"אמרת שיש הבדל בין יצר לתשוקה.
את יכולה להסביר לנו?"
שאלו השחקנים את המורה לדרמה שלהם.
"אולי תתני דוגמה מחוכמת חתולת הרחוב?"
"הייתי מספרת לכם דווקא על שלושה זאבים
שנכנסים לבר.
הראשון, הוא הזאב של כיפה אדומה.
השני, הוא הזאב של שלושת הטלאים,
והאחרון מקרנבל החיות.
אבל יש לי בעיה אחת.
מי אם כן האישה שתלהיט את גופם?
זאבה?
עם זאבה שעומדת על ארבע
אין לי הרבה מה להציע לסיפור,"
כך היא עונה להם.
"אין ברירה, הפעם נצטרך להשתמש בבני אדם","
היא אומרת, ומתחילה בסיפורה.
"ובכן יש לנו שלושה זכרי אלפא.
הם יושבים ליד שולחן בבר
ומזמינים משקה.
שלושתם לבושים חליפת שלושה חלקים,
של שלושה מעצבים ידועים,
על ידו השמאלית עונד כל אחד מהם
שעון יוקרתי של מעצב נודע,
כדי להפגין את עושרו.
לבר נכנסת בחורה.
צרה במקומות הנכונים,
עגלגלה במקומות הנכונים,
בקיצור גוף מושלם.
פניה עדינות ויפיפיות
ושערה השופע גולש בשובבות
על כתפיה ומעבר.
הראשון מביט בה בעיני הציד שלו –
'הייתי תופס לה את ה"גורים" שלה,'
הוא חושב לעצמו,
שלצורך העניין יכולים לבוא בגודל של
בי. או סי. או אפילו די.די.די,
באמת אין לזה חשיבות.
'הייתי בא אליה כך מאחור,'
הוא ממשיך לפנטז.
השני דווקא מעדיף
לתפוס את "הלחמניות שלה,"
ומעדיף את 'הכניסה מהחזית.'
השלישי מסתכל על רגליה הארוכות
ודמיונו משתולל.
היא מביטה על תלמידיה העוקבים בשקיקה
אחרי דבריה.
היא רואה בעיניהם את ההתלבטות,
את האי נוחות שהם מרגישים.
"זה",
היא אומרת להם
"יצר "
יצר זה מלשון י.צ.ר,
וזה מה שהם רוצים,
ליצור הרבה,
מלשון שלח זרעך על פני הארץ."
הם מורידים את עיניהם,
נוגעים בהסתר במכנסיהם,
רוצים להקטין את מה
שמתרחש בתוכם.
"באותו בר עצמו",
היא ממשיכה,
"יושב גבר נוסף.
לצורך סיפורינו,
הוא יכול להיות אלפא,
או שלא.
יכול ללבוש חליפת שלושה חלקים,
או סתם ג'ינס וחולצת טריקו
שעליה יש הדפס של משחק המחשב
דרקונים ופיות.
יכול להיות שיש לו שיער מלא תלתלים,
כמו שאני אוהבת,
או אפילו לא שיערה אחת.
אין לזה משמעות.
עיניו יכולות להיות
כחולות כצבע האוקיינוס,
או ירוקות, חומות.
רק לא שחורות.
עינים שחורות מסתירות את הנשמה,
ולצורך סיפורינו זה לא מתאים.
לכן אני מעדיפה אותן בהירות,
כי כך אפשר לצלול לתוכן."
היא לוקחת פסק זמן,
לוגמת מכוס המים עם הקרח
שהונחה לפניה על השולחן הקטן לידה.
היא נותנת למילותיה לשקוע בדימיונם
ולהצית אותו.
"הגבר הזה משרטט את דמותה
על אגלי המים על גבי כוס הבירה שלו.
באותה מידה הוא יכול להוציא עט מהז'קט שלו
ולשרבט לה על מפית מילים מליבו לשלה.
יתכן שהוא מתלבט מה לכתוב,
ואז כותב ומוחק,
ואולי הוא דווקא יודע את המילים המדויקות.
אבל לא יגיש לה אותן.
למילים כח משלהן
והן מרחפות מהנייר ישר אליה.
היא מרגישה לפתע את השינויים בדופק שלה,
ליבה מנגן לה מנגינה מוכרת.
היא מניחה בהיסח הדעת את ידה על ליבה,
אבל מזהה שהמנגינה אמנם קרוב אליה,
אבל מזהה גם שהיא מחוץ לגופה סמוך לליבה.
היא מרימה את עיניה ומחפשת אותו.
היא לא צריכה הרבה כדי שעיניה ינעלו על שלו.
רק אותו היא רואה.
יתכן שמי שמסתכל מהצד לא יבין
מדוע הגבר הזה דווקא מושך את עיניה,
אבל אין לזה חשיבות.
היא צוללת לתוך עיניו
ורואה את המילים שכתב לה עולות מהן.
היא מרגישה את המקום הזה במרכז הבטן שלה
מתחיל לרטוט וללהוט.
היא רואה גם את שלו עולה בלהבות.
ואז, אז היא מחייכת אליו בביישנות
ונושכת את שפתיה.
וזו, זו תשוקה."
ב.א.©