on
מרץ 14, 2019

ג'יין

אחרי השיחה הטלפונית קייל חוזר לסיים את עבודתו ואני שוקעת בראשי הפרקים של התחקיר שאני עובדת עליו. מידי פעם נכנסת אחת הבנות ומבקשת את עזרתי בניסוח או ברעיון שהיא עובדת עליו. זה בדיוק מה שאני צריכה היום.

קייל שולח לי הודעה פרטית

קייל: מה בקשר לארוחת ערב?

ג'יין: מוקפץ תאילנדי. בבית?

קייל: מנה מועדפת?

ג'יין: עוף לימוני.

קייל: (סמילי מחייך)..גם שלי.

ג'יין: תזמין את האחים.

קייל: ספנסר יבוא עם ורוניקה. אודרי לא תבוא.

ג'יין: מעולה.

בחמש ודקה נכנס קייל למשרדי. "בואי ילדונת,  הגיע הזמן ללכת הביתה. הספקת מה שרצית?"

"כן," אני עונה, "היה לי יום מעולה. ואיך שלך?"

"היה יום פורה," עונה, "הספקתי המון, ושלא תחשבי שלא חשבתי עליך."

"אז הכל היה בסדר?" אני שואלת.

"את מנסה לשאול אותי משהו ג'יין?" הוא שואל אותי.

"כאשר הגענו לבניין קיבלת מסרון. נראית מוטרד ממנו," אני אומרת.

"הייתי מופתע. זה היה מניק. הנה תראי. הוא מזכיר לנו לבוא מחר," הוא עונה לי.

"הוא אמר לך משהו?" אני שואלת.

"לא דיברתי איתו. נראה לי שזו היתה תזכורת אוטומטית," הוא עונה לי.

"אתה מוטרד ממחר?" אני שואלת.

"אני מצטער שלא שאלתי אותו מה הוא מתכנן, אבל לא מוטרד ילדונת," אני עונה.

"יופי," אני עונה לו, "כי גם אני לא. מה שיהיה יהיה. את המשאלה השנייה שלי כבר הגשמת לי. אני מחכה בקוצר רוח לשמוע מה היא שלך."

"את מדהימה אותי איך את עוברת מנושא לנושא. אין לך מושג כמה את נותנת לי כח. הייתי רוצה להעביר את הערב הזה איתך במרתון של סרטים שאהובים עליי. אף פעם לא ראיתי אותם עם מישהי. תמיד זה היה עם הבנים. תוכלי ללמוד כך על העולם שלי. תראי שאני לא רק איש עסקים רציני, אלא יודע להתפרע לא מעט."

"תתפלא שאני כבר יודעת שאתה אוהב להסתכן. התמונות שצילמו אותך עושה בנג'י גרמו לי להפסיק לרגע לנשום. איזה אומץ יש לך. רק מלראות אותן עצמתי עיניים. מקווה שבנושא הזה קצת תתמתן," אני אומרת לו.

"מה שאת אומרת לי בעצם הוא שמהיום הבילוי שלנו יהיה באולמות התיאטרון והיכלי אומנויות?" הוא אומר במבט רציני.

אני לא יודעת אם הוא מתלוצץ איתי או לא. "ילדונת אני צוחק איתך," הוא אומר ומחבק אותי, "מודה בפניך שראיתי לא מעט מאלה גם. כיוון שאני מכור לעבודה אני זקוק לנתק מוחלט כשאני בחופש ולכן מרבה בנסיעות. אני כבר לא יכול לחכות לקחת אותך איתי. אני חושב שזו תהיה המשאלה הראשונה שלי לתקופה שאחרי, כשניק יבשר לנו שהכל מאחורינו."

"אני סקרנית לראות לאן תיקח אותי," אני עונה לו.

"דווקא יש לי חלום שמתרקם לי בראש," הוא אומר, "אבל אני רוצה להפתיע אותך."

"מממ.. נשמע מענין," אני אומרת וכולי מתרגשת רק מהמחשבה, "איזה כייף לי שאני מופיעה בחלומות שלך."

"אף פעם לא נסעתי עם מישהי. תמיד זה היה עם ספנסר ולפעמים עם עוד חברים. כמובן בזמן שזה לא היה טיול משפחתי."

"רק שתדע שגם אני אוהבת אתגרים. אני לא בטוחה שאני אמיצה כמוך, אבל בהחלט אוהבת טיולים וטבע. עוד תגלה שאני לא מפונקת."

קייל נעמד ליד החלון במשרדי ואני רואה את החיוך על פניו. מחשבותיו נודדות למקום ההוא שהוא חולם עליו כנראה, כי הוא נושך את שפתיו.

"סיימתי," אני אומרת לו.

אני מרימה טלפון למילי. "שלחתי לך חמישה מאמרים. תעברי עליהם. את התמונות שלחתי לך במייל נפרד," אני מעדכנת אותה, "אני אעדר בימים הקרובים. יש לי מלא סידורים לקראת החתונה והייתי רוצה לערוך אותם בנחת. אני כל כך מתרגשת! אני כל כך מאוהבת בו!"

אין לי ספק שקייל שומע את המילים האלה ומבין שהן יותר בשבילו מאשר בשביל מילי. הוא לא מתאפק ניגש אליי, תופס אותי ומרים אותי באוויר. אחר כך הוא משחרר לאט לאט עד ששפתיי נמצאות מול שלו ומנשק אותי בתשוקה גדולה. "בואי נסתלק מפה מהר. אני צריך להיות איתך לבד באופן דחוף."

אני בודקת שמערכת המחשבים שלי כובתה, ושמה את המחשב הנייד שלי בתיק.

קייל שם לב שאני לוקחת איתי שתי שקיות לבנות אטומות. אני רואה שהוא מסתכל עליהן, מנסה לנחש מה יש בתוכן. "עוד מעט תגלה," אני אומרת לו. הוא מחייך חיוך מבוייש כמו ילד שנתפס בקלקלתו.

ג'ק מחכה לנו כבר עם הרכב בכניסה לבניין. אנחנו נכנסים לרכב ומיד קייל מעלה את המחיצה האטומה המפרידה בין המושב הקדמי לאחורי. זו הפעם הראשונה שאני מבחינה בקיומה. הוא לא ממתין ושפתיו שוב נצמדות לשלי. הוא מנשק אותי ברעבתנות וגורם לי להיסחף איתו. כל הרגשות שלנו אחד כלפי השנייה מתרכזים בנשיקה הזו.

כאשר נשמע קולו של ג'ייק: "הגענו," אנחנו מפסיקים חסרי נשימה.

קייל מלטף את לחיי ברוך. אני עוצמת את עיניי ונושכת את שפתיי. "המגע שלך כל כך נעים לי," אני לוחשת לו, "הייתי יכולה להישאר כך לנצח."

קייל פותח את המחיצה. "תודה ג'ייק. אנחנו לא נזדקק לך הערב. אנא תאסוף אותנו בבוקר בשמונה וחצי. אנחנו צריכים להגיע לבית החולים הר סיני. מעתה אנחנו נבקר כאן לא מעט, אני מאד מבקש ממך לשמור על חשאיות מלאה."

"כמובן בוס," הוא עונה לו.

*

מיד עם הגעתנו לבית מגיע השליח עם האוכל, ומיד אחריו גם ספנסר ולשמחתי גם אודרי.

מה שטוב שיש לך משפחה מאוחדת זה שכולם עוזרים בסידור השולחן, מה שמאפשר לי לחמוק

לחדר העבודה. אני מעיפה מבט לאחור לראות שאינם מבחינים בי, לוקחת את השקיות שהבאתי

מהמשרד ומסתגרת בחדר.

אני מוציאה את הלוח מהשקית הראשונה.

אני מוציאה את המעטפה הקטנה שבתוכה ישנן תמונות.

לוח המשאלות של ילדי ריצ'ארדסון

אני מתחילה להדביק את השלטים עם השמות: קייל – ספנסר – אודרי – ג'יין.

"הסדר הזה לא מקובל עליי," אומר קייל שגורם לי לקפוץ בבהלה ממקומי.

"לא שמעתי שנכנסת," אני אומרת לו.

"ומה חשבת לך שתיעלמי ולא אחפש אחרייך?" הוא עונה לי, "אני רוצה את השם שלך לידי. ואגב, ג'יין, זה רעיון מקסים. אני יכול לעזור לך?"

"בטח," אני עונה ומגישה לו את התמונות שצילמתי.

אני לא צריכה להסביר לו שתמונת הבקשה שלנו לנישואין היא במקום של המשאלה הראשונה של שנינו. התמונה של הקטלוג מופיעה אצלי במקום השני,  ולאודרי אני שמה תצלום של הציור שלה שמלווה את הסיפור שלי בעיתון.

הוא מביט בסקרנות לראות מה יש בשקית השניה. זו היא מסגרת עץ עם פס זהב ובתוכה השיר שכתבתי לו מודפס על נייר מיוחד, עכשיו נשאר לי רק להכניס לתוכה את הציור שקייל קנה לי. רגע לפני שאני מכניסה אותו אני מבקשת מקייל שיקרא מה כתוב מאחור. "ג'יין מילר 2010"

"אני לא מאמין ג'יין, זו את שציירת את הטווס הזה. את כל כך מוכשרת. לא פלא שהתרגשת לראות אותו," הוא אומר לי.

"אין לי מושג איך התגלגל לכאן. ציירתי אותו במסגרת חוג ציור שלקחתי באוניברסיטה," אני אומרת לו, "הוא הוצג בתערוכה וכשרציתי לקחת אותו חזרה אמרו לי שהוא נעלם. אתה חושב שזה עוד סימן שנשלח אליי מלמעלה?"

"עוד סימן?" הוא שואל אותי.

"כן, הראשון היית אתה," אני אומרת לו, "אני משתוקקת לנשק אותך, אבל פוחדת שאודרי תכנס. שמתה לב שהיא תמיד נכנסת כשאנחנו מתנשקים?" שנינו פורצים בצחוק כאשר אודרי בדיוק מופיעה בפתח.

 "מה מצחיק?" היא שואלת, "אתם שוב מתבודדים?"

"ומה רע בלהתבודד?" אני שואלת אותה בחיוך.

"זה לא רע כל עוד האחים שלכם לא מחכים לכם עם האוכל בסלון," אומרת אודרי.

"בואי תראי את הלוח שעשיתי," אני אומרת לה בשעה שקייל ואני ניגשים לתלות את תמונת הטווס מעל המיטה.

" המיקום מוצא חן בעינייך ילדונת," שואל קייל.

"מושלם," אני אומרת ומגניבה לו נשיקה. "את קולט שיש לנו עכשיו שני ציורים כאלה, נכון?"

"לא חשבתי על זה," אומר קייל, "רגע מה בעצם את אומרת."

"אני אומרת שאני רצה קדימה עם המשאלה השלישית שלי," אני אומרת, "רוצה לשמוע?"

"באמת ג'יין את כבר מכירה אותי. ברור שכן," הוא עונה.

"אני חושבת שנמכור את הציור ההוא מהתערוכה. הרי המקורי אצלנו. אני אשאיר לך להשקיע

את הכסף במה שתיבחר."

"הייתי רוצה להקים קרן למחקר של מחלות סרטן אצל ילדים," הוא עונה לי, "אני חושב על כך

מיום שנתתי את הכסף לניק."

"יופי!" אני אומרת לו, "בוא נבקש מורוניקה שתשיג לנו הצעות."

"ומה עם ידידנו מק'גרלנד?" הוא שואל.

"הייתי רוצה בית טוב ליצירה שלי," אני עונה לו, "מקום קבוע שלא ינדוד כל פעם כשמישהו מחליף לו את המאהבת שלו."

"אם כך נדבר עם ורוניקה," קובע קייל.

אנחנו חוזרים לסלון ורוצים להתחיל לאכול כאשר נשמעות נקישות על הדלת. קייל ניגש לפתוח.

"אבא, אמא, איזה כייף שבאתם," קורא קייל בשמחה

"היינו חייבים לבוא," אומר גרהם, "ג'יין היינו בתערוכה שלך כעת. את כל כך מוכשרת ילדה. אני כל כך גאה בך," הוא אומר ומחבק אותי.

"הסתובבתי בין היצירות שלך בדיוק כמו הטווס בתמונה. לכל חבריי סיפרתי שהאמנית היא כלתי," אומרת האנה שמעניקה לי את החיבוק החם שלה.

"יש לנו משהו לספר לכם," אני אומרת ואוחזת בידו של קייל, "יש משהו שאתם לא יודעים על הטווס. איך זה שלא חשבתם על כך שאני מפרסמת ציור בלי לבקש זכויות מהאמן?"

"איזה חוסר זהירות," ממלמלת ורוניקה.

"ובכן את הטווס אני ציירתי באוניברסיטה. נאמר לי שאבד והנה הוא הופיע למולי בשוק. הציור המקורי תלוי לנו כעת מעל מיטתנו, ולכן הסכמנו שנינו שנעמיד אותו למכירה. רק שאני מבקשת ורוניקה שתמצאי לו בית טוב."

"אם אני מבינה נכון את לא רוצה למכור אותו למק'גרלנד," היא אומרת, "למרות שהציע לך, את מרשה לי לומר?"

"שלושה מיליון," אני אומרת, "אני אסתפק בפחות. אנחנו מקימים קרן לחקר מחלות סרטן אצל ילדים. הסכום ייתרם למטרה הזו. אני חושבת שאסתפק במיליון אחד. את באמת חושבת שמישהו ישלם עליו את הסכום הזה?"

*

כאשר כולם עוזבים אנחנו הולכים להתקלח יחד ונכנסים למיטה. קייל אוהב אותי כמו שלא אהב אותי גבר מעולם, בתשוקה וברכות כאחד. אנחנו נאחזים במעשה האהבה שלנו כאילו שהוא מחדיר בנו חיים, ולא יודעים שובע אחד מהשנייה. רק מאוחר בלילה אנחנו נרדמים.

אני מתעוררת לריח של קפה. "לעזאזל," אני שומעת את קייל.

אני קופצת מיד מהמיטה. "מה קרה?" אני שואלת בבהלה.

"ניק נזכר לשלוח הודעה שאת צריכה להיות בצום, ואני קניתי לך מאפים וקפה."

"הבהלת אותי," אני אומרת, "ניקח את זה איתנו. הרי אחרי הבדיקות יהיה לי מותר לאכול. אני הרי מכירה את בית החולים הזה ואת הפינות שאפשר לשבת בהן לאכול."

קייל

ג'ין בוחרת לה חולצת טריקו ורודה ומכנסי ג'ינס שחורים. היא נועלת סניקרס ורודות. היא רואה שאני בוחן אותה. "ורוד זה צבע של תיקווה," היא אומרת לי, "הלב שלי רגוע. אני יודעת שיהיה בסדר. חלמתי בלילה על החתונה שלנו. לא סתם היו שולחים לי חלום כזה. הנה עוד סימן בלוח הסימנים שלנו."

המילים שלה גורמת לי להירגע. היא מדביקה אותי באופטימיות שלה. אני שופך את הקפה לתרמוס שומר חום ושם בתיק בד ומוסיף לתוכו גם את המאפים.

"בואי ילדונת," אני אומר לה ומושיט לה את ידי. אני משלב את אצבעותיי בשלה ואנחנו יוצאים מהדירה. אנחנו נוסעים בשתיקה. אני רואה שהיא שקועה במחשבות ואיני רוצה להפריע לה. ג'ייק ברוב רגישותו שם לנו מוסיקה שקטה וצליליה הנעימים ממלאים את הרכב.

"אנחנו מגיעים לבית החולים. ג'ייק מחנה ליד המדרכה ויוצא מהרכב. "שיהיו חדשות טובות," הוא אומר לי.

אני רואה את החשש בעיניו. "היא תהיה בסדר," אני אומר לו, "אני אודיע לך מתי לאסוף אותנו. אין לי שמץ של מושג מתי זה יהיה."

אני תולה את תיק הבד על כתפי והולך עם ג'יין לעבר הכניסה.

אנחנו מגיעים לקומה של ד"ר ניק אברהמסון. הוא נראה מאד לא מרוכז. לא פלא ששכח לומר לג'יין שתצום. "השארתי את טפסי הבדיקות בקבלה," אומר לי ניק,  "לך תרשום אותה ואחר כך תלכו למעבדה."

אנחנו נרשמים לאישפוז יום כפי שהורה ניק למזכירה, והולכים לחדר הבדיקות.

"מי אתה?" שואלת אותי האחות במעבדה.

"זה בעלי," ממהרת ג'יין לענות.

"תני לי את כרטיס הבריאות שלך," היא אומרת. היא מעיינת בו ארוכות ואומרת לב: "יש פה טעות בשם. כיוון שד"ר אברהמסון מאד עסוק הבוקר אני לא אטריד אותו ואקח את הבדיקות, אבל את חייבת לדאוג לכרטיס חדש. ובכן השם שלך הוא ג'ניפר, נכון?"

"לא," עונה  ג'יין, "קוראים לי ג'יין"

"תראי, לא מעניין אותי איך כולם קוראים לך. בשבילי את ג'ניפר," היא עונה לה.

"את לא מבינה אותי. ג'יין הוא השם המלא שלי. אין לי שם אחר," אומרת ג'יין.

"מה שתגידי," היא אומרת.

 האחות ממלאת מבחנות בדמה של ג'יין. מספרן רב. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה מבחנות.

"את יכולה ללכת לאכול ג'ניפר," אומרת האחות, "התוצאות יחכו לך בשתיים אצל הרופא."

"בואי ילדונת אני יודע בדיוק להכן אנחנו נוסעים," אני אומר לה.

אני שולח הודעה לג'ייק שיבוא לאסוף אותנו. כאשר אנחנו נכנסים לרכב אני נותן לו את הכתובת ומסתכל לראות אם ג'יין יודעת לאן אנחנו נוסעים. היא מכרסמת זנב של קרואסון שוקולד, אבל לפי תגובתה אני מבין שאינה יודעת.

אנחנו נכנסים לחניה ולעינינו נגלה השלט:

"חברת רוזנשטיין תעשיית יהלומים ותכשיטים."

ג'יין פותחת עיניים גדולות. "קייל," היא מתחילה לומר אבל נחנקת מדמעות.

אנחנו נכנסים לאולם התצוגה המרהיב של חנות התכשיטים היוקרתית ביותר ביבשת. "את עומדת לפגוש את ליאה רוטשיילד, מי שתערוך את טקס הנשואין שלנו, אבל קודם אני רוצה שתבחרי לנו טבעות נישואין."

"אתה תענוד טבעת נישואין?" היא שואלת.

"זו בכלל שאלה?" אני עונה, "אני רוצה שכל העולם ידע שאני נשוי לך, ילדונת," אני אומר לה.

"אני מבקש שתתאימי טבעת נישואין לטבעת האירוסין של ארוסתי," אני אומר למוכרת שניגשת לעזור לנו.

"זו טבעת מאד מיוחדת," קוראת המוכרת בהתפעלות, "ממש נדירה."

"כן," אומרת לה ג'יין, "קיבלתי אותה מסבתא של בעלי לעתיד. היא היתה של אמה."

"אני חייבת לשאול אותך לתקציב והאם תרצה שיהיו שזורים בה יהלומים," פונה אלי המוכרת, "שמא תעדיף שנדבר ביחידיות?"

"אין צורך, "אני עונה לה, "מה שאני מבקש ששתי הטבעות תתאמנה אחת שניה, ושיהיו לטעמה של אשתי לעתיד." אני משתמש במינוח של ג'יין.

"ג'יין אני מבקש שתיקחי מה שאת אוהבת, אל תסתכלי על המחיר," אני לוחש לה כשאני רואה שהיא מהססת.

"אולי אני יכולה לעזור?"  שואלת ליאה שמצטרפת אלינו.

"אני לא יודעת מה לבחור. כולן כל כך יפות," אומרת ג'יין, "זה כל כך מבלבל."

ליאה לוקחת את ידה של ג'יין ומתבוננת בטבעת האירוסין שלה. "זה הסגנון של הטבעות בברלין במאה הקודמת," היא אומרת, "ואני יודעת בדיוק איזו טבעת תתאים לה."

"אני רוצה שתתאים גם לזו של קייל," אומרת ג'יין בשקט. פתאום היא נראית לי מעט ביישנית.

"הבנתי," אומרת ליאה, "אני כבר חוזרת."

"קלאריס," היא פונה למוכרת, "תמדדי בינתיים בבקשה את גודל האצבע של ג'יין וקייל."

"אני כל כך מתרגשת," לוחשת לי ג'יין בשעה שקלאריס מודדת לי את האצבע.

"בדיוק," אומרת ג'יין בהתרגשות כאשר ליאה מניחה את הטבעות על הקטיפה השחורה. היא לוקחת בעדינות את הטבעת שלה ומודדת אותה. "מושלמת." היא אומרת, "מה דעתך?" היא פונה אליי.

"האושר על פנייך אומר הכל. אין ספק שהיא מושלמת בשבילך," אני עונה לה ולוקח למדוד את שלי, "ושלי?"

"אתה יודע," היא אומרת לי בשעה שאנחנו הולכים בעקבות ליאה למשרדה, "מעולם לא חלמתי על החתונה שלי. לא חשבתי שזה יקרה בקרוב. כאשר אמרתי היום למילי שיש לי סידורים לחתונה, אתה יודע למה אמרתי זאת. אבל עכשיו שאני חושבת על זה, באמת יש מלא דברים שצריך לחשוב עליהם. אני שמחה שלפחות אתה עם רגליים על הקרקע. אני עסוקה בלהיות מאוהבת בך מעל הראש."

"אני כבר בודקת את המחיר," אומרת ליאה בשעה שאנחנו נכנסים לחדרה, "תשלם מתי שנוח לך."

"אין מחיר לאהבה שלי לאשה הזו," אני אומר לה, "אני אשלם את זה מייד."

"עוד לא אמרתי לך כמה עולות הטבעות," היא אומרת לי.

"ליאה, זה לא התכשיט הראשון שהמשפחה שלי קונה אצלך. אני יודע שהסחורה שלכם היא משובחת. אני גם יודע שעבור זה משלמים," אני עונה לה. ג'יין מסתכלת עלי כל אותו הזמן. אבל כאשר היא רואה שפניי רגועות היא נרגעת ומרשה לעצמה שוב להתרגש.

כאשר אני מקבל את הטופס לחתימה אני מופתע לטובה. "את בטוחה ליאה?" אני שואל אותה.

"בטוחה לגמרי. אני כבר לא יכולה לחכות לרגע שתאמרו את הנדרים שלכם ותענדו אותן," היא עונה לי, "אני מחכה לשמוע מכם בקרוב מתי זה יהיה."

"אני מקווה שהיום נדע יותר פרטים על מה שמצפה לנו ונוכל לקבוע את התאריך," אני אומר לה. אני מעיף מבט על השעון. "אנחנו חייבים לחזור לבית החולים," אני אומר לשתיהן, " תשמרי לנו אותן כאן בכספת," אני מבקש מליאה.

כאשר אנחנו יוצאים החוצה ג'יין קופצת עליי, כורכת את רגליה סביבי וממלאת אותי בנשיקות.

"את מתרגשת ילדונת?" אני שואל בחיוך רחב.

*

ג'יין

ברגע שאנחנו עוברים את דלת הכניסה לבית החולים אני חוזרת באחת למציאות. אני מאד מתוחה כעת. עכשיו אני הולכת לשמוע את תוצאות הבדיקות שלי וכולי תפילה שמצבי לא התדרדר.

קייל נוקש על הדלת וקולו של ניק נשמע: "תכנסו." אני מסתכלת על מבטו של ניק והוא חתום.

"ובכן ג'ניפר," הוא אומר.

"סליחה דוקטור," אני אומרת, "שמי ג'יין. כך רשמו אותי בלידתי. מעולם לא היית ג'ניפר."

"מה שם משפחתך ג'יין," הוא אומר בקול חסר סבלנות. זה לא מובן לי, אבל אני מייחסת את זה לעובדה שהוא נראה רציני ועייף.

"ניק," מתפרץ קייל, "אני לא מבין למה אתה מתעקשים לקרוא לאשתי ג'ניפר."

"אני עם עובדות לא מתווכח," עונה לו ניק בקור, "העובדה שאיננה רוצה שתדע שקוראים לה ג'ניפר לא מובנת לי."

"אני לא יודעת מה אני צריכה לעשות בשביל להוכיח לך את זה. אני אציג בפניך את תעודת הלידה שלי," אני אומרת לו. הוא ממש מרתיח אותי. הוא מציג אותי כשקרנית בפניי קייל.

אני יוצאת מהחדר ומוציאה את הנייד מתיקי.

"ג'יין לאן את הולכת?" שואל קייל שיוצא בעקבותיי.

"אני הולכת להראות לכם את תעודת הלידה שלי קייל. אני חייבת שתראה שאני לא משקרת אותך," אני אומרת לו.

"תחזרי לחדר," הוא מבקש.

אבל אז נשמע קולו של פקד מיכאלוב שעונה לי. "היי ג'יין מה שלומך?" הוא שואל אותי.

"מיכאלוב יש לך אפשרות להשיג לי את תעודת הלידה שלי במסוף המשטרתי?" אני שואלת אותו.

"בשבילך הכל ג'יין," הוא עונה לי.

קול תקתוק המחשב נשמע ברקע והוא מקריא לי את פרטי התעודה ובה שמות הורי ותאריך לידתי. "זו אני," אני מאשרת לו. "אתה יכול לסרוק לי אותה ולשלוח למייל הפרטי שלי?"

"בשמחה ג'יין. הכל בסדר?" הוא שואל.

"כן, רק שיש מישהו שמתעקש שקוראים לי ג'ניפר ואני חייבת להוכיח לו שלא," אני עונה.

"בעלך לעתיד?" הוא שואל, "ואגב ברכות לרגל אירוסייך."

"תודה," אני עונה לו, "ולא, בעלי לא מפקפק בכך שקוראים לי ג'יין."

אני חוזרת לחדרו של ניק, הפעם בלי לדפוק, ומניחה בפניו את סריקת תעודת הלידה שלי. "אתה רואה באיזה מקום שמוזכר השם ג'ניפר? אתה רואה אתו על גביי כרטיס הבריאות שלי? אני יכולה לדעת כעת מה אומרות בדיקות הדם שלי?" אני שואלת.

"משהו לא תקין פה," הוא עונה לי, "אני חייב לערוך חקירה קטנה."

"אתה יכול להסביר לי בבקשה? אני מקרה אבוד?" אני שואלת אותו בפנים קפואות. אני מגששת אחרי ידו של קייל. הוא מיד מושיט לי את ידו ואוחז בה חזק.

"זה לא מה שאמרתי. תני לי לכנס התייעצות עם רופאים אחרים ואתן לך תשובה," הוא אומר.

"אתה לא יכול לשאיר אותנו כך ניק," אומר קייל, "זכותה לדעת מה מצבה."

"אני יכול להרגיע אותך שמצבה לא התדרדר. הוא בסדר," אומר ניק וקם בפתאומיות מכיסאו. משהו בהתנהלות שלו לא נראה לי. "בוא נקבע להיפגש עוד עשרה ימים."

"עשרה ימים?! מה קורה כאן ניק?" אומר קייל שקם ועומד מולו.

"אני מבטיח לך ששום דבר לא יקרה לה בימים האלה. אני פשוט מחפש את התשובות בשבילה. איך שזה נראה כעת אין לכם מה לחשוש. אם עמיתיי יחשבו אחרת, אני יודע מה מה המספר שלך, וכעת עליי ללכת." הוא קם ויוצא מהחדר, משאיר אותנו המומים.

"אני לא מבינה כלום," אני אומרת לקייל.

"הוא נתן לנו עשרה ימים," חוזר קייל על דבריו, "זה המון זמן בשביל לתכנן את החתונה שלנו," הוא אומר, כמובן על החלפת הנדרים אני מדבר."

ג'ייק כבר מחכה לנו בכניסה לבית החולים. אני לא זוכרת שראיתי את קייל שולח לו הודעה. אני נמצאת כעת בעולם משלי. מבולבלת יותר ממה שהייתי עד היום. "ג'ק אני מבקשת שתיקח אותי למרפאה של הרופא שלי," אני אומרת לג'ייק ומקריאה לו את הכתובת. מה רבה אכזבתי שאני רואה שהרופא שלי יצא הבוקר לחופשה למשך שבועיים.

"את מרגישה טוב?" שואל אותי ג'ייק.

"אני מותשת, רעבה ומבולבלת," אני עונה לו.

"אבל עדיין מאוהבת מעל הראש," אומר קייל.

"ברור," אני עונה, "זה לא ישתנה אף פעם."

"אם כך את ואני נוסעים מכאן. תבחרי לאן," אומר לי קייל.

"אתה יודע מה בא לי?" אני עונה לו, "איזה סרט בנות כזה, במיטה עם פופקורן וטישו לנגב את הדמעות."

"אני גם חייב לבכות?" הוא שואל.

"אתה יכול בינתיים לגלוש במחשב שלך. העיקר שתהיי לידי," אני עונה לו, "אני גם לא מבטיחה שאני אבכה. זה לא משהו שאני נוהגת לעשות, אבל אולי זה מה שיתאים לי ואם לא הוא ירדים אותי מיד."

"אני מנסה לעקוב אחרי ההיגיון שלך," הוא עונה לי.

"היגיון? נראה לך שתוכל למוצא בדבריי היגיון?" אני שואלת, "פרט למפגש עם ליאה היה משהו הגיוני ביום ההזוי הזה?"

"בא לך להיות איתי לבד או להיות עם חברים או משפחה?" הוא שואל אותי.

"אתה חושב מה שאני חושבת? בוא ניסע להורים שלך," אני אומרת.

אני מארגנים לנו תיק קטן עם בגדים להחלפה ותיק עם כלי רחצה, ויוצאים לדרך. מסתבר שלקייל יש ג'יפ גדול ומאובזר. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו נוהג בו כיוון שתמיד זה ג'ייק שמסיע אותנו. "אמרתי לג'ייק שייקח חופש. הרי זה לא שאני באמת צריך שיסיע אותי לכל מקום," הוא אומר ולוחץ על הגז בשעה שאנחנו עולים על הכביש המהיר.

אנחנו מתקבלים בשמחה גדולה על ידי בני המשפחה.

"אני לא מבין," אומר לי גרהם, "את מוכנה לחזור על מה שהיה שם?"

"העניין הוא שכולם שם התעקשו שקוראים לי ג'ניפר. כל כך התעצבנתי שביקשתי מפקד במשטרה שאני עובדת איתו שיעזור לי להשיג את תעודת הלידה שלי. מאז העניינים התגלגלו בצורה מאד מוזרה. ניק היה פתאום חסר סבלנות. שנינו לא מבינים מה קרה שם. בנוסף לכל, גם הרופא שלי יצא בדיוק לשבועיים חופש כך שלא יכולתי לברר אצלו מה פשר העניין."

"את יודעת מה עולה לי בראש?" אומר גרהם, אני רואה את המבט המהורהר על פניו ותוהה מה עובר לו כעת בראש, "ואולי ג'יין הבדיקות דם הן לא שלך בכלל?"

בר אבידן

מאמינה באהבה

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם