתי אתמול במיו מילאן ונתנו לי לנסות בושם חדש של ניחוחות יסמין."
אני מפעילה את הרדיו ונותנת למוסיקה לעטוף את הרכב. המוסיקה גורמת לנו לרקוד ומכניסה אותנו לאווירה של המועדון עוד לפני שהגענו אליו.
"ערב טוב בנות," אומר לנו השומר בכניסה שכבר מכיר אותנו, "החברות שלכן כבר הגיעו."
אנחנו מאתרות מיד את השולחן שסביבו הן יושבות. אני מניחה את הז'קט שלי על הכיסא ומסמנת להן לקום לרקוד. אנריקה רואה אותנו ומתחיל לנגן את השירים שאנחנו אוהבות.
אני שוכחת מכל העולם ומתמכרת למוסיקה. הידיים שלי מקבלות חיים משל עצמן לצלילי המוסיקה הלטינית והגוף שלי מתנועע לקצב כל תו ותו.
חברותיי, שלמדו יחד איתי בסטודיו לריקוד של מרת'ה מגיל צעיר רוקדות איתי בתאום מושלם. אז נכון שאני הייתי הסולנית של הלהקה ולכן הן נותנות לי להוביל את הריקוד, אבל מידי פעם בלי שהן מרגישות, אני נותנת לאחרות להוביל את הריקוד.
כל כך כייף לי איתן שכל המתח שהצטבר בגופי ביום העבודה הארוך הזה משתחרר.
אנריקה שנהנה לראות אותנו רוקדות יורד מהבמה ומנגן לידינו.
"הגברים בקומה השנייה לא מסירים מכן את העיניים. נראה לי שסבב המשקאות הראשון שלכן בדרך," הוא אומר, "רק חבל שאתן לא מרבות בשתיית אלכוהול." הוא מוסיף ועוטה על פניו כזה מבט שגורם לנו להתפרץ בצחוק.
"תסמוך עלינו שזה יגיע אלייך," אני אומרת לו והוא מחייך אלי מרוצה.
אנריקה, ברגע שאת מראה לו שהבדיחות שלו מצחיקות אותך, מתחיל במופע סטנדאפ לאוזנינו בלבד. אני כבר לא יכולה. אני מחזיקה את הבטן מרוב צחוק.
"אין לך מושג כמה הצחוק הזה בא לי בזמן," אני אומרת לו.
"תמיד לשרותך מיס רוזי," הוא אומר וקד קידה. "וכמו שציפיתי המלצר מתקרב אליך עם מגש. אבל איפה המשקאות?"
"יש לי פתק עבורך," אומר לי המלצר ומגיש לי אותו בצרוף של וורד אדום.
"שמי את הוורד בין שפתיך המזמינות נשיקה ותרקדי בשבילי," כתוב בו.
"הפתק הוא ממר.." מתחיל המלצר לומר אבל אני מהסה אותו.
"זה לא מעניין אותי," אני עונה, "וגם אל תטרח להביא לנו משקאות אם במקרה למישהו יעלה רעיון כזה בראש."
אני לוקחת את הוורד בידי האחת, ובידי השניה מלטפת את עלי הכותרת האדומים כדם. אני מודעת לכך שעיניו של הגבר ששלח לי אותן נעוצות כעת בכל תנועה שאני עושה. אני שמחה שצבעתי את ציפורני בוורוד בתולי ולא אדום לוהט. אני מקרבת את הוורד לאפי ומריחה אותו. אני שמחה שגם שפתיי צבועות הלילה בצבע עדין.
בתנועה אחת אני קוטמת את הפרח ומניחה את הגבעול חזרה על המגש של המלצר שעדיין עומד לידי. אני ממוללת את עלי הכותרת, מפרידה אותם לעלים בודדים. אני מחלקת אותם בין חברותיי ונדה בראשי. הן, שכה מכירות אותי מבינות את כוונתי.
המוסיקה מתחדשת וכולנו, בתזמון מושלם מעיפות את עלי הכותרת לאוויר ונותנות להם לצנוח מסביבנו.
"אני מעריצה אותך," אומרת לי בוניטה, "רק את מסוגלת לתת תשובה כזו. את בטח מרגישה את האש שהוא שולח לגב שלך, שכן ברור לי שאת לא מתכוונת להעיף מבט אחד אליו. אני אישית לא יכולתי שלא לעקוב אחרי המבטים שלו ויכולה לומר לך שהוא.."
"בוניטה, חשבתי שהבנת שהוא לא מעניין אותי," אני עונה לו.
"אפילו אם הוא אלפא מעלף?" היא שואלת אותי בחיוך שרומז שהוא כנראה כזה.
"ביחוד אם הוא כזה. את תמיד חושבת רק על היופי החיצוני שאינו מעיד דבר על אופיו של האדם. גם אם הוא טובע בכסף זה לא אומר ששירת הלב שלו מתאימה לשלי. להיפך, זה בדרך כלל אומר שהיא מזייפת. את מבינה שהוא רצה שארקוד בשבילו כמו איזה…בחורה זולה? אז יופי לו שהוא יפה תואר. בטח כייף לו להסתכל כל יום בראי."
בוניטה עומדת מולי והסומק על לחיה כבר מבהיר לי שהגבר הזה לא מוותר. אני שואפת לתוכי את הכמות המוגזמת מידי של מי הגילוח של מי שעומד מאחורי. "הרי ברור לך שהוא מסתכל על עצמו מרוצה בשעה שהוא מתגלח ומורח על עצמו כמויות מוגזמות של מי הגילוח של ניחוחות היסמין, המעידות אמנם שיש לו טעם טוב וגם הרבה כסף, אבל שום דבר אחר מלבד זה."
"שכחת לציין שיש לו טעם טוב אם בחר בך," אני שומעת את קולו בשעה שהוא עומד מאד קרוב אליי.
"אני לא סחורה שמונחת על מדף בסופרמרקט שמשלמים עליה לפי אומדן היופי. וכן, גם אני מסתכלת במראה בשעה שאני מתאפרת. בשביל עצמי כמובן. ואם מדברים עליו זה רק אומר שהוא בוחר נשים לפי המראה החיצוני שלהן ולא איכפת לו אם יש בהן דבר פרט ליופי," אני עונה לו ולא טורחת להעיף בו מבט. אתם חושבים שזה לא מסקרן אותי? אני מודה שאני סקרנית לראות מי האחד שגורם לחברותיי לאבד מולו את הבטחון העצמי שלהן, אבל הכעס מונע ממני לעשות זאת.
"אני מבין שאת לא רוצה לרקוד בשבילי, ואיתי תרקדי?" הוא לוחש לי.
עכשיו אני יודעת שאין לי ברירה אלא להסתובב אליו. אני מכינה את עצמי להתעלף ממראהו ולכן מורחת על פניי חיוך מתוק מפלסטיק.
"לא יקירי. יש לי חוק בל יעבור. אני רוקדת רק בשביל עצמי ועם החברות שלי בלבד, אלא אם כן תאמר לי שבעברך היית אתה רקדן בלט?" אז כן. הוא בהחלט יפה תואר. וכן הוא בהחלט גבר בחליפה.
"מה שמסביר מדוע את כל כך שולטת בגוף. אם כי נראה לי שהחושניות בה את רוקדת זה כבר שלך, זה לא משהו שהמורה לבלט לימדה אותך," הוא אומר בחיוך ומצפה שאלך שבי אחרי מילותיו.
"אם כך אתה מבין," אני אומרת לו מפנה אליו את הגב ומתחילה שוב לרקוד עם הבנות כאילו שהוא לא עומד לידו ועיניו בוערות לי בגב.
"רוז הנייד שלך משתולל כבר חמש דקות," אומרת לי סינתיה שנשארה לשבת ולא קמה לרקוד איתנו. היא טענה שהיא עייפה, החלטתי לא לחוץ עליה ולתת לה מרחב. אני יודעת שהיא נמצאת בתקופה קצת לחוצה בעבודה.
אני ניגשת לשולחן, מוציאה את הנייד מהז'קט ורואה שבע שיחות שלא נענו מבובי. אני פותחת את ההודעה האחרונה.
בוב:
זקוק לעזרתך
זליגת מידע רצינית
תתקשרי דחוף!!
אני מתעטפת בז'קט ויוצאת החוצה לענות.
"מה קורה בובי? אתה יודע שאני לא בכוננות," אני אומרת לו.
"את לא מבינה. אני לא יודע מה לעשות. יש פריצה להשקעות ריברס ואני לא מצליח לפענח מה הבעיה. בבקשה אל תבקשי ממני לפנות ללואיס. הוא יפטר אותי," הוא אומר לי בקול שאינו מסתיר את המתח הרב בו הוא שרוי.
"אני במועדון ובלי המחשב שלי. אני אכנס דרך הנייד תאשר לי בבקשה את הכניסה למערכת," אני אומרת לו.
אני מפעילה את מערכת ההגנה על הטלפון ונכנסת בגלישה פרטית לתוך השער של חברת אבטחת המידע בה אני עובדת. בובי מזהה אותי מיד ומאשר לי את הכניסה למערכת. אני בודקת שאין סביבי אנשים, ושאין חשש שמישהו ינסה לחדור לנייד שלי למרות שהוא מוגן. רק אז אני נכנסת ללב המערכת ומחפשת את התקלה אצל הלקוח. אני שולחת הוראות לבובי, אבל שום דבר לא משנה את הנתונים.
"אני חושבת שיש שם משהו לא תקין במערכת עצמה. לדעתי זה לא המידע, אלה הם המכשירים. אגיע למשרד ונריץ שוב בדיקה."
אני חוזרת למועדון ולוקחת את התיק שלי. "אני חייבת ללכת. התעוררה בעיה שדורשת את תשומת ליבי," אני אומרת.
"את לא אמיתית רוז," אומרת לי בוניטה, "רציתי לבלות איתך. עוד שבוע יש לי יום הולדת," היא אומרת לי נעלבת.
"בדיוק בובה, עוד שבוע, והבעיה שיש לי מתרחשת ממש ברגעים אלה," אני עונה לה.
אני יוצאת במהירות החוצה וכמעט נתקלת בבעל הוורד האדום. "אתה עוקב אחריי?" אני אומרת לו בכעס, "חשבתי שכבר הבנת."
"את מתוקה אמיתית, אבל לא. אני חייב ללכת. את רוצה שאסיע אותך?" הוא שואל.
"אני לא נוהגת לנסוע עם גברים זרים," אני עונה לו.
"ולנסוע עם נהג מונית זה לנסוע עם גבר מוכר, אני מבין," הוא עונה, "אני נוסע לבניין רוטשילד. זה בכיוון שלך?"
"תודה על ההצעה," אני עונה לו ונכנסת למונית שנהגה נענה להרמת היד שלי.
*
ניק מייקלס
death.teknoyildiz.com
אני מודה שאני לא רגיל שמסרבים לחיזורים שלי. בכל זמן אחר לא הייתי מוותר, אבל הטלפון שקיבלתי מחייב אותי להגיע מיד לבניין. אני מבין שיש בעיה ממש רצינית אם איש האבטחה שלי ברוס מזעיק אותי.
זה נכון שבדרך כלל אני שולח משקה והאחת מגיעה אליי חזרה איתו לשולחן שלי. מה גרם לי הפעם לשלוח וורד? אולי כי …לא יודע.
"ספר לי מה קורה?" אני אומר לברוס.
"אני לא יודע מר מייקלס, נראה כאילו המערכת מנותקת לגמרי. המסכים משתוללים ואין לי הסבר לכך," אומר ברוס.
"ומה אומרים בחברת אבטחת המידע?" אני שואל.
"הם עובדים על זה," עונה לי ברוס.
"זו התשובה הכי מעצבנת ששמעתי," אני עונה בכעס, "כל רגע שאנחנו מאבדים מאפשר למידע לזלוג יותר. תבקש מהם שיתקשרו אליי…בעצם אני עוד רגע במשרד, לא צריך שיטרידו אותי בטלפון הפרטי שלי."
אני מגיע למשרד. אי היכולת של ברוס להסביר לי מה קורה מכניסה בי חוסר שקט גדול. לחשוב שרק לפני רבע שעה התעסקתי במסע כיבוש של אישה בלתי מושגת, אישה איכותית כפי שלא ראיתי כל כך הרבה זמן. אני כל כך כועס. למה דווקא היום? דווקא ביום שאני פוגש אישה שבאמת מעניינת אותי. האופן שבו היא מניעה את גופה יש בו קסם מיוחד, אין ספק שהריקוד זורם לה בדם. מכמה מילים בודדות שהחלפנו הבנתי שהיא באה מעולם הבלט. אבל זה לא זה. האור שהיא מפזרת סביבה עם ההתמסרות שלה לריקוד, מין איבוד שליטה טוטאלי, זה מה שקסם לי. גם אני רוצה להיות מסוגל להשתחרר כך.
"תשיג לי אותם מיד," אני אומר לברוס בשעה שאני נכנס לחדרי.
"דיברתי איתו שוב. הוא אמר שיעדכן אותי ברגע שיהיה חדש," עונה לי ברוס.
"הוא אמר," אני מרים עליו את קולי, "תאמר לו שהתשובה שלו לא מספקת אותי ומצידי שכל החברה שלו תטפל בעניין. אני רוצה שהעניין יטופל מיד. תקשר בינינו."
"מדבר מייקלס," אני יורה מיד למי שמולי, לא נותן לו להשחיל מילה, "אני דורש שהעניין יתוקן מייד. מצידי שכל החברה שלכם תעמוד על הרגליים, רק שהעניין יבוא על פתרונו מייד. אין לך כנראה מושג איזה נזק נגרם לי ובדיוק כדי למנוע את זה אני משלם לחברה שלכם סכום נכבד."
"אתה רוצה מר מייקלס שאני אתן לך לדבר עם המערכת ישירות?" אני שומע קול של אישה, "תוכל לומר לה את דעתך בכל צורה שרק תחפוץ, אבל אם לא, בבקשה תיתן לנו לעבוד בשקט. תאמין לי שהדבר האחרון שאני רוצה זה להיות כאן בשעה הזאת במקום להיות במיטה שלי ולישון. אני רק יכולה להרגיע אותך שאין זליגת מידע. זה מסתמן כבעיה טכנית וכנראה זה קשור למשהו במחשבים שלך. אנחנו כל הזמן עוקבים אחרי הנעשה ובו זמנית גם אורזים ציוד כדי להגיע אליך. תדאג שיהיה מי שיחכה לנו למטה בלובי." היא מסיימת את דבריה ומנתקת.
בכל מצב אחר כבר הייתי אומר לחצופה הזו שככה לא מדברים אל לקוח ובטח לא אליי, אבל היא משאירה אותי המום בשטף הדיבור שלה ולא פחות מהניתוק בפרצוף.
"דבר ראשון בבוקר אתה מוצא לי חברת אבטחת מידע חדשה. הייתי רוצה עכשיו אבל מודע לכך שהשעה מאד מאוחרת וזה פשוט לא ריאלי. בשעה עשר בבוקר אתה מראה לי הצעות והמלצות של שלוש חברות אחרות," אני אומר לברוס.
הוא פותח את פיו לענות, אבל שותק.
אחרי דקות שנראות לי נצח מגיע בוב מחברת ליונס אבטחת מידע. "אני מבקש שתאפשר לי כניסה לקומה עשרים ושבע," הוא אומר לי במבט רציני. אין שום פחד בעיניו כשהוא מסתכל עליי, שום היסוס או יראת כבוד. אני לא רגיל לזה.
אני מורה לו בידי לכיוון המעלית. "אני פורק את הציוד ומגיע," הוא עונה לי ונעלם שוב לתוך הלילה.
אני מביט על השעון. השעה חצות בדיוק. דקה אחרי הוא מופיע עם עגלת משא עמוסת ציוד. מכל האנשים בעולם, מכל הנשים זו "הוורד האדום," שמופיעה לצידו עדיין לבושה בשמלה הצמודה שלה, מטופפת על עקביה ומעיל העור שלה זרוק על המכשירים.
"אני רוז," היא אומרת לי, מתעלמת מהעובדה שהיא ראתה אותי, "קומה עשרים ושבע?"
אני שם לב שכל ההתנהלות שלי, שלהם, מתנהלת היום בתמציתיות. כאילו המילים עולות היום כסף.
צעדיה מהירים. ואנחנו מצטופפים במעלית עם הציוד. אני עומד קרוב אליה, מריח את ריח הבושם העדין שלה ועוצם עינים. "תהיה מרוכז כעת," אני גוער בעצמי.
מסתבר שאני ממלמל את המילים, כי היא מרימה את ראשה ומסתכלת עליי.
"זו אני שצריכה להיות מרוכזת כעת," היא עונה לי, "אתה רק יכול לדבר כמה שתרצה למחשבים שלך, אבל לא נראה לי שזה יעזור."
אני רוצה לענות לה, אבל אז נפתחות הדלתות של המעלית, היא מעיפה מבט לעבר המסדרון הארוך המוביל לחדרי המחשב. להפתעתי היא הולכת בדיוק לחדר הנכון. "יש לי מפה מדויקת של הבניין, הקומה, והחדר. העובדה שיש תקלה זה לא אומר שאנחנו לא יודעים מה קורה אצלך," היא אומרת לי בלי ששאלתי. להפתעתי היא שולפת את כרטיס הכניסה לחדר, מקישה את הקוד והדלת נפתחת.
כמה זה לא מפתיע אותי שהיא יודעת היכן להדליק את האור.
היא מאירה על המערכת בזריזות. "בואי דברי אליי," היא מדברת אל המערכת, "ספרי לי מה מציק לך." היא מעלה חיוך על פניי. היא מחברת מחשב נייד ומיד מתחיל המסך שלה לרוץ.
"בובי, תתחיל לסרוק, משהו פה מנותק בוודאות," היא אומרת לו. הוא פועל מייד. אני לא שם לב למה שהוא עושה כי אני מוקסם מאופן הדיבור שלה וכיצד היא מפעילה אותו בהוראות קצרות. הוא דווקא נראה מאד לחוץ.
היא סורקת עם פנס כל חלק של המערכת הגדולה של המחשב המרכזי. "בבקשה תאמר לי בובי שלא אנחנו הרכבנו את המערכת הזו," היא אומרת, מתעלמת מנוכחותי.
"מה שנעשה כעת," היא ממשיכה. "אנחנו נחבר מחשב זמני, נעקוף את הקיים ונתקין אותו מחדש."
"מר קנטור אומר שהמערכת לא שלנו," אומר לי בובי. אני תוהה מתי הוא הספיק לשאול אותו. אני מביט בו. "כשאתה איש מחשבים," הוא אומר לי, "אתה לומד לעשות כמה דברים במקביל," הוא מסביר לי ועיניו במסך שלו.
"תשב בבקשה על הכיסא בצד," היא אומרת לי.
"סליחה," אני עונה, "לא התכוונתי להפריע." אני קולט שכל הזמן עמדתי באמצע וצפיתי בה.
"אתה לא מפריע," היא עונה, "זו זכותך להיות פה, ודווקא רצוי שתראה מה קורה עם המערכת שלך. העניין שאני לא בדיוק לבושה לעבודה ואני צריכה לשבת על הריצפה. אתה מבין מה אני מנסה לומר לך?"
היא חולצת את מגפיה ויושבת על הריצפה. אני כל כך מרוכז בכל תנועה של ידיה העדינות שאני לא באמת עוקב אחרי מה שקורה.
"אני לא מאמינה," היא אומרת, "לזה באמת לא ציפיתי. בובי תסגור מהר את הדלת."
"יש לך איש אחזקה כעת בבניין?" היא פונה אליי.
"יש כאן תמיד מישהו סביב לשעון," אני עונה לה מנסה להבין למה היא שואלת.
"תבקש ממנו שיביא לי פח אשפה משרדי," היא אומרת.
אני מתקשר לאיש השרות והולך לפתוח לו את הדלת. אינני מבחין בתיק שמונח על הריצפה וניתקל בו. בקבוקון של בושם מתגלגל ממנו. אני מתכופף להריח אותו בשעה שאיש השרות מקיש על הדלת. אני פותח לו את הדלת, לוקח ממנו את הפח ומניח אותו לפניה. היא מביטה מופתעת בבקבוק הבושם שלה שבידי, אבל לא אומרת מילה.
"הוא התגלגל מהתיק שלך. התכוונתי לתת לך אותו אבל בדיוק נשמע הנקישה בדלת," אני מרגיש צורך לומר לה. אני מעיף מבט חטוף בבקבוקון ומשנן את שמו מושק תוצרת ניחוחות היסמין. אני מסניף את ריחו לתוכי, רושם אותו בתוכי. אני מתכופף ומניח אותו חזרה על התיק.
"כמה כעסת עלינו. אני בטוחה שכבר חיפשת להחליף את הליונס בחברת אבטחה אחרת, " היא אומרת, "תכיר את מיקי או מיני אני לא סגורה על המין של העכבר הזה שכרסם לכם את החוטים." היא מצביעה על העכבר שלכוד בתוך פח אשפה המשרדי מרשת. היא קמה מיישרת את שמלתה ומציגה בפני את החוטים המכורסמים.
"תגיד אין לך מה לאכול מר עכבר?" היא שואלת, "הוא דווקא נראה חמוד, אולי אתה רוצה אותו כחיית מחמד?"
אני מביט בעכבר המום ולא מראה לה כמה היא צדקה ששקלתי להחליף אותם. "תהיה נחמד ותבקש מאיש האחזקה, או מי שזה לא יהיה שבא לכאן כעת שיבוא ויפנה את העכבר. אני בהחלט מעדיפה לעבוד כשהוא לא נועץ בי מבטים."
"בובי אתה יודע שאני מתכנתת, אני מבקשת שתעזור לי עם הרכבת התקעים של הכבלים ואני אתחבר," היא אומרת לבובי מתעלמת שוב מקיומי.
השניים עובדים בזריזות ותוך רבע שעה המערכת סורקת שוב את המידע. "אמנם המערכת שלך לא עבדה, וההגנה הייתה מנותקת, אבל אני שמחה לומר לך שלא היה כל ניסיון חדירה בזמן הזה. הנה תראה," היא אומרת, "מראה לי שורות של אותיות ומספרים, והופכת אותם לגרף. "אתה רואה זה כמו ברישום של הלב. הקווים לא שבורים."
"אז זהו. אנחנו סיימנו," היא אומרת לי אחרי כמה דקות נוספות, "תראה איך הכול נראה מסודר יותר. תודה שהיה פה בלגן לא קטן. עוד משהו? אולי וורד וריקוד קטן?"
אני לא יודע איך להגיב. מודה שהיא הצליחה להביך אותי, וזו לא הפעם הראשונה.
"בטח לא תאמיני אבל אני מוותר על הריקוד. בגלל האירוע לא הספקתי לאכול ואני הולך לחפש מקום שפתוח בשעות האלה."
"יש מקום ממש מול המשרד שלנו," אומר לי בובי.
"נשמע טוב," אני עונה לו, "את צריכה הסעה הביתה?"
היא לא עונה וממשיכה לארוז את הציוד.
"מה הסיפור עם הריקוד והוורד?" שואל אותה בובי בשעה שהם מעמיסים את הציוד חזרה.
"סתם איזה אידיוט הזמין ממני ריקוד פרטי במועדון היום," היא אומרת לו.
"באמת אידיוט. הוא לא מכיר אותך. את וריקוד פרטי?" הוא אומר וצוחק.
*
רוז
בשעה שבובי כבר ברכב מייקלס מושיט יד ומונע ממני להכנס לרכב.
אני מסתובבת אליו. "יש לי בקשה," אני אומרת לו, "אני לא הייתי אמורה להיות כאן הלילה. אינני בכוננות. אני מבקשת שמר קנטור לא ידע מזה."
"אבל למה? את עשית עבודה נפלאה. ברור לי שבלעדייך הוא לא היה מגיע לפתרון הבעיה," עונה לי מייקלס.
"ברור שהוא היה מגיע, רק קצת יותר מאוחר," אני עונה, "בבקשה אל תספר."
"מה שתבקשי," הוא עונה לי, "תפגשי איתי הלילה?"
"אתה לא יודע מתי לוותר?" אני עונה לו, משחררת את ידי ממנו ונכנסת לרכב.
"הכל בסדר?" שואל אותי בובי.
בא לי לומר לו שזה האידיוט מהמועדון. במקום זה, אני מפהקת פיהוק גדול. "ביקשתי ממנו שלא יאמר שהייתי פה, וגם אתה אל תאמר דבר. אני לא רוצה שיהיו לך בעיות עם הבוס. תוריד אותי בבית?"
למחרת בבוקר אני מגיעה למשרד כרגיל. אמנם סיימתי לעבוד בשעות הלילה המאוחרות, אבל כאמור אינני רוצה שמר קנטור ידע שבובי נלחץ ולא היה מסוגל לפתור את הבעיה לבד.
אני נכנסת לחדרי ומפעילה את המערכות מתוך כוונה להתחיל לעבוד.
"רוזי, כנסי לחדרי," מורה לי קנטור.
אני נכנסת לחדרו ועיניי נתקלות ישר במי אם לא מייקלס בכבודו ובעצמו.
"בובי סיפר לך מה קרה אמש בחברת השקעות ריברס?" שואל קנטור.
אני מעיפה מבט לעבר מייקלס אבל פניו חתומות. הוא סוקר את לבושי מנעליי ועד לסיכת הראש שמחזיקה את שיערי שלא יכסה את עיניי.
"ברור," אני אומרת לו, "הוא סיפר לי הכול כשהכנו יחד קפה."
"אבל בובי לא הגיע עדיין. הוא עבד כל הלילה," הוא עונה לי מבולבל.
"אם כך אתה מבין אותי מר קנטור, ואיני צריכה להסביר לך שבובי בוודאי ישן כעת. מה באמת קרה?" אני שואלת.
"האמת שזה היה די מביך," מנדב לי מייקלס מידע, "הסתבר שהקומה שורצת עכברים והם כרסמו את הכבלים."
"אני מניחה שהמנקים לא נכנסים לחדר הזה וזו טעות. גם בחדר הכי סגור מצטבר אבק וזה האויב מספר אחד של המכונות האלה. לו היו נכנסים לנקות אני מניחה שהיו מגלים את זה הרבה לפני שנגרם הנזק. כפי שאני מכירה את בובי אני מניחה שהוא הביא איתו את הציוד והכל כבר מותקן כראוי. אני צודקת?"
"בובי היה מאד יעיל," אומר מייקלס, "העניין הוא שהוא אמר שכדאי לנו לשקול להחליף את המחשבים ולכן באתי להתייעץ עם מר קנטור. כמובן שגם באתי כדי להודות לו על השרות."
"הייתי מבקש שתיגשי למשרדי החברה ותבדקי את מערכת המחשבים," אומר לי מר קנטור.
אני מביטה במר מיייקלס בחיוך, כי בכל זאת הוא הלקוח, אבל העיניים שלי מבהירות לו שאני קולטת היטב את התרגיל שלו.
"אולי תדבר עם בובי כאשר יקום," אני פונה לקנטור.
"העניין הוא שמר מייקלס דיבר אמש עם בובי והוא המליץ לו, מה שלא מפתיע אותי, שייעזר בך," עונה קנטור.
"תזכיר לי להודות לבובי. עוד משהו? כי עדיין לא בדקתי הבוקר את השרת שלי," אני עונה.
"אני מציע שתלכי לבדוק. אני בינתיים אשתה קפה עם מר מייקלס, ותחזרי כשתסיימי." אומר לי קנטור.
אני קמה לצאת. מייקלס מחניק חיוך. הוא מסיט את ראשו הצידה וידו מרפרפת על כף ידי בתנועה כמעט לא מורגשת בשעה שאני עוברת לידו. השאלה היא האם קנטור הבחין בזה? אני נושמת עמוק. מה שהכי הייתי רוצה כעת זה להוריד לו סטירה מצלצלת שתרחיק אותו ממני.
רוז מישלין:
בובי
תתקשר כשתתעורר
רוז
בובי מתקשר מיד. "הכל בסדר רוזי?" הוא שואל.
"אתה זוכר שסיפרתי לך על האידיוט במועדון?" אני אומרת לו בשקט אחרי שאני מוודאת שלא שכחתי לסגור את הדלת, "זה מייקלס." אני נושמת עמוק וממשיכה. "הוא כאן ואמר לקנטור שהמלצת לו שאני אקים לו מערכת חדשה."
"רוזי מתוקה שאת, הבנתי שזה הוא. למבטים שהוא נעץ בך כל הלילה לא היה פירוש אחר ממבטיו של גבר שחושק באישה. היה ברור גם שאין זו הפעם הראשונה שהוא רואה אותך. רק שתדעי שהיה גם ברור שאת ממש לא בקטע שלו."
"חצוף!" אני אומרת בזמן שאני מעלה לדו"ח של בובי מאתמול את צילומי המערכת שצילמתי. אני מבחינה בו, במייקלס שבדיוק פותח את הדלת ומסתכל עליי.
"מי זה החצוף?" הוא שואל אותי בשעה שהוא מתיישב מולי, מניח כוס קפה אחת לפני, ומהשניה לוגם.
"הנהג שחתך בכביש את בובי," אני משקרת.
"כמה שהשקרים באים לך בטבעיות זה מדהים," הוא עונה לי.
"סליחה??" אני עונה לו בכעס, "אתה תמיד נכנס לחדרים סגורים בלי לבקש רשות?"
"אף פעם לא עשיתי זאת," הוא עונה לי בחיוך, "אבל את, את משהו מיוחד רוז."
"טוב, העיקר שאתה בסדר ולא קרה כלום לרכב," אני ממשיכה להעמיד פנים עם בובי שמשתף איתי פעולה.
"את יודעת שלא ישנתי הרבה הלילה, אולי לא הייתי עירני מספיק," הוא אומר.
"מר מייקלס פה אז בוא נמשיך. אני קוראת את הדו"ח ומסתכלת על התמונות שצילמת. אתה חושב שלמחשבי הדור החדש יהיה מענה למערכת של השקעות ריברס? אני יודעת איזו תוכנה אני רוצה להתקין עליה ואני צריכה מחשבים חזקים עבורה," אני ממשיכה לשחק את המשחק.
"בינינו רוזי," אומר בובי, "את יודעת שאני חותם בעיניים עצומות על כל החלטה שלך. לכן המלצתי עלייך למר מייקלס."
"ממש צוות לעניין אנחנו," אני אומרת ומייקלס צוחק. הוא כמובן שמע כל מילה שבובי אמר כיוון שלא טרחתי לנתק את השיחה מהרמקול ברגע שהוא נכנס למשרד שלי.
"אתה מבין שעכשיו אתה שותף לפשע, שכן גם לך יש חלק בסיפור שסיפרת לקנטור," אני אומרת לו.
"אם זו הדרך להגיע אלייך, אני מוכן בשמחה להיות שותף," הוא עונה לי.
"טוב בובי תמשיך לישון," אני אומרת לו.
"אני עירני לגמרי וכבר בדרך החוצה. עוד מעט אגיע," עונה לי בובי.
"מסתבר שהצלחתי בכל זאת כך לבלבל אותך אם השארת את הרמקול פתוח," אומר מייקלס בטון מרוצה.
"ואולי זה קרה כי הצלחת כל כך לעצבן אותי, וידוע שהלקוח תמיד צודק והייתי מנועה מלהגיב," אני אומרת לו ועל פני מבט שאינו מסגיר דבר. למה הוא חייב להראות כל טוב?
אני מתעלמת מנוכחותו ומתקשרת לכמה מחברות המחשבים איתן אנחנו עובדים ומבקשת הצעת מחיר עבורו. אני מעתיקה את המיפרט הטכני, נכנסת לכרטיס הלקוח שלו, מוציאה את פרטיו ושולחת לו מייל.
אני מרגישה שהוא אינו מסיר ממני את מבטו אבל מתרכזת בשלי. אני מציצה לראות את תגובתו למייל ששלחתי לו זה עתה. הוא נאבק בעצמו. לא רוצה לענות להודעה שהתקבלה זה עתה בנייד שלו.
"תבדוק את ההודעה," אני אומרת לו בשקט.
"למה?" הוא עונה לי.
"כי היא ממני," אני עונה לו, "ואנחנו כעת בישיבת עבודה."
הוא פותח את ההודעה בחוסר רצון מופגן. "תשלח את המיפרט הזה לאיש המחשבים שלך," אני מבקשת.
"שמעתי שדברת איתו. זה אריק סטון," הוא עונה לי.
"ביקשתי שתדבר איתו. נראה מה הוא יציע לך. אם יספר לך שדיברתי איתו תאמר לו …בעצם אני לא צריכה ללמד אותך לדבר," אני אומרת לו, "הקפה שלי התקרר אני הולכת להכין לי אחר, רוצה גם?"
"שתיתי מספיק קפה. אשמח לאוכל איתך צהריים," הוא עונה לי.
"ואני אשמח שתביא לי הצעת מחיר," אני אומרת ויוצאת מהחדר.
*
ניק
לאף אחד אני לא מרשה לדבר אליי ככה. מה היא חושבת לעצמה? היא מעצבנת אותי. בהתחלה מסבכת אותי בשקרים, עכשיו מושיבה אותי להכין שעורי בית בשבילה? נוסף לכל היא דוחה כל ניסיון שלי לחזר אחריה. אני אלמד אותה לקח.
"תמסרי לרוז שאני מצפה ממנה לקבל הצעת מחיר עד סוף היום. יש לה את המייל שלי," אני אומר למזכירה, מביט בה במבט שחודר עמוק לתוך עיניה שגורם לה לרעוד, ועוזב את המקום.
המייל מגיע תוך שעה וחצי. על המייל חתום בוב רוברטס. מי שאני מניח שזה בובי שהיה בלילה עם רוז במשרדי החברה. אני רותח. היא משחקת איתי.
אני מתקשר לאריק סטון. "יש לך ברירה לתת לי מחיר נמוך מזה שנתת לליונס אבטחת מידע או אני רוכש את המחשבים שלי במקום אחר," אני אומר לו.
"בבקשה מר מייקלס, אני אתן לך את המחיר שלהם. אני לא יכול להוריד יותר מזה," הוא אומר.
זה עניין עקרוני אצלי. "תוריד חמישה אחוז מהמחיר שלהם ואני חותם כעת על העסקה," אני אומר לו.
אני יודע שאריק סטון לא מרוצה מהאולטימטום שהצבתי לו, אבל גם בטוח שהוא יתרצה. אני יודע שלחצתי עליו יותר מידי אני גם יודע שזה בגללה, אבל לא יכול לעצור מבעדי לעשות זאת.
אחרי שבוע, לאחר שהמערכת הותקנה אני מרים טלפון לחברת ליונס ומבקש לדבר עם קנטור.
"מייקלס מדבר," אני אומר לו, "רציתי לעדכן אותך שהמערכת הותקנה. תמסור לרוז שהיא יכולה לבוא ולהתקין את תוכנת ההגנה."
"המערכת שלך עברה קודם דרכנו ותוכנת ההגנה כבר הותקנה עליה," הוא עונה לי למורת רוחי, "ואגב איש השרות שלך הוא בובי. רוז כבר לא עובדת פה."
אני מרגיש אני משתגע! אחרי כל הסיפור הזה והיא בכלל לא עובדת שם יותר.
"אני יכול אם כך לדבר עם בובי?" אני מבקש. אני לא יודע מה בדיוק יש לי לומר לו, אבל אני מקווה שאולי הוא יפלוט משהו עליה.
"רציתי לעדכן אותך שהמערכת הותקנה לפי ההוראות של רוז," אני אומר לבובי.
"אני יודע," הוא עונה, "אני כבר סורק אותה. המיחשוב שלך היה אצלי ואני התקנתי עליו את התוכנה של רוז."
"אני לא מבין, מה זאת אומרת התוכנה של רוז?" אני שואל, "זה לא אתם שנותנים את השרות?"
"רוז התקינה עליה את "אבירי הנסיכה" שהיא התוכנההטובה בעולם להגנה. את השרות של סריקת המידע אנחנו נותנים," עונה בובי.
"לא ראיתי אזכור של התוכנה בהצעת המחיר שלך," אני אומר לו.
"אני יודע. קנטור נתן הוראה להתקין אותה ללא חיוב," עונה לי בובי.
עכשיו יש לי סלט בראש עם כל המידע הזה.
אני מבלה את אחר הצהריים בחיפוש מידע על "אבירי הנסיכה." יש הרבה מסתורין סביבה. יש טוענים שהיא בכלל פיקציה והיא לא קיימת. אחרים טוענים שהיא תוכנה שנגנבה, ו….. הראש שלי מתפקע מרוב מידע.
אני שואל את אריק סטון על התוכנה. "יש שמועות רבות עליה. אני אישית עוד לא ניתקלתי בה." אני מבין שעליי להניח לנושא .
היום מופיעה במועדון להקת אנריקה והגיטרות. אני מגיע בערב ורואה שכולן פה, כל החברות שלה. היא לא הגיעה.
*
חמישה שבועות עברו מאז.
"אני לא חוזר היום למשרד," אני אומר למזכירתי ולא אהיה זמין בטלפון. אני מצלצל לפולי שתמיד זמינה בשבילי ואומר לה להיפגש איתי במקום הקבוע.
היא כבר מחכה לי במיטה בשעה שאני נכנס לחדר. כל כך ההיפך מרוז. מילה אחת והיא תעשה כל מה שאני מבקש ממנה, והיום אני מתכונן לבקש ממנה הרבה. לוקח לי זמן להבין מי מככבת בפנטזיות שלי בשעה שאני חודר לתוכה. לפולי אין כמובן מושג שלא בה אני מרוכז.
אני מרגיש מרוקן מכל רגש. אני יודע שהגיע הזמן לעשות משהו חדש, משהו שירגש אותי. אני מגיע בקושי רב לסיפוק. כל המחשבות שלי נתונות לאחת שהצליחה למשוך את תשומת הלב שלי.
"את יכולה להישאר כמה שאת רוצה," אני אומר לפולי ההמומה, "שילמתי על החדר עד מחר בבוקר."
"ככה אתה משאיר אותי? בקושי נגעת בי. ומה עם הצרכים שלי?" היא אומרת לי.
"את מוזמנת לבלות את הלילה עם מי שאת רוצה על חשבוני," אני אומר לה.
"תגיד לי מה אני נראית לך אחת כזו?" היא שואל פגועה.
"את לא באמת מצפה שאענה לך," אני אומר, מסיים להתלבש ויוצא מהחדר.
אין לי מושג לאן אני נוסע. הטירוף שעובר עליי מוציא אותי מדעתי. אני מוצא את עצמי עולה על הכביש המהיר צפונה. אני יודע שלא לקחתי תיק ודברים להחלפה, אבל אני לא נותן לזה לעצור בעדי, אני נוסע ונוסע.
אני נזכר שלא אכלתי כלום מאתמול בצהריים, רק שתיתי כמה כוסות קפה.
"ברוך בואך לעירו של הנשיא רוזוולט" מברך אותי לשלום השלט. אני חושב כמה סימליות יש בעובדה שרק כעת שמתי לב לשלט לצד הכביש. אתם יודעים מיהו הנשיא רוזוולט, נכון? הוא נבחר ארבע פעמים ברציפות מה שמלמד שהיה נשיא מוצלח. הוא כיהן בזמן השפל הכלכלי הגדול ואפילו במלחמה באירופה.
אני רואה מוטל דרכים בצד הדרך וצמוד אליו יש מסעדה. "וורד אדום" שמו. השם מעלה על פניי חיוך מריר. "מה חשבת לעצמך כאשר כתבת לה מה שכתבת?" אני מדבר אל חלל הרכב. אני מאותת ופונה לשביל הגישה המוביל לחניה. אני סופר חמש מכוניות מה שמלמד שהמקום לא עמוס. זה בדיוק מה שאני צריך, למרות שאולי יש בכך לומר שהוא מקום שאין בו תנועה רבה.
להפתעתי התנועה בתוך המסעדה שוקקת. ושני מלצרים עובדים בזריזות לפנות את השולחנות שעל כולם מונחות צלחות ריקות. "כמה אורחים יש פה היום," אומרת המלצרית למלצר, "אני אוהבת שהמקום מלא."
"מה הפלא שאנשים בוחרים לציין פה את האירועים שלהם ," עונה המלצר, " זה מדהים איך ג'יין מפתיעה כל פעם עם תפריט חדש."
ואז הם מבחינים בי.
"המטבח עדיין פתוח?" אני שואל.
"אתה לא מפה," הם אומרים לי פה אחד, "הארוחה האחרונה מוגשת בעשר בלילה, אבל גם אחר כך יש כאן מה לאכול."
"אני כבר מביאה לך תפריט," אומרת המלצרית בחיוך ביישני, "תבחר לך שולחן."
"אתה נשאר לישון אצלנו?" שואל אותי המלצר בשעה שהוא מפנה את הכלים מהשולחן שבחרתי, מנקה אותו ומניח עליו אגרטל קטן עם וורד אדום.
"אני לא יודע," אני עונה לו.
"אני לא רוצה להאיץ בך, אבל נשאר לנו רק חדר אחד," הוא אומר לי, "אני אשמור עליו בינתיים עבורך ותחליט."
"אני ארשום אותו," ממהרת המלצרית לומר.
אני מחייך אליו. אני מרגיש שאני זקוק שמישהו יחליט היום עבורי.
בינתיים שבה אליי המלצרית עם התפריט. "ג'יין משנה את התפריט כל יום והייתי צריכה לבדוק מה יש בו היום," היא מסבירה לי מדוע התעכבה.
"אני ממש רעב," אני אומר לה כאילו אנחנו חברים ותיקים, "כל מה שתביאי לי זה בסדר מבחינתי."
"וזה יהיה טעים. אני מבטיחה לך שתלקק את האצבעות," היא אומרת ומחייכת את החיוך הביישני שלה, "כלומר לא באמת, אלא כמטפורה."
"יש משהו קסום במקום הזה," אני עונה לה, "אל תתפלאי אם באמת אלקק אותן."
"נכון?" היא אומרת ומתיישבת לידי, "יש פה אווירה כזו שבא לי לרקוד בין השולחנות."
היא קולטת שהתיישבה וממהרת לקום. היא ממוללת בידיה את קצה הסינר שלה. "אתה רוצה לצפות בטלוויזיה? אולי אתה רוצה את כתובת האינטרנט החופשי שלנו?"
"את יודעת…איך קוראים לך?" אני שואל כדי לתת לה להרגיש שבנוח.
"ויויאן, אבל אתה יכול לקרוא לי ויוי כמו כולם," היא עונה.
"את יודעת ויוי המוסיקה פה נעימה והאווירה משרה כזה רוגע שאין לי חשק לצפות בחדשות או כל דבר אחר שמשדרים," אני אומר לה.
ויוי הולכת וחוזרת שוב עם קערה של מרק חם. המרק מריח נפלא. הוא סמיך וצבעוני. אני טועם ממנו. טעמו נפלא.
"הבאתי לך לחם כפרי שנאפה זה עתה. הייתי חייבת לראות מי הגבר שגורם לויוי שלנו להיות כזו פטפטנית," אומרת לי אישה בעלת שיער לבן. למרות גילה המבוגר היא עדיין יפיפיה, "אני ג'יין בעלת הוורד האדום."
אני רגיל לתגובות של נשים כשהן רואות אותי. כמובן שלא אומר זאת לג'יין. “יש פה אווירה קסומה. זה מזכיר לי את הבית של סבתי בסקוטלנד."
"אולי כי זה באמת הבית שלנו, לא רק מקום העבודה," היא עונה לי, "אני אתן לך לאכול ואחר כך נדבר מה אנחנו עושים איתך הלילה."
אני מחייך לבחירת המילים שלה. אני פתאום מרגיש כמו ילד קטן בבית סבתו. אני מוריד את העניבה, מניח את הז'קט על גב הכיסא ואוכל בהנאה את הלחם הטבול במרק. כבר ברור לי שאני אישאר כאן הלילה.
ויוי צופה בי מרחוק. כאשר היא מבינה שסיימתי לאכול היא ניגשת בשקט ומורידה את הקערה מהשולחן. היא חוזרת עם קערית ובה לחם פודינג. אני מתענג מטעמו המוכר.
"זהו אין יותר חדרים," אומר גבר שנכנס במרוצה רטוב כולו.
"אבל ג'פרי, שמרתי את החדר בשביל האדון," אומרת ויוי וניגשת להראות לו את ההערה שכתבה ביומן.
"אני מצטער לא ידעתי. האורחים כבר התמקמו בחדר. אני אדבר עם ג'יין," אומר ג'פרי.
אם מזג האוויר לא היה כזה סוער הייתי מוותר, אבל אין מצב שאני נוסע בסערה כזו.
"אתה תהיה אורח בביתנו," אומרת לי ג'יין, "אם סיימת לאכול אתה מוזמן לעלות איתי ואראה לך את החדר."
אני עולה איתה במדרגות. הרגשת חמימות ממלאת אותי מיד עם הכניסה לבית. היא מובילה אותי במסדרון ופותחת בפני את הדלת. האש באח דולקת וריח נעים מציף אותו.
"תביא את המזוודה שלך ואחר כך אתה מוזמן לשתות איתנו תה בחדר האירוח המרכזי שלנו," אומרת לי ג'יין.
"לא הבאתי איתי דבר. יצאתי מהעיר ולא חשבתי שלא אחזור הלילה לביתי," אני אומר לה.
"אני לא נותנת לך בשום פנים ואופן להסתובב במזג אוויר כזה בחוץ," היא אומרת לי מייד, "אם כך בוא הצטרף אלינו."
אנחנו חוזרים לחדר האירוח הגדול. "מה קורה פה? מדוע הכל רטוב?" היא אומרת ומרימה עיניה לתקרה לראות אם יש נזילה. "התקרה יבשה זה ממש מוזר."
"סבתא, זה ממש לא נורמלי," אני שומע את קולה של רוז שמתפרצת לחדר, "נדמה כאילו ענן יושב רק על רוזוולט. כל הדרך מניו יורק הייתה טובה. אבא אמר שגם אחרי רוזוולט מזג האוויר סביר. מרגע שראיתי את השלט "ברוכים הבאים לרוזוולט" לא ראיתי את הכביש. כזה מבול לא ראיתי אף פעם. היה ממש מפחיד."
"רוז את פה!" הייתי בטוחה שלא תגיעי היום," היא אומרת.
"אני מצטערת סבתא שהרטבתי את הריצפה," היא אומרת, "גורדון היה בעיר הגדולה ושאל אותי אם אני רוצה להצטרף אליו כשהוא חוזר לרוזוולט. אני נהנית תמיד לנוסע איתו והייתה כייף של נסיעה. שרנו כל הדרך עד שהגענו לכאן ואז הכל השתבש. לא רק שירד פתאום מבול מהשמים, אלא גם התפוצץ גלגל ונאלצנו לחכות למר מקנזי שיבוא לגרור אותנו לכאן. אז עכשיו את מבינה למה אני רטובה עד לתחתונים?"
"תנשמי ילדה, הכל בסדר. זה בסך הכל מים. פשוט לא הבנתי מה קרה פה, פחדתי שיש נזילה," אומרת ג'יין.
ואז היא מבחינה בי.
"מייקלס? מה אתה עושה פה?" היא שואלת
"נסעתי ללא מטרה ומצאתי את עצמי פה," אני עונה לה. זו האמת.
"ראית וורד אדום וחשבת לעצמך שאולי פה תמצא מישהי שתרקוד לפנייך עם וורד?" היא שואלת אותי בחיוך.
"על מה את מדברת?" שואלת ג'יין.
רוז ניגשת לאגרטל, מוציאה ממנו בזהירות וורד, תופסת אותו בפיה ומתחילה לרקוד. "על זה," היא אומרת וצוחקת.
אני מחייך בהנאה למראיה של רוז רוקדת. "ידעתי שתראי מושלם עם הוורד בין שינייך," אני אומר לה בשעה שאני מוקסם מהתנועות שלה.
"מה אני מפספסת פה?" שואלת ג'יין.
"את לא רוצה לדעת!" אנחנו אומרים שנינו יחד.
"בעצם למה לא?" אומרת רוז ומספרת לה למבוכתי את מה שארע באותו יום במועדון.
"אני דווקא חושבת שזה סיפור יפה. הוא זיהה מי את עוד לפני שהכיר אותך," אומרת ג'יין.
"סבתא! את אמורה להיות בצד שלי," אומרת רוז.
"ובגלל שאני בצד שלך, אני אומרת לך שזו צורת חיזור שמוצאת חן בעיניי," היא עונה לה.
"כן? שגבר מבקש מאישה שתרקוד בשבילו?" היא מתרעמת.
"כך הוא אומר לה שהיא מוצאת חן בעיניו ושמכל הנשים בחדר הוא רואה רק אותה," אומרת ג'יין.
"אתה יודע, לפעמים נדמה לי שסבתא שלי היא למעשה ג'יין אוסטין. היא רומנטיקנית ללא תקנה," היא אומרת לי.
"יש לך סבתא מקסימה," אני אומר לה, "היה בה משהו שלא ידעתי מהו. עכשיו אני מבין שראיתי בה אותך."
"כדאי שאלך להחליף בגדים," היא אומרת לי נבוכה. היא עוזבת את החדר וחוזרת חזרה.
"סבתא מי יישן בחדר שלי?" היא שואלת.
"לא האמנתי שתבואי היום ונתתי למייקלס לישון בו הלילה," היא עונה לי.
"ממש צמד חמד אתם," היא אומרת ונעלמת שוב.
"אני יכול לקחת מפה כמה וורדים?" אני שואל את ג'יין.
"ברור. אתה מתכנן ריקוד לרוז?" היא שואלת בצחוק.
"לא, אבל זה בהחלט עבורה," אני עונה לה.
בשעה שרוז מתקלחת אני תולש את עליי הכותרת מהוורדים, בדיוק כפי שעשתה רוז באותו לילה במועדון, ומפזר אותם על השמיכה הלבנה שעל גבי מיטתה.
כשהיא נכנסת היא מביטה על המיטה המקושטת בעלי הוורד האדומים.
"אני כאן כי את לא יוצאת לי מהראש. חיפשתי אחרייך בכל מקום ולא מצאתי אותך. חשבתי שאם אבלה עם אישה אחרת היא תצליח למחוק אותך מהראש שלי. מה שקרה היה שהגעגועים אלייך רק גברו. אז התרחקתי מהעיר ומצאתי את עצמי מול השלט הוורד האדום. לא עצרתי לחשוב שזה סימן בדרך אלייך. הייתי רעב ועצרתי לאכול. דבר הוביל לדבר ונשארתי פה. לא הייתי צריך לנהוג בך כפי שנהגתי, עכשיו אני רוצה לעשות את זה נכון," אני אומר לרוז.
"אתה רואה כשאתה רוצה אתה יודע מה לעשות כדי לרגש אישה," היא עונה לי.
"מישהי לימדה אותי להפריד את עלי הוורד ולפזר אותם. זה היה ביום שהיא גנבה לי את הלב," אני אומר לה.
"היא לעולם לא תודה בזה, אבל אתה גנבת את שלה," עונה לי רוז, "רק שאם תצטט אותי היא תכחיש."
"את חושבת שהיא תרצה שאנשק אותה כעת?" אני שואל.
"אני יודעת שהיא כבר לא יכולה לחכות," היא עונה לי.
בר אבידן
מאמינה באהבה