on
יוני 7, 2019

מיה

"איפה את עובדת?" הוא שואל.

"במשרד עורכי הדין," אני עונה.

"אני אגיע," הוא אומר לי וסוגר.

"ולאן בדיוק תגיע?" אני שואלת את הטלפון לאחר שהשיחה כבר נותקה. אני אבודה. מה יצא לי מזה שהתקשרתי?

ברגליים כושלות אני נכנסת לבניין. אני יודעת שעליי להתעשת מייד. "הכל בסדר?" שואל אותי השומר בכניסה.

"בטח," אני אומרת ועוטה חיוך על פניי. כבר נעשיתי אלופה בחיוכים מזויפים.

"לרגע היה נדמה לי ש.." הוא אומר נבוך.

"שמה?" אני אומרת ומרימה את הגבות בפליאה כאילו שאינני מבינה בדיוק למה הוא מתכוון.  "אתה יודע," אני מסבירה לו, "יום העבודה שלנו כעורכי דין מאד עמוס ומתחיל הרבה לפני שאנחנו מגיעים למשרד. אני מניחה שזה מה שראית על פניי."

"מצטער," הוא אומר לי, "שיהיה לך יום טוב עורכת הדין אנדרסון. אני שמח שחזרת לעבוד כאן."

"תודה לך," אני אומרת ומחישה צעדיי לכיוון המעלית. הדבר האחרון שמתחשק לי כעת הוא לנהל שיחה עם השומר בשעה שכל מה שאני רוצה כעת הוא להסגר במשרד שלי ולא לראות אף אחד.

"בוקר טוב בנות," אני אומרת וחומקת למשרדי. אני מניחה את המחשב על השולחן ומפעילה אותו. אני מוציאה בקבוק מים קרים מהמקרר בחדרי. אני זקוקה לקרירות של המים כדי לקרר את גופי הבוער.

הטלפון על שולחני מצלצל. אני מניחה לו לצלצל, אבל הוא אינו מפסיק. אני מביטה בצד ורואה שזו לריסה.

 "השומר מבקש את אישורך לאפשר למר היילנדר לעלות למשרד. הוא מבקש להיפגש איתך. לא מופיע לי שום דבר על כך ביומן שלך."

"תאשרי לו," אני אומר, מקווה שהיא לא שומעת את הרעד שבקולי.

"הוא כאן!" קופץ ליבי משמחה, "הוא מצא אותי.

אני הולכת חסרת מנוחה בחדרי הלוך ושוב, ולבסוף איני מתאפקת ויוצאת לקבל את פניו.

"הגעת," אני אומרת לו. אני חנוקה מדמעות.

הוא לא מחכה אפילו רגע, מצמיד אותי אליו ומחבק אותי.

"היה לך ספק שאבוא," הוא לוחש לאזני בשעה שאנחנו עומדים כך חבוקים לעיני העובדים במשרד.

"תאמרי בבקשה לקית' שאגיע לחדר הישיבות עוד כמה דקות," אני אומרת ללריסה בשעה שאני ניתקת ממנו. אני אוחזת בידו ומובילה אותו לחדרי.

"יש לי כל כך הרבה מה לספר לך," אני אומרת לו, כאילו אין דבר מובן מזה. רק אחרי שיוצאות ממני המילים אני קולטת מה אמרתי.

"אני רוצה להקשיב לך," הוא עונה לי, "אבל קודם כל תאמרי לי מה כל כך הסעיר אותך הבוקר."

אני מביטה לתוך עיניו. הוא מביט בי במבט שלא ראיתי שם קודם. "יש לי שני בנים ו…" אני אומרת ובוחנת את תגובתו.

"וקרה להם משהו?" הוא שואל.

"לא. הם בסדר זה רק שרוצים לקחת אותם ממני," אני אומרת ועיני שוב מתמלאות דמעות.

"אנחנו לא ניתן לזה לקרות," הוא אומר בטון תקיף, "את מוכנה להסביר לי מי זה הם?"

"קית' מחכה לך בחדר הישיבות," נשמע קולה של סטלה.

אני מתלבטת האם לספר לקיילן על מה מדובר. לבסוף אני שואלת: "יש לך קצת זמן?"

"פיניתי את הבוקר בשבילך," אומר קיילן, "ואם צריך את היום כולו."

"אם כך בוא איתי לחדר הישיבות," אני אומרת לו. אנחנו הולכים אחד לצד השנייה. הפעם איני אוחזת בידו, אבל זרועותינו מתחככות באופן אגבי, או שלא, אחד בשנייה.

"קית' תכיר את קיילן," אני אומרת, "זה שותפי קית' בולטימור."

"לא ידעתי שאתם מכירים," אומרים לי קית', "קיילן ואני חברים שנים. מהיכן אתם מכירים?"

אני מתלבטת מה לענות אבל קיילן עונה במקומי: "אם היית רואה אישה מהממת כזו לא היית מתעניין בה?"

"אני הכרתי אותה נשואה," עונה לו קית'.

"אני בר מזל," עונה לו קיילן.

המילים שלו מהדהדות באזניי. אני בר מזל. האם באמת כך הוא מרגיש או שמא זה רק כמענה לדבריו של קית'.

במעבר חד אני מתחילה לספר את סיפורי. "אני יודעת קית' שכאשר קרה מה שקרה לא סיפרתי לך הכל. לא רציתי שתחוש רחמים עליי. יותר מכל זה הדבר שהיה שובר אותי.  היחסים ביני לבין ברנדון בעלי היו מעורערים מזה זמן מה."

"אני חייב להודות שלא הרגשתי בכך," אומר קית'.

"חשדתי שמשהו אינו כשורה. בתחילה חשבתי שמדובר ברומן שיש לו עם אישה אחרת. מה שלא הפליא אותי לנוכח העובדה שהתרחק ממני במיטה. אחר כך התברר שיש לו בעיות. חשבתי שהתנודות בבורסה השפיעו על עסקיו. טפסים שנתקלתי בהם במקרה, הבהירו לי שהוא עושה מעשים שלא יעשו.  התעמתתי אתו. בסופו של דבר היה בינינו פיצוץ וביקשתי ממנו להתגרש."

אני מפסיקה את דבריי. אני רואה את שניהם יושבים מולי ומנסים לעכל את דבריי. כל אחד מהם שקוע בעולמו, שקוע בעולמי.

"למה לא אמרת מילה?" שואל קית', "ביום שביקשת למכור את המניות שלך בחברה לא הבנתי. …זה בסדר שאני מדבר על זה?"

"אנחנו פה לדבר על הכל," אני אומרת.

"את נסגרת. לא נתת לאיש לגעת בך," אומר קית', "זה היה לי מאד קשה. אני מאד מעריך אותך וכל כך רציתי לעזור לך."

"תבין," אני אומרת לו, "הייתי מיואשת. ידעתי שאם אדבר על זה אתפרק לרסיסים. לא יכולתי לאבד את טיפת הכבוד האחרונה שנותרה בי."

"כמה חבל מיה. אני כל כך מצטער שלא ידעתי. כואב לי לדעת שנאלצת להתמודד עם הכל לבד," הוא אומר לי.

"ואיפה ההורים שלך בכל הסיפור?" שואל פתאום קיילן.

אני קמה ממקומי ומתיישבת לידו. אני אוחזת את ידו בידי. "ההורים שלי הם חלק מאד גדול מהכאב שלי. יותר מכל דבר אחר שקרה."

אני מביטה לתוך עיניו של קיילן. אני חייבת לראות שאין בהן רחמים עליי. יש בהן משהו שאני מפחדת לפרש כרגש של אהבה, אבל יש בהן רגש עמוק ללא ספק.

"אבא שלי הוא הסנטור אנדרסון. כאשר הכנתי את הסכם הגירושין מבעלי ברנדון, ויתרתי על שם משפחתו קנדי וחזרתי לשם נעוריי. בסופו של דבר הפכתי להיות אלמנתו, אך זה לא שינה את העובדה שלא רציתי לשאת את שמו יותר. אתה מבין קיילן, אני באה ממשפחה מאד עשירה."

"שמו מוכר וידוע לכל," אומר קיילן, "הוא סנטור מכובד ואהוב."

"כן," אני עונה, "מוכר ואהוב." אני כבר לא בטוחה שאני רוצה להמשיך. אולי עדיף שאשתוק.

"מיה," אומר לי ברוך קיילן, כאילו רק הוא ואני בחדר, "זה ברור לי שזה מה שהדמות הציבורית שלו משדרת. ברור לי שזה לא מה שאת חווה."

אני לוחצת את ידו שעוטפת את שלי. אני שואבת ממנו כוחות להוציא ממני את המילים שפוצעות את ליבי. פעם ראשונה אני הולכת להוציא אותן מתוכי. בידו הפנויה הוא מלטף את ראשי, מעביר אותה על לחיי. אני מתמסרת למגע שלו.

לבסוף אני קמה ונעמדת מול החלון. אני מתבוננת בתנועה המזדחלת לה למטה. אני שמה לב שרוח משתוללת בחוץ, ומכופפת את העצים בשדרה משני צידי הכביש. אני מרגישה שהסערה שבי פורצת דרך החלון ומשתוללת בחוץ.

אני נושמת עמוק. אני מבינה שאין שום דבר שאעשה שייקל עליי לאמר את המילים. אני מסתובבת באיטיות חזרה ונעמדת מולם. אני רואה את קיילן עומד לקום מהכיסא אבל מתיישב חזרה.

"הסיפור שלי הוא כזה," אני אומרת מחפשת את המילים, "לאחר שברנדון התאבד פניתי לרואה החשבון שלו וביקשת ללמוד את המצב. הסכומים שאותם היה חייב השאירו אותי פעורת פה. האמת היא שהתנהלנו בחשבונות בנק נפרדים כך שלא באמת ידעתי מה המצב אצלו.  מסתבר שלא חס על אף אחד. חבריו הטובים הולכו שולל על ידו. מה שהיכה בי יותר היא הידיעה שגם הוריי הפקידו בידיו כסף."

"אתה מבין קיילן," אני פונה אליו, "היה לי בית דומה לשלך, עצום ומרווח כיאה לבתו של סנטור. יותר מכל אהבתי בו את הגן."

"אני בהחלט יכול להבין את זה," הוא עונה לי.

קית' מביט בשנינו מבולבל, או שמא בסקרנות להבין מה קורה בינינו.

"עבדתי אצל קיילן כעוזרת בית," אני אומרת לקית' לבסוף.

"מה?? מיה, למה לא אמרת מילה?" אומר קית' ומפנה ראשו ממני. "אני לא מאמין," הוא ממלמל לעצמו.

"כל עבודה מכבדת את בעליה," אני אומרת לו.

"נראה שזה היה יותר משרותי ניקיון שנתת לו," אומר קית' בארס, "אחרת אני לא יכול להבין מה הוא עושה פה."

"אם אתה רומז שנגעתי בה אתה טועה לחלוטין," עונה לו קיילן בכעס, "אתה מכיר אותה היא נראית לך כזו?"

"היא גם לא נראית לי עובדת ניקיון," עונה כנגדו קית'.

"דווקא היא מצטיינת בזה," עונה קיילן וצוחק. הצחוק שלו שובר את המתח ביניהם.

"נו ברצינות, ניקיון?" אומר קית', "איך לא עלה בדעתך לחזור לעבודה קודם?"

"תבין קית', לא הייתי במצב שיכולתי לחשוב בכלל," אני עונה לו, "אתה בכלל מבין לאיזה מצב נקלעתי? אפילו לא שמעת את כל הסיפור."

אני לוקחת את בקבוק המים זכרתי לקחת איתי מהחדר, פותחת אותו לוגמת ממנו בשקיקה. אני מרגישה שהגרון שלי צורב, ואת עיקר המילים עוד לא אמרתי.

"אז כפי שסיפרתי לך, לכם, גם הוריי הפקידו אצלו כסף. לכאורה זה היה מעשה הגיוני. רק שהסכום האגדי שהופקד בידו גרם לי לתדהמה. ולמרות זאת ערך הבית שלי היה הרבה יותר. לאחר שכיסיתי את חובותיי לכולם, בעזרת מכירת חלקי בחברה ופדיון כל חסכונותיי, נותר לי להתמודד עם הסנטור ואשתו, עם הוריי."

אני עוצמת את עיניי ומכסה את פי בכף ידי. אני מתקשה לספר את הסיפור הזה. אני מרגישה את ידיו של קיילן עוטפות אותי. המגע שלו כבר כל כך מוכר לי שאיני צריכה לפקוח את עיניי כדי לדעת שזה הוא.  

אני פוקחת לאט את עיניי. "אתה מבין קיילן, הם לקחו ממני הכל. את הבית, את תכולתו, את ילדיי. לקחו ממני, למרות שידעו שנאלצתי לוותר על חלקי במשרד עורכי הדין, לוותר את כל הכספים שבבנק. הם לא נתנו לי למכור את הבית שיכול היה לכסות את החוב שלהם ולהשאיר לי מספיק כדי לקנות לי דירה מרווחת עבור ילדיי. לא, הם רצו לראות אותי זוחלת על גחון ומתחננת. למה? אין לי תשובה. תמיד הייתי בת טובה. אין לי פשוט מה לאמר לכם. אני אבודה שאני חושבת על זה. למה? פשוט למה?"

"תביני ילדה, זה לא קשור אלייך. את לא עשית כלום," אומר לי קיילן, "אני לא יכול להסביר לך את הרוע הזה, אני רק יודע שזה לא באשמתך."

"דבר אחד אני יודעת. אני חייבת לקחת את הילדים מהם היום," אני אומרת.

"בואי נעשה סדר בדברים. מבחינה משפטית יש לך משמורת מלאה כך שלא יוכלו לפגוע בך," מתערב קית' בשיחה.

"יש לך מושג עם מי אני מתמודדת? אני מתמודדת עם שנאה שאין לי מושג מהיכן היא נובעת. מה אני עשיתי להם שהם מאיימים עליי שימסרו את ילדיי לאימוץ?? "אני חושבת שזה רק עניין של כסף. הם מנסים לסחוט אותי כספית. אני מבקשת  שתוציא להם מכתב בשמי," אני אומרת.

"ומה את רוצה שיהיה כתוב בו?" שואל קית'

*

אחוזת אנדרסון

שעת אחר הצהריים

"איפה הילדים?" שואלת מריה סוכנת הבית בבית הסנטור את בילי הנהג שאמור היה לאסוף אותם מהגן.

"אמא שלהם לקחה אותם," אומר בילי בראש מושפל.

"מה זאת אומרת לקחה אותם?? באיזו זכות?" מזדעקת  מריה.

"היא אמא שלהם את מבינה," אומר בילי, "היא הראתה לגננת שיש לה זכות עליהם."

"אני לא מבינה. על איזו זכות היא מדברת. הסנטור ואשתו מגדלים אותם," אומרת מריה.

"יש דברים שאת לא יודעת," עונה לה בילי. הוא מושיט לה מעטפה ומבקש שתמסור אותה לגברת אנדרסון.

באותה עת יושבת אשת הסנטור, אמה של מיה לאורה אנדרסון, עם חברותיה בחדר האורחים. מריה חוששת להפריע לה. לאחר שהגישה לה קפה, מזגה לכל אורחת בתורה בספל המעוטר פרחי לילך, והוסיפה צלחת עם פרוסת עוגה, נתבקשה לצאת ולא להפריע.

אם להיות כנה עם עצמה יודעת מריה שהילדים ממש לא מעניינים את גברת אנדרסון והיא תוהה מדוע בכלל הם נמצאים בחזקתה. היא דווקא שמחה שמיה לקחה אותם סוף סוף חזרה לביתה.

מצד שני יש בידיה מכתב שנשלח ממשרד עורכי דין. היא איננה דוברת טוב אנגלית, אבל את השמות שעל המעטפה היא מצליחה לקרוא, אם כי באיטיות מה. בולטימור, סמית', אנדרסון.

היא יודעת שמיה איננה עורכת דין ונעצבת למראה שמה שנשאר עדיין כחלק משם החברה. היא חוככת בדעתה ומחליטה שעליה לאמר דבר מה לגברת אנדרסון.

"סליחה על ההפרעה גברתי," אומרת מריה, "צץ משהו שאני צריכה את הנחייתך בקשר אליו."

"זה יכול לחכות," מורה לה לאורה, "אמרתי לך לא להפריע לי."

"זה בקשר לילדים," אומרת מריה.

"אם כך זה בטוח לא דחוף," היא עונה לה בתקיפות.

וכך קורה שהמעטפה נשארת בידיה של מריה.

**

אתם ודאי חושבים שלאורה תקרא למריה לאחר שתעזובנה חברותיה, תנזוף בה ותשאל אותה מה היה כל כך דחוף שהיתה חייבת להפריע לה. אם כך היה, יכולה היתה מריה להסביר לה ולתת בידה את המכתב.

או שמא חשבתם שמתי שהוא לעת ערב בשעת השכבתם לישון תגלה לאורה שהילדים לא כאן.

כדי להבין את זה מה שבאמת קרה אני צריכה לספר לך קצת על לאורה ועל מיה.

*

מהרגע הראשון שפגשה לאורה סטיבנסון את ג'ון אנדרסון היא חלמה להיות אשתו. הצעיר יפה התואר, שהיה נערץ על כולם וסחף בדיבורו את כולם ובעיקר את כולן, הוא לא גילה בה התעניינות גדולה, למרות יופייה הנדיר.

ככל שהתעלם ממנה, כך רצתה אותו יותר.

יום אחד להפתעתה הוא פנה אליה וביקש ממנה להתלוות אליו לאירוע חברתי. בתחילה היא סובבה את ראשה לאחור, לבדוק אם באמת אליה הוא מדבר, אבל המבט החודרני שהביט לתוך עיניה , והעביר בה רעד קל, הבהיר לה שלא טעתה. אליה הוא מתכוון.

למרות שהרבה להזמין אותה, לא העזה לאורה להחשיב את עצמה כבת זוגו הקבועה.

רק לאחר שכרע ברך בפניה והציע לה נישואין, וכאשר כבר דיברו על חתונה שאל אותה: "מה חשבת לעצמך?"  לאורה שלא רצתה שידע כמה חסרת בטחון היא, רק חייכה אליו ונתנה לו להבין מה שבחר להבין.

לאחר נשואיה שמה לה למטרה למלא את ביתם בילדים. רצה הגורל והיא התקשתה להיכנס להריון. ובכל זאת, נולדה להם בת. רק מאוחר יותר נודע לה שהיה נשוי בעבר ויש לו גם בן.

הבן, ג'ון גוניור, היה דומה להפליא לאביו, ואילו בתה מיה היתה העתק מדוייק שלה. מיום שנולדה היתה תינוקת יפיפיה והיא אהבה אותה מאד.

ג'ון פיתח קריירה מפוארת כפוליטיקאי ואילו היא נשארה בצילו כל הזמן. לכן כאשר היתה מיה בתיכון והתחילה להיות מבוקשת בחוגים החברתיים של סאות'המפטון, התחילה לאורה לפתח רגש קנאה כלפיה. היא הרגישה כעת שלא רק בעלה מאפיל עליה, אלא גם בתה.

כל אם אחרת היתה שמחה לשמוע שבתה נענתה לחיזוריו של  ברנדון לבית קנדי, אולם לאורה, למרות שהפיצה חיוכים לכל עבר, הרגישה שגם בזה ניצחה אותה מיה.

איש לא ידעה מה היא מרגישה, גם לא מיה שאהבה את אימה ודאגה להראות לה את זה.

שעת הנקמה שלה הגיעה כאשר באה הנפילה של ברנדון. איש לא יודע על השיחה של  לאורה איתו שדחפה אותו בסופו של יום להתאבד.

לאורה לא הסתפקה בכך. היא רצתה לראות את בתה מתרסקת לגמרי.

 **

מריה ניסתה פעם נוספת לגשת אל לאורה, אך המבטים ששלחה לעברה זרו בה פחד והיא שהאירה את המכתב קבור בכיסה. רק כאשר הגיע הערב והסנטור חזר הביתה, אזרה מריה אומץ וניגשה אליו. "הגיע מעטפה עבורכם," היא אומרת לו.

ג'ון מביט על המעטפה. בפינה השמאלית למעלה היה רשום שם משרד עורכי הדין בו עבדה בעבר בתו מיה. הוא בוהה שמעטפה. כל השבועות האחרונים לא חשב על מיה אפילו פעם אחת. הוא היה שבע רצון מהעובדה שמכר את ביתה המפואר של מיה ובכך לא רק שהשיב לעצמו את הכספים שנתן בידיו של ברנדון, אלא שילש לכיסו הרבה יותר.

"מאיפה זה צץ פתאום?" הוא אומר ספק לעצמו, ספק למריה.

"בילי הנהג מסר לי אותו," מנדבת מריה את המידע, "הוא בא לקחת את הילדים מהגן. הם לא חזרו אתו. במקומם קיבל את המעטפה."

"הייתי צריך לדעת," מסנן בכעס הסנטור. הדבר היחיד שעולה לו בראש הוא שהילדים נחטפו וכעת מנסים לסחוט כספים ממנו. עכשיו הוא מרגיש שהוא ממש רותח. ברור לו שמיה חסרת כל, אבל בין זה לבין לסחוט את הוריה רב המרחק. "אז מסתבר שלא," הוא חושב.

הוא קורא לקופר, שומר הראש אישי שלו, ומוסר בידו את המכתב. "תטפל בזה," הוא אומר לו בטון חמור, "אני לא אתן לאיש לסחוט אותי. בטח לא לבת שלי."

קופר לוקח מידו את המכתב ומתחיל לקרוא אותו. הוא מתבונן דקות ארוכות בדף הנייר שמולו ומתלבט איך להגיב. "האם הסנטור קרא את המכתב?, שואל לבסוף.

"אין לי צורך בכך," אומר ג'ון, "אני רוצה להגיש תלונה למשטרה."

"בגין מה?" שואל אותו קופר.

"זה לא ברור לך? הרי קראת את המכתב," עונה ג'ון.

"בדיוק בגלל זה לא ברור לי על מה אתה מתכונן להגיש תלונה," עונה לו קופר.

ג'ון מסתכל עליו בזלזול. אבל הפעם, שלא כהרגלו מישיר עליו קופר מבט. הוא מזועזע כאשר הוא מבין שישנם דברים שהם לא כפי שחשב שהם. "אני מציע לך לקרוא את המכתב," אומר קופר ומגיש לו אותו.

הסנטור חוטף מידי את הנייר ומביט בקופר במבט מלא כעס.

הוא שם לפני את המכתב ומתחיל לקרוא אותו:

לכבוד סנטור וגברת אנדרסון

בשם מרשתי, בתכם מיה אנדרסון, אבקש מכם לנקוב בסכום בו הינכם מבקשים לקבל עבור שמירת ילדיה/נכדיכם, ג'ונתן בן הארבע וחצי ומרק בן השלוש במשך השבועות שהיו בביתכם.

הריני להודיעכם כי החל מהיום הילדים חוזרים להתגורר עם אימם מיה אנדרסון.

הנני להביע זעזוע עמוק מהמכתב ששלחתם בו אתם מביעים את רצונכם למסור את הילדים לאימוץ בשעה שידוע לכם היטב שבידי מרשתי צו מאושר על ידי בית משפט שהוצא בתאריך…הנותן לה משמורת מלאה ויחידה על הילדים."

עם זאת מרשתי מבקשת להודות לכם על כל מה שעשיתם למענה.

בכבוד רב,

קית' בולטימור, עורך דין

קופר מכיר היטב את הבוס שלו. הוא מכיר פרשיות האהבהבים שלו, בהן נאלץ לעמוד מחוץ לחדר בבתי מלון מפוקפקים ולשמור על הבוס שלו בשעה שהוא היה עם מי שהיה. אך יותר מכל הוא מכיר את התפרצויות הזעם שלו בשעה שאשתו מעזה להרים את ראשה ולהתעמת אתו.

הוא היה עד לדברים שקשורים לאירועים בחייה של מיה, אך לא הצליח לחבר את קטעי השיחות ששמע. הוא מעריץ גדול שלה .כעת הוא מבין לראשונה שכנראה דברים לא טובים קרו ביניהם.

הוא ניגש ומוזג משקה חריף עבור הסנטור. אין לו ספק שהוא יזדקק לו.

"חוצפנית!" אומר הסנטור וזורק את המכתב בזעם על הריצפה, "מה היא חושבת לעצמה? אין מחיר למה שעשיתי עבורה. כפויית טובה שכמוה."

קופר צריך מנה גדולה של שליטה עצמית כדי לא לשאול אותו : "מה בדיוק עשית למענה?" אבל הוא שותק.

"אני רוצה לראות את עורך דיני," צועק ג'ון, "מיד! למה אתה מחכה."

*

מיה

אני מוודאת שהילדים ישנים. "אני חושבת שהם ישנו טוב כל הלילה, אחרי היום הסוער שעבר עליהם," אני אומרת למיסיס מרקס שהתנדבה לשמור עליהם הלילה.

אני חושבת שהם עצרו בתוכם את הבכי מיום שהודעתי להם שאביהם לא ישוב עוד. כמובן שלא סיפרתי להם את כל האמת. הם קטנים מידי להבין. הם רק מבינים שאביהם גר כעת בשמים עם המלאכים ושומר עליהם מלמעלה. אין לי ספק שהוא אהב אותם מאד. היו ימים שהוא אהב גם אותי. הערב כל הדמעות התפרצו מהם.

"איך אני לבושה?" אני שואלת את קיילן.

"את נראית נפלא," הוא עונה לי. אני מביטה בו. הוא בחר ללבוש מכנס מחויט וחולצה שחורה. "את רוצה שאלבש ז'קט?" הוא שואל אותי.

"אני לא מנסה להרשים אף אחד. החיים שלי מהיום הם לא עניינו של אף אחד," אני אומרת.

הודעה נכנסת מעלה על המסך את תמונתו של טקסס. אני מביטה בה. כל היום לא עברה בי אפילו מחשבה עליו. אם היו לי ספקות, זה אומר לי הכל. אני יודעת שאני חייבת לדבר אתו. אני חייבת לאמר לו בקשר לקיילן, ואולי לא. אולי אחסוך זאת ממנו. בכל מקרה חייבת שידע שאני לא שם אתו.

"קרו הרבה דברים היום. אני עסוקה עם הילדים שלי. אהיה אתך בקשר בימים הקרובים," אני כותבת לו.

"משהו מעציב אותך," אומר לי קיילן, "אני יכול לעזור במשהו?"

אני מנידה בראשי לשלילה. אין ספק שהוא רואה את העצב על פניי.

"אני יכול לעזור?"  שולח לי טקסס הודעה.

"תודה. יש מי שעוזר לי," אני עונה לו. אני אומרת לו את האמת ואינני אומרת לו דבר.

"את רוצה שאשאיר אותך לבד?" שואל קיילן.

"זה הדבר האחרון שאני צריכה כעת," אני עונה לו ונאספת לתוך החיבוק המנחם שלו.

*

כעבור זמן שמרגיש לי כמו נצח אני עומדת מול דלת העץ העצומה. הדלת דרכה נכנסתי אלפי פעמים בחיי. אני נושמת עמוק. אני לא מצליחה לגשת ולהקיש עליה. הם יודעים שאני כאן. הרי פתחו לי את שערי הכניסה המגינים על הבית. מעבר לדלת משתררת דממה.

קיילן לוקח את ידי ונושק לה. "אני איתך ילדה," הוא אומר לי.

אני משחררת אנחה, מעלה על פניי חיוך ומקישה על הדלת.

"מיס מיה," אומרת לי מריה בקול מאופק אבל בשקט לוחשת לי: "אני שמחה לראות אותך. את נראית נפלא."

"תודה מריה," אני אומרת לה בחיוך. היא מגניבה לי חיוך חזרה ושבה לעטות על פני מעטה רציני. "אבא ש…הסנטור מחכה לך," היא אומרת ומובילה אותי לחדר העבודה של אבי, כאילו הייתי זרה שאיננה יודעת את הדרך. מריה זזה ומפנה לי מקום להיכנס לחדר.

"ערב טוב סנטור, ערב עורך הדין סטרטון," אני אומרת, "תכירו זה קיילן היילנדר."

"אתה עורך דין?" שואל אותו הסנטור. אין לי ספק שהוא יודע היטב מיהו קיילן ומי הוריו. אי אפשר לזלזל בייחוס של האיש שלצידי.

"לא," עונה לו קיילן.

"אז אני מבין שאת הזונה שלו. לא מפליא שבחרת איש עשיר. אתה לא יודע למה אתה מכניס את עצמך," הוא פונה לקיילן.

"מיה סיפרה לי הכל על עצמה. את הטוב ואת הרע. למקרה שתהית אנחנו בני זוג, ולא מה שתיארת," עונה לו קיילן. הוא עומד מולו זקוף במלוא עוצמתו ולא ירא להישיר מבט לתוך עיניו של הסנטור.

"אחרי שתארת במילים כה ברורות מה דעתך עליי סנטור, אני מציעה שאתעלם מהעובדה שאני בתך הביולוגית," אני אומרת לו, "וניגש ישר לעניינים."

הסנטור מתיישב בכסאו אבל לא מזמין אותנו לשבת. אני ממתינה שניה ומבינה שזה כבר לא יקרה ונשארת לעמוד. עורך דינו שמתיישב מסתכל עליו בשאלה, אבל ההזמנה לשבת לא מגיעה.

"הייתי אומרת שאתה אמור להכיר אותי טוב ולדעת שאני לא טיפשה, אבל כנראה שטעיתי. או שמא עיניך עיוורות ואינך רואה מי עומדת לפניך? החלטת להילחם בי. עד היום נכנעתי לכל גחמה שלך כאשר בראש שלי דבר אחד: טובתם של בניי. ברור לי שלא טובתם עומדת לנגד עינייך, אלא רק התשוקה הבלתי מובנת לי להרוס אותי. יש לי הפתעה בשבילך," אני ממשיכה ולא נותנת לו להגיב כלל, "לאשה שעומדת מולך, יש לא רק בן זוג חזק, אלא יש לה כח בפני עצמה ואני לא אהסס להשתמש בו נגדך אם ארגיש שאתה פוגע בילדיי."

"זו את שנטשת אותם, ברחת מכל אחריות," הוא זורק לעברי בזלזול.

"באמת סנטור?" אי שואלת, "אז תרשה לי לרענן את זיכרונך. אתה דוחק את עצמך לפינות שעוד תתחרט עליהן."

"את מאיימת עלי?!" הוא מרים עליי את קולו.

"הצעקות שלך לא מפחידות אותי יותר," אני עונה לו בקול שליו שגורם לו להאדים מכעס, "גם את הכבוד כלפיך דאגת שאאבד. אני מודיעה לך כאן בנוכחות עורך דינך. קראתי את המכתב ההזוי ששלחת לי. אמנם ביקשתם להפגש עם עורך דיני קית' בולטימור, אבל נחש מה? הוא לא רק עורך דיני אלא גם השותף שלי, ולכן אני אייצג את עצמי."

"נו באמת," הוא אומר תוך עיוות פיו, "כל העולם יודע שאת מסובכת בחובות ומכרת את חלקך במשרד עורכי הדין."

"זה מאד מעניין," אני אומרת, "בהתחשב בעובדה זה לא הופיע בחדשות או במדורי הרכילות. מי אם כן סיפר להם? אני מניחה שאצטרך לברר. הרי יש בכך עילה לתביעה דיבה על פגיעה בשמי הטוב."

"את כזו פטפטנית שזה המדהים," עונה הסנטור.

 "את משחקת באש. הרי אוכל להוכיח בלי בעיה שאינך שותפה עוד,"  מתערב עורך הדין סטרטון בשיחה.

"אתה חושב?" אני אומרת ומשתדלת לשוות לפניי מראה הכי תמים שאני מצליחה לגייס.

הוא מביט בי במבט מזלזל, נכנס למחשב, מעלה את התכנה הכה מוכרת לי של עורכי הדין. מכניס את שמי ומקיש. הוא אפילו לא ממתין שהמידע עליי יעלה ומסובב את המסך אליי ואומר: "תראי במו עינייך."

"אה," אני אומרת, "לזה אתה מתכוון." 

אני מצביעה לקיילן שיראה מה כתוב שם. "אתה מבין?" אני  אומרת לו ומתחילה להקריא בקול רם את הכתוב.

המשך יבוא…

בר אבידן

מאמינה באהבה

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם