**יואב**
"אתה שוב יוצא הערב?" שואלת אותו הופ בתחינה.
"מה את מתפלאת?" עונה לה יואב, "יש לי משהו טוב יותר לעשות?"
"להיות איתי אולי?" היא עונה לו.
"את משעממת אותי, כבר לא מרגשת אותי בכלל. מה שמחזיק אותנו יחד היא העובדה שיש לנו ילדים שאותם את רצית," הוא אומר לה ומוסיף, "אל תחכי לי."
המילים שלו ננעצות בה כמו סכין. היא מרגישה שהלב שלה מדמם לתוכה. היא יודעת מה שהיא כבר יודעת מזמן. הגיע הרגע שלה לעזוב. היא מתקשרת לשמרטפית ומבקשת שתישאר. "אני חייבת לצאת," היא אומרת, "תישארי לישון כאן כיוון שאינני יודעת מתי הוא יחזור."
הוא חוזר לפנות בוקר, נכנס להתקלח ולהחליף בגדים. הוא מזמזם לעצמו שיר עליז בהיותו במקלחת, מקפיד על תגלחת הגונה מול הראי. הוא סוקר את בקבוקי הבושם שלו ומתלבט איזה מבינהם לבחור היום. הוא מסרק את שיערו הקצר בקפידה ומביט על עצמו מרוצה.
"אל תחכי לי היום. יש לי… " פתאום הוא מחליט שזה לא עניינה מה יש לו והוא משתתק. הוא אינו מעיף מבט
לעבר המיטה, ונכנס להתלבש. הוא מוריד את המגבת ולובש את תחתוני הבוקסר השחורים שלו, מחייך
למחשבה של מה שיקרה הלילה. הוא לובש חליפה וחולצת בד. בדמיונו הוא כבר יכול לראות את ידיה העדינות
פותחות את כפתוריו כאשר שפתיה פשוקות מעט ובעיניה מבט משתוקק. הוא מתאים עניבה שחורה שמדגישה
את צבע עיניו הכהות, האפלות.
הוא יוצא מחדר השינה ולא מעיף מבט נוסף לעברה.
לו היה עוצר לרגע, לו היתה חשובה לו, היה רואה שהמיטה נשארה מוצעת מאתמול בבוקר והיא לא ישנה בה.
אבל כאמור הוא לא מסתכל ויוצא ליום עבודתו במשרדו המפואר בקומה הארבעים של מגדל משרדים גבוה בלב העיר. הוא נכנס לרכב המאובזר שלו, פותח את החלון בגג ומפעיל את המערכת. הוא יכול לדמיין את זו שייפגש איתה הלילה רוקדת כעת לצלילי המוסיקה בתנועות מפתות בדיוק כמו שהוא אוהב. כמובן שהוא לא יראה לה שהוא נהנה. כמו שלא יראה לה מה היא עושה לו.
הוא נהנה לראות את קנאת הנהגים מסביבו. היא דרושה לאגו שלו. ההוכחה שהוא מוצלח בעיניי אחרים. מה שלא קיבל בבית הוריו הוא מקבל כעת בשפע למראה סממני העושר שהוא מפגין. הוא מתקשה להבין מדוע הוריו לא מתרגשים מכל ההישגים החומריים שלו. מדוע אינם סוגדים להצלחות הבן המוצלח שלהם. ברור לו שאינו רוצה לחיות בצניעות כמוהם. "איך הם יכולים להיות מאושרים כך?" הוא לועג להם בליבו. הוא כבר מזמן לא מזמין אותם לביתו כיוון שהם לא מביעים כלל התפעלות. "אם צ'יפס, שניצל וסלט הוא בעיניהם ארוחת מלכים שיבושם להם."
הוא מגיע לבניין המשרדים שלו. חמישים אחוז ממנו הם בבעלותו והשאר מתחלק בין שני חבריו מהילדות. הוא נכנס לחניה מספר אחת, חניית הכבוד שלו. הוא מחליק לתוכה בזהירות כדי לא לשרוט חלילה את הרכב.
הוא ניגש למעלית ועם המפתח המיוחד שיש רק לו הוא נועל את המעלית כדי שתגיע ישירות לתוך משרדו.
מזכירתו הצעירה, שכבר רגילה שהוא מתחיל לעבוד מוקדם, מקדמת את פניו עם רשימת ההודעות שלו לבוקר זה. הוא מזעיף פניו אליה ואומר לה: "את חושבת שהעולם יתמוטט אם תחכי עד אכנס למשרדי ואקרא לך?"
הוא נכנס למשרדו. הוא נזכר שלא שתה קפה הבוקר וניגש להכין לעצמו מקיאטו . אין לו חשק לבקש מהמזכירה שתכין לו. יש לה נטייה לפטפט והוא זקוק לשקט, ביחוד כשלא ישן כמעט הלילה. הוא מוציא את המחשב הנייד מתיקו ומתרווח על כיסאו בשעה שהתוכנות עולות. הוא מעיף מבט מרוצה על הדוחות שזורמים אליו והוא שולח אותם להדפסה לקראת הישיבה.
עכשיו הוא יכול לעצום את עיניו לכמה דקות ולנמנם. כשנשמע צלצול הטלפון הפנימי הוא פוקח את עיניו ומגלה שישן שעה. "הטיפול המיוחד שהעניקה לו אמש בהחלט היה שווה את העייפות הזו," הוא מחייך לעצמו. בהיסח הדעת הוא נוגע במכנסיו ונרגע כאשר רואה שאינו מרוגש מהמחשבה עליה. היא עומדת להיכנס עוד כמה דקות לחדר הישיבות והוא לא רוצה שתרגיש שחשב עליה. ובאמת בשעה שהוא נכנס לישיבה פניו לא מגלים דבר ממה שעובר עליו.
הוא מברך כל אחד מהמשתתפים בישיבה. גם אותה הוא מברך, לא מתעכב עליה. הוא מספיק לראות את המבט הכמהה אליו, אבל מתעלם ממנו. ״שלא תחשוב שיש לה הנחות רק בגלל שבלילה הייתה איתי." גם במהלך הישיבה הוא לא חוסך ממנה ביקורת כשצריך. היא משתדלת להסתיר את הפגיעות שלה מכך.
״יש איזו שהיא בעיה מיכל?״ הוא אומר.
היא רוצה לומר לו שאתמול בלילה דיבר איתה בטון אחר. עכשיו היא מבינה פתאום שהוא מנצל אותה.
"ממש לא," היא עונה לו, "אתה הלקוח ואתה הוא הקובע מה שמתאים לך."
הוא מנסה להבין מה היא בעצם אומרת לו. "אם כך אני שמח שאנחנו מסכימים, כי לפי הנתונים שהגשתם לי לא נראה לי שזה ברור לכם."
"מצטערת שאתה חושב כך. אורה לאנשיי לתקן את הנתונים לפי דרישתך," היא עונה לו.
"מה קרה שאת לא מנסה לשכנע אותי שאני טועה?" הוא שואל בטון ענייני.
"כפי שאמרתי. אתה הלקוח וחבל שאבזבז את זמנך על ויכוחים, הרי אין לנו את כל היום," היא עונה לו.
הוא לא יכול להגיב לה. הוא רואה אותה מקלידה משהו ואחר- כך מתחילה לארוז. "אני חייבת ללכת. הצוות שלי כאן כדי לקבל ממך הנחיות."
"את מדהימה אותי. ככה את עובדת עם כולם, מסתלקת באמצע פגישה?" הוא שואל.
"אמצע פגישה? אני חושבת שהבנו מה זקוק לשיפור ומבטיחה לך שחבריי לא יעזבו עד שתהייה מרוצה."
"אם כך שלום לך," הוא אומר, נמנע מלומר לה: "להתראות."
"גם לך," היא אומרת ונדה בראשה ומחייכת. הוא מפרשת את חיוכה כצפייה למה שיהיה הלילה אך פניו חתומות. הרי אינו יכול שידעו ואינו רוצה שהיא תדע.
היא לעומתו מחייכת כי היא יודעת מה שאינו יודע. שהלילה לא תחכה לו. גם לא בלילות הבאים. לכן חשוב לה שחבריה לעבודה יחתמו עוד היום על החוזה אתו, כדי שלא תצטרך להסביר לבוס מה קרה.
היא יוצאת מחדר הישיבות והוא לא מתאפק ועוקב במבטו אחריה.
היום הזה מסתיים לשביעות רצונו. בידו יש מסמך חתום ויש בו בדיוק מה שרצה שיהיה בו. הוא בהחלט יראה לה הלילה שהוא מרוצה מהעסקה שהשיגה עבורו.
בכל זאת אינו רוצה להראות נמהר ואינו ממהר לדירת הרווקים שלו. הוא יוצא עם שותפיו לפאב, מקפיד לשתות רק כוסית אחת. הוא רוצה להיות בשיא חושיו הלילה. הוא מרגיש כמו זאב שעומד לצאת לטרף.
"אני זז," הוא אומר להם בשעה שהוא נכנס לרכב שלו. "בדרך לדירה," הוא מסמס לה הודעה קצרה
מיכל לא רואה את ההודעה. הנייד שלה קבור עמוק בתוך התיק. היא יודעת שהודעה כזו תבוא ממנו הלילה ואינה רוצה להתפתות לענות לה. היא רוקדת עם חברותיה במסיבה על החוף כאילו אין מחר, כאילו הוא מעולם לא היה קיים בחייה. כאשר ניגש אליה בחור עם כוס משקה ומציע לה אותה היא לא חושבת לרגע ולוקחת אותו מידיו. "מממ.טעים ," היא אומרת לו.
*
*
** הופ **
הופ. כך קראו לה הוריה. כשעלו ארצה הציעו לאמה לעברת את שמה ל"תקווה." אמה סירבה. "שם שנבחר לך עם לידתך הוא השם שתישא כל חייך," היא אמרה, " חוץ מזה שילעגו לה ששמה כשם ההמנון הלאומי."
אז היא נשארה הופ. רק שכעת היא חסרת תקווה.
רגע אחרי שהוא עזב את הבית, רגע אחרי שהגיעה ליטל השמרטפית, היא פותחת את הארון בכניסה לבית, לוקחת איתה מעיל ויוצאת. ליטל מביטה בה בפליאה. "מעיל? כל כך חם בחוץ."
"שיהיה," היא עונה לה בחיוך מאולץ.
"את בסדר הופ?" שואלת ליטל בדאגה.
"הכל בסדר," היא עונה לה ויוצאת.
רק אחרי שהיא נכנסת למעלית מגלה ליטל שעל השולחן בכניסה נשארו המפתחות, הטלפון הנייד שלה, והתיק שלה. לו הייתה ליטל מרימה אותו היתה רואה זוג טבעות מונח מתחתיו. היא יוצאת מהדירה, אבל רואה שהופ כבר ירדה למטה.
"חבל," היא אומרת לעצמה, "היא בטח תחזור עוד רגע," היא חושבת לעצמה ולכן לא נועלת את דלת הבית. הרי המפתחות של הופ נשארו כאן על השולחן.
ליטל משתרעת על ספת העור הנוחה ומחפשת תכנית בטלוויזיה. היא נזכרת שיש את התכנית הזו על עקרות בית משועממות מאיפה שהוא. היא מזפזפת עד שמגיעה אליה ושוקעת בה. שוכחת לגמרי שהופ לא חזרה לקחת את המפתחות. התכנית היום כזו משעממת שליטל נרדמת.
היא מתעוררת לפנות בוקר. היא שמה לב שהאורות דולקים בבית בדיוק כפי שהיו והדברים של הופ עדיין על השולחן. היא הולכת לשירותים להתרוקן ומציצה לעבר חדר השינה הפתוח, המיטה מוצעת וניכר שאיש לא היה כאן. כבר בוקר כעת והיא תוהה מה קרה להופ. היא מתחילה לדאוג. זו פעם ראשונה שהופ נעדרת לזמן כה רב. את הטלפון של יואב אין לה ולכן לא נותר לה אלא לחכות.
ככל שנוקף הזמן היא מבינה שיהיה עליה לארגן את הילדים לקראת היום החדש. היא נכנסת למטבח מכינה להם כריכים. היא הרי מכירה אותם ויודעת בדיוק מה שהם אוהבים.
על זה מסתמכת הופ, על העובדה שליטל כה מיטיבה להכיר את ילדיה. לכן היא מרשה לעצמה לעשות את הצעד הזה שהוא הכרחי מבחינתה. היא יודעת שלא תוכל להעניק לילדיה את מה שהוא מעניק והיא משלימה עם העובדה שהפסידה לו.
הופ מתקשה לישון על הספסל בגינה הציבורית, למרות שהיא לא מוצאת את הכוחות לחזור לביתה, היא פוקדת על עצמה לקום וללכת לפינת הרחוב בו היתה גרה. היא מגיעה בדיוק כדי לראות את מכוניתו נבלעת מאחורי שערי הברזל. היא עומדת וצופה בבית מרחוק וכעבור זמן היא רואה אותו יוצא שוב והפעם היא מניחה שהוא נוסע לעבודה.
היא איננה מסוגלת להמתין ולראות את הילדים יוצאים לקייטנות. הם כבר לא שלה, ועדיף להם שלא יראו אותה יותר.
היא חוזרת לגינה הציבורית ומחפשת מקום להחביא בו את המעיל שבו התכסתה. היא מוצאת חבית שמשמשת כפח זבל שמונחת בין שני שיחים. היא מקפלת את המעיל, מניחה אותו מתחת לשיח מימינו והולכת לברז המים להתרענן. היא שמחה שמצאה חבילה של מסטיק במעיל, ולוקחת ממנה אחד לפני שהיא מחביאה אותו.
השעה עדיין מוקדמת, ומעלות החום עדיין סבירות. היא הולכת ברגל מאזור מגוריה בלב העיר לכיוון הים. לאחר חצי שעה היא עוברת דרך הסמטאות ומגיעה לאזור האומנים. היא עושה חשבון זריז שאם יואב יצא מהבית מתי שיצא, בטח עכשיו שבע וחצי ואוליביה בטח כבר ערה.
"הופ," קוראת לה בשמחה אוליביה שפותחת את דלתה בפניה. "בואי כנסי," היא אומרת ומזיזה מעל פניה של הופ קבוצת שיער שכסתה את עינה. "באת בזמן. תריחי איזה ריח נפלא של חליטת צמחים."
הופ אוהבת את אוליביה. היא אף פעם לא מחטטת בחייה, היא מעולם לא שואלת שאלות. רק מקשיבה ומכילה. כשמסתכלים על שתיהן קשה להאמין שגדלו באותו בית. מבחינה חיצונית זה ברור, הרי אוליביה מאומצת, אבל בכלל השקפת עולמן כה שונה.
האומנם?
עכשיו כשהיא עומדת מול אוליביה, עירומה מכל המסכות שהיו עליה כל השנים, היא דווקא רואה כמה שהן דומות.
"אני רוצה שוב לנשום," אומרת הופ בלי שום הקדמות, "השארתי הכל מאחור. נשארתי רק עם זה," היא אומרת ומצביעה על שמלת הטריקו הארוכה שהיא לובשת.
הפעם גם אוליביה חורגת מהרגלה ואומרת לה: "ספרי לי מה קרה."
כמו נהר שוצף נשפכות המילים מהופ. על החיים שחשבה שחיפשה, על העושר שרק גדל וגדל והרחיק אותה ממי שהייתה באמת. ורק אז סיפרה על יואב. "אם היה רק בוגד בי בגופו אולי הייתי נלחמת, אבל הוא מזמן לא רואה אותי. אני אוויר בשבילו. אני לא מוכנה להיות אוויר, אני שווה יותר."
אוליביה מאמצת אותה אליה, כמעט מוחצת אותה עם החזה הגדול שלה. הופ משתחררת ממנה מעט ומניחה את ראשה על כתפה. "את שווה כל כך הרבה יותר," היא אומרת לה, "ואנחנו נחשוף את זה לעיניי כולם."
הופ נושמת עמוק ופולטת מתוך תוכה אנחה גדולה שבטח היתה כלואה שם חודשים רבים. "את האור שלי," היא אומרת לאוליביה, "לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך."
"ואת שלי," עונה לה אוליביה, "אין מי שעשה למעני כמוך, אפילו יותר מההורים. אין פעם שנזקקתי לך ולא היית שם. ומה עכשיו?"
"עכשיו," אומרת הופ ומפסיקה לרגע את דיבורה. היא פושטת את שמלתה ונעמדת מול אוליביה שמנסה להבין.
"לא נכון. את רוצה לומר לי שאת מסכימה?" היא אומרת בשמחה.
"את עדיין רוצה?" היא שואלת.
"ברור," עונה לה אוליביה, "תגידי כמה שנים אני מבקשת ממך שתעמידי לפני ואצייר אותך? בא לי להתחיל כבר עכשיו. "בואי נוציא מהרכב את הדברים שלך. את נשארת כאן איתי."
"אוליביה לא הגזמתי כשאמרתי לך שנשארתי רק עם זה. השארתי ה-כל. את הרכב, הטלפון, המפתחות וארון הבגדים המפוצץ שלי."
"האמת שזה ממש לא משנה, הרי אני הולכת לצייר את הגוף המושלם שלך בעירום," אומרת לה אוליביה, כאילו סיפרה לה משהו שאינו נוגע להן בכלל. "את תרשי לי להציג את הציורים?" היא שואלת וממהרת להסביר, "כי עליי לדעת איך לצייר אותך."
"אני בידייך," עונה לה הופ בשעה שהיא שוב מתלבשת, "עשי בי כרצונך."
"לו רק היית מעריכה כמה את שווה הופ. את חלומו הרטוב של כל צייר," אומרת אוליביה בשעה שהן פונות לסטודיו שלה בחצר.
"נו באמת אל תגזימי," אומרת לה הופ וצוחקת.
"אני לא. יש לך גוף מושלם. אני לא מבינה איך האידיוט הזה שאת קוראת לו בעלי לא מבין את זה," אומרת אוליביה.
"אולי לכן הוא הלשעבר שלי," עונה הופ בקול חסר רגש. "אני צריכה להתחיל להתרגל לזה."
"את רוצה לדבר על זה?" שואלת אוליביה, "אני לא רוצה שתעשי מעשה פזיז שתתחרטי עליו."
"אין על מה לדבר. הוא אמר לי שרק העובדה שיש לנו ילדים משותפים מחזיקה אותנו יחד," עונה הופ.
"את חייבת ללמד אותו לקח. יש לי ידיד שהוא חוקר פרטי, אנחנו עוד נסחט ממנו כל אגורה," אומרת אוליביה בכעס.
"אני לא רוצה ממנו כלום. עובדה היא שלילדים יהיה יותר טוב איתו מבחינה כלכלית, לכן אני מוותרת גם עליהם. הם עדיין קטנים וישכחו אותי," היא עונה.
הן לוקחות את חליטת הצמחים ויוצאות לגינה מחוץ לסטודיו ויושבות בשתיקה. אחרי דקה ארוכה אומרת אוליביה: "יש לי רעיון. אני רוצה לצלם אותך. יש לי שכן שמלמד אותי את יסודות הצילום. את מסכימה להשתתף בשיעור שלנו?"
"מה שתרצי אחותי," אומרת הופ, "יש לי את כל הזמן שהעולם."
"אני כבר חוזרת," אומרת אוליביה ומשאירה את הופ לשבת בגינה הקטנה. הופ עוצמת את עיניה, מתמכרת לקרני השמש החמימות. המח שלה ריק ממחשבות. היא זקוקה כל כך לשינה. השינה על הספסל בגן הציבורי היתה שינה ללא שינה. הגוף כואב לה מהשכיבה על לוחות העץ הקשים וגם צינת הלילה לא תרמה לשינה טובה.
"איפה הסתרת את אחותך?" היא שומעת קול של גבר, "היא מדהימה ביופייה." כמה זמן עבר מאז ששמעה שהיא יפה. ואם היא כזו מדוע הוא בוגד בה?
היא פוקחת את עיניה ומתמתחת. "מעולה," הוא אומר לה ורק אז היא שמה לב שהוא מצלם אותה. היא מסתכלת עליו במבט ביישני. המילים שלו עדיין מהדהדות במוחה. "אתה באמת חושב שאני יפיפיה?" היא שואלת אותו.
"זו בכלל שאלה? ברור שאני חושב," הוא עונה לה, "וגם המצלמה מאוהבת בך. תראי כמה את פוטוגנית," הוא אומר ומסובב אליה את המצלמה כדי שתראה.
"אתה בטוח שאין לזה קשר לכישורי הצילום שלך?" היא מתריסה כנגדו.
"הכישורים שלי יכולים לעזור למי שלא. אצלך זה טבעי. אני משתוקק לצלם אותך אם תסכימי," הוא אומר.
"הי אריאל תרגע, היא הבטיחה לעמוד לפניי. כבר שנים אני מבקשת ממנה שתתן לי לצייר אותה," אומרת לו אוליביה.
"למה שלא תעשו זאת יחד?" אומרת הופ, "את תציירי אותי ואריאל, זה שמך נכון? יצלם אותי ואותך מציירת אותי."
"זה יכול להיות בהחלט מעניין," אומרת אוליביה, "רק תזכור שאני גיליתי אותה קודם."
וכך היה.
*
**
** אריאל **
"אני לא מבין למה את לא נותנת לי אף פעם ללוות אותך הביתה. כמו שאני לא מבין אם את מבלה אתנו כל כך הרבה שעות בסטודיו, למה את מתעקשת ללכת לאן שאת הולכת. אני יודע שעזבת את הבית," אומר אריאל,
"היום אני לא אוותר לך כיוון שאני הולך בדיוק לכיוון שלך."
"באמת? ומהו הכיוון שלי?" שואלת הופ, חוככת בדעה האם היא יכולה לסמוך עליו. האם יתכן שעקב אחריה?
"הכיוון שאליו את הולכת וממנו שבה כל בוקר אלינו," הוא עונה לה.
"מה זה משנה," היא פולטת.
"את אישה מדהימה," אומר לה אריאל, "אני אומר לך זאת לא כדי לשכנע אותך לתת לי לצלם אותך. הרי אני עושה כך מידי יום. המבט שלך בעיניים הורג אותי כל יום מחדש. את מחייכת וצוחקת, אבל העיניים שלך לא. החלטתי לא לפרסם את התמונות שלך עד שלא אצליח לגרום לעינייך לחייך. איני רוצה לחשוף בפני העולם את הכאב שלך. אני יודע שיש סיכוי שאפספס את התערוכה., אבל את יותר חשובה לי ממנה."
הופ מסתכלת בו המומה. הרגש שנובע מדבריו, המבט בעיניו ממיסים אותה.
"אני גרה ארבעה רחובות משם," היא אומרת, "מהבית שהיה ביתי." היא מושיטה לו את ידה והוא אוחז בה. "תתכונן להליכה של עשרים דקות. זה מספיק זמן כדי לספר לי על עצמך."
נדמה שזה מה שהיה צריך לשמוע. אריאל מתחיל לספר לה על עצמו. על הכאבים, על התסכולים, על הזיכרונות המרים כולם נשפכים ממנו כמים סוערים באוקיינוס בליל הסערה. הוא אינו עוצר אפילו לנשום אוויר. רק כאשר הם עומדים בלב הפארק השומם המואר באור רך של פנסי הרחוב, הוא משתתק. הופ מצביעה לעבר קבוצת מגדלי היוקרה המפורסמים בכיכר בלב העיר. שם בבניין האמצעי, בקומה העליונה, שם גרתי.
היא ניגשת לשיח מוציאה ממנו את המעיל והולכת לספסל "שלה."
הוא מביט בה המום. "למה את לא נשארת לישון אצל אוליביה?" הוא שואל, "את יודעת כמה את חשובה לה."
"אני נמצאת איתה כל היום, זה לא מספיק?"
הוא מתיישב לידה על הספסל, מושך אליו חלק מהמעיל ומתכסה בו גם. הוא נצמד אליה ואוסף אותה אליו.
"ואלי את מוכנה לבוא?"
"אינני זקוקה לרחמים," היא עונה לו.
"ולאהבה?" הוא שואל, מביט לתוך עיניה, "כי מזה יש לי המון לתת לך, את בוודאי כבר יודעת שאני מאוהב בך."
"אתה באמת חושב שאני ראויה לאהבה?" היא שואלת.
הוא שותק. לא עונה לה. דקה ארוכה חולפת ולבסוף הוא מתקרב אליה ומנשק אותה. נשיקה ארוכה שאיננה נגמרת. "את חושבת שאני ראוי?" רק אז היא מבינה כמה מיותרת היתה השאלה שלה.
אריאל מסיר ממנה את המעיל, מקפל אותו יפה ומשאיר אותו על הספסל. "בואי נלך הביתה," הוא אומר לה ואוחז בידה.
*
*
*
** יואב **
ביום הראשון בכלל לא שם לב לעובדה שהיא איננה בבית. אולי לא היה שם לב גם הלאה אם לא הייתה פונה אליו ליטל ומפנה את תשומת ליבו לכך. הוא לא התלבט הרבה, ביקש מאחותו שתמצא לו סידור עם הילדים.
הוא הרגיש את החופש בכל תא מגופו. סוף סוף הוא חופשי לעשות ככל העולה על רוחו.
הוא כבר הבין שמיכל משחקת אתו. "יש עוד מלא דגים בים," הוא אומר לעצמו, "או יותר נכון דגות.."
הוא ממלא את לילותיו ביציאות פרועות. את ילדיו ממעט לראות. הוא דורש מהמטפלת שלהם שתיתן לו דיווח יומיומי, מראה לה שהוא מתעניין בהם. לו ידעה כמה הם מעמסה עליו.
לרוע מזלו מודיעה לו היום המטפלת שהיא חולה ואין באפשרותה לקחת את הילדים מהגן. בלית ברירה הוא נאלץ לנסוע ולקחת אותם בעצמו. כיוון שאין הוא יודע כיצד להתנהל איתם הוא קובע עם אחותו וילדיה להיפגש בים.
הבנים רואים את הרכב שלו מתקרב לגדר בגן, נעמדים לידה ומנפנפים לו בידם בשמחה.
"נחשו מה? הולכים לים," הוא אומר להם מעבר לגדר עוד לפני שהוא נכנס לגן.
"אני רוצה גלידה אדומה," אומר גיא בן השלוש.
"קוראים לזה קרטיב תות," מתקן אותו שי בן החמש, "ואני רוצה קרטיב לימון."
"ומה תרצו לאכול?" הוא שואל.
"אבא, אתה מבולבל," עונה לו שי, "גיא אמר שהוא רוצה קרטיב תות ואני לימון. אמא כבר היתה מבינה. איפה אמא?"
הם נוסעים בשתיקה. מה כבר יש לו לומר להם. הים כבר נראה באופק והוא משתוקק כבר להגיע.
"הנה אמא," צועק פתאום גיא.
"איפה?" שואל יואב כולו דרוך.
"שם על החלון!" מצביע שי על אחד מחלונות הראווה.
יואב עוצר את הרכב בצד ומסתכל בתדהמה על הצילום המפאר את החלון הגדול של "הגלריה לאומנויות של עמליה."
יואב כבר לא יכול לחכות לרגע שיהיה שוב לבד. "אכפת לך שאלך לרוץ קצת?" הוא שואל את אחותו.
"בשמחה," היא אומרת לו. היא כל כך מודאגת ממנו ושמחה לראות שהרצון לרוץ חזר אליו.
הוא מתחיל לרוץ וברגע שהוא מגיע למזח, הוא יורד לגשר מתחתיו ומוציא את הנייד שלו. הוא מחפש מידע על התערוכה שבגלריה ורואה את תמונותיה של הופ. הוא מלטף בעיניו את המסך ומבין. המבט הזורח מעיניה מספר לו שהיא מאושרת בלעדיו.
לפתיחה של התערוכה הוא לא מגיע. רק בבוקר שלמחרת, לאחר שבדק שהגלריה ריקה הוא נכנס. הוא מניח על השולחן בכניסה זר פרחים גדול וניגש לראות את התמונות. הוא לא שם לב שהוא לא לבד.
"היא מדהימה נכון?" אומרת לו בחורה דקיקה בשמלה פרחונית ארוכה.
"אין לך מושג כמה היא מדהימה," הוא עונה לה בעיניים מושפלות.
"אני מבינה שאתה מכיר אותה. הרי הבאת לה פרחים. היא תהייה כאן יותר מאוחר."
"אינני רוצה להפריע לה. אני אשמח אם תתני לה את הפרחים.," אומר יואב.
"ומה למסור?" היא שואלת.
"היא כבר תדע," הוא עונה.
הגלריה מתחילה להתמלא במבקרים. הוא לא שם לב למי שנכנס, רק שומע שהם מתעניינים ברכישת התמונות.
"הייתי רוצה לרכוש את התמונה הזו," הוא אומר ומצביע על תמונה גדולה ובה מצויירת דמותה של הופ מעוטרת בזהב.
"דווקא בתמונה הזו רואים אותה הכי פחות," היא מתפלאת.
" תמונה הזו היא לא למכירה. היא תמונה שתלויה לה מעל המיטה ורק הושאלה לתערוכה," הוא שומע את קולו של אריאל.
יואב סוקר את פניו של אריאל. הוא כבר מבין. זה הגבר שגורם לה היות כזו מאושרת.
יואב עומד עוד דקות ארוכות ומבטו מהופנט מהתמונה. אריאל סוקר את יואב ומבין. למרות שהוא מאוהב בהופ הוא אומר ליואב : "הופ כבר כאן."
יואב מסתובב לאט ורואה את הופ אוחזת בידה את הזר והיא קוראת שוב ושוב את הפתק המצורף לו, ואוחזת בזוג הטבעות שמצורפות אליו. עיניה מתמלאות דמעות. "כדאי שאלך," הוא אומר לאריאל ופונה לכיוון הדלת.
הופ ממהרת אחריו. "אם התכוונת לכל מילה מדוע אתה עוזב?" היא שואלת את יואב .
"כיוון שאני מבין כמה אומללה היית איתי, והתמונות שלך מוכיחות לי כמה את מאושרת בלעדיי," הוא עונה לה.
הופ מסתכלת עליו. "אף פעם לא ראיתי אותך לובש ג'ינס, ועוד עם חולצת טריקו," היא אומרת.
"זה כל מה שיש לך לומר לי?" הוא שואל.
"אם אתה לא חושב שאתה יכול לעשות אותי מאושרת אז שחרר אותי, תן לי גט," היא אומרת לו בעיניים מוצפות מדמעות.
"אני אתן לך מה שתרצי, אני רוצה שתהיי מאושרת. הייתי רוצה שזה יהיה איתי, ואעשה הכל אם רק תתני לי."
"תבטיח לי שלא תעלם לי יותר בלילות" היא אומרת.
"אני רוצה להעלם רק איתך," הוא עונה לה.
"תבטיח," היא חוזרת על בקשתה.
"מבטיח לך," הוא עונה לה.
"אתה רוצה אותי חזרה בבית?" היא שואלת.
"מאד," הוא אומר, "אבל יש לי תנאי."
"סליחה?" היא אומרת לו ורוצה ללכת ממנו.
"את לא נותנת לי צ'אנס," הוא עונה לה, "את לא שואלת מהו?"
"אני אפילו לא רוצה לשמוע מה התנאי שלך. תביא לי את המסמכים לחתימה."
"הופ, בבקשה תקשיבי לי," הוא אומר לה, "ואם לא תסכימי לתנאי שלי אחתום לך על כל מה שתבקשי."
"דבר," היא עונה לו בחוסר סבלנות.
"התנאי שלי הוא שהתמונה הזו תהיה תלויה מעל המיטה שלנו," הוא אומר ומצביע על התמונה היחידה שאיננה למכירה.
"יש עוד משהו שאני צריכה לדעת לפני שאני מחליטה?" אומרת לו הופ.
"כן. שאני מאוהב בך עד כלות נשמתי," הוא עונה לה ויותר מזה היא כבר לא צריכה לשמוע.
* * * *
האם היה צריך הסיפור להסתיים אחרת? אפשר היה לחשוב שאריאל הוא שהשיב את החיוך על פניה של הופ. אך בסופו של דבר היא זו הופ שעשתה את הצעדים לכיוון האושר שלה. .
לפעמים צריך לאבד מישהו כדי להבין כמה הוא חיוני לך כדי לנשום.
בר אבידן ©
מאמינה באהבה
כל הזכויות שמורות