on
מרץ 10, 2019

ורוניקה

אני מנחשת שאתם סקרנים לדעת מי אני ומדוע  אני כל כך מתרגשת לראות את ג'יין. לפני שאתן לג'יין לספר לכם מה הוא האירוע הגדול הלילה, תנו לי לספר לכם מדוע אני כל כך מתרגשת.

את ג'יין הכרתי כשעוד היתה נערה צעירה. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מאוהבת באחיה ג'ו. כיוון שחיפשתי את קירבתו, והוא כמו כל הבנים המתבגרים התעניין דווקא בבנות שהיה קל להשיגן, ניצלתי את העובדה שיש לו שתי אחיות והתחברתי אליהן.

בסופו של דבר הקשר עם מריון דעך לאחר שהבינה שאינני פרועה ומרדנית כמוה. דווקא עם ג'יין, למרות שהייתה הצעירה בין שלושת האחים, הקשר התחזק. היא היתה הכי חברותית מבין השלושה, והאהבה הגדולה שלה לאומנות חיברה בינינו.

הייתי בטוחה שג'יין תהיה אמנית בגלל הכישרון שלה לציור וצילום. ממש לא הפליא אותי שבחרה להיות עיתונאית. כושר הכתיבה שלה מופלא בעיני לא פחות. כאשר בחרה ללמוד תקשורת ופסיכולוגיה היה לי ברור שלא תהיה פסיכולוגית. ג'יין מאד רצינית ומשקענית בעבודה שלה, עם זאת הנפש שלה צריכה את המרחבים והחופש.

כיוון שהיא יפיפה מדהימה, יכולה הייתה לקבל בקלות כל תפקיד כמגישה ומראיינת בטלוויזיה. היא דחתה את כל ההצעות שהונחו לפניה. היא בחרה בעבודה בעיתון שכרוכה בפגישות עם אנשים ובנסיעות לא מעטות.

כשמדובר בג'יין אני יכולה לפטפט בשיבחה שעות. אז בואו אספר לכם כמה מילים על עצמי כדי להוביל אתכם חזרה לסיפור של ג'יין.

שמי ורוניקה מורי. למדתי באוניברסיטה אומנות וכעת אני אוצרת של תערוכות במרכז לאומנויות של ניו יורק. לאורך השנים ג'יין ואני נשארנו בקשר קרוב. אני אישית מחשיבה אותה בתור חברתי הטובה ביותר.

לפני כשנה הוחלט שנארגן תערוכה של מילים לצד צילומים. היה לי ברור שג'יין חייבת להשתתף בה. מארגני התערוכה עמדו נפעמים מול היצירות של ג'יין. המילים הקסומות שלה שהשתלבו כל כך יפה עם התמונות שהיא מצלמת בכישרון כה רב, גרמו לכך שהם הקצו לה את החלק המרכזי של התערוכה . אין ספק שעם כל הכישרון של האמנים האחרים, התערוכה של ג'יין בולטת מעל כולם.

כל כך נהנתי לראות את ההתרגשות של ג'יין. היא השקיעה המון מחשבה בכל אחת מהיצירות, הורתה לי לשנות את מקומן מידי פעם, וכל פעם הגיעה לשלמות גדולה יותר.

לפני כמה שבועות נערכה אזכרה למריון אחותה. אינני זוכרת את התאריך המדויק כיוון שמשפחתה לא היתה מעוניינת שאנשים יעלו איתם לקברה. בעיתוי מצמרר בשעה ששהתה ליד הקבר, קיבלה ג'יין הודעה מהרופא  שעליה להגיע בדחיפות למרפאה. איש מלבדי, לא ידע על הבדיקות ההן, גם לא בני משפחתה.

מאז שקיבלה את התוצאות איבדה ג'יין כל רצון לחיות. היא רק יחלה שהמוות יבוא עליה בחטף, בלי הרבה ייסורים. היא המשיכה לעבוד, אבל בסוף כליום העבודה הסתגרה בבית. בדיוק אז גילתה על בגידתו של גיא ועזבה אותו שבורת לב. מעולם לא סיפרה לו על דבר מחלתה. מאז לא התראינו.

*

אני עומדת מחוץ לדלת הכניסה למרכז לאומנויות בסמוך למדרגה העליונה של גרם המדרגות ולא מאמינה למראה עיניי. ג'יין יוצאת לבושה בשמלת ערב כחולה מתוך הלימוזינה השחורה שחונה למרגלות השטיח האדום. הצלמים עטים עליה ומצלמים אותה ללא הרף. לידה עומד קייל ריצ'ארדסון.

"אני לא מאמינה," אני ממלמלת. "ג'יין וקייל ריצ'ארדסון?" אני אומרת לאנסטסיה העוזרת שלי.

"איפה את חיה?" עונה לי אנסטסיה, "הם שיחת העיר בימים האחרונים."

אני כל כך מתרגשת שדמעות נקוות בעיניי.

"את ידעת שג'יין באה?" אני שואלת את אנסטסיה .

"היא התקשרה אליי אתמול," היא אומרת, "רציתי להפתיעך ולכן לא סיפרתי לך."

"ג'יין מילר, איזה כבוד גדול," אני אומרת, משתדלת שלא ירגישו ברעד בקולי.

*

ג'יין

"את נראית נהדר," אומרת לי ורוניקה.

"תודות לקייל שעומד להיות בקרוב בעלי," אני עונה לה.

"נעים לראותך," אומר לה קייל והיא מסמיקה קלות. "ורוניקה למדה עם ספנסר בכיתה," מסביר לי קייל.

"תראה מה זה," אני עונה לו, "אני לא מאמינה שמעולם לא נפגשנו. ורוניקה היא חברתי הטובה ביותר. בזכות העקשנות שלה אתם עתידים לראות את מה שתראו היום."

"את אודרי, אחותם של קייל וספנסר את מכירה?" אני שואלת את ורוניקה.

"הייתי בכיתה עם ספנסר אבל מעולם לא היינו בקשרים מחוץ לשעות הלימודים," אומרת ורוניקה. היא מעיפה מבט לעבר ספנסר שבוחן אותה. אין ספק שהיא יפתה עם השנים.

"ובכן הגיע הזמן שתכירי את אודרי. את עוד תודי לי על כך בשעה שתקצרי מחמאות על תערוכת הציורים הראשונה שתארגני לה," אני אומרת.

"אודרי, תכירי זו ורוניקה מירו והיא הולכת להגשים לך את החלומות שלך," אני אומרת.

אודרי עומדת לידי כולה נרגשת. "אני לא יודעת מה לומר," היא עונה לי.

"בואי מתחיל בכך שתאמרי שלום לורוניקה," אני אומרת.

"נעים מאד אני אודרי ריצ'רדסון," היא אומרת ומגישה לה את ידה ללחיצה.

"ושנית, את יכולה לסמן וי על המשאלה הראשונה שלך," אני אומרת, "אני צודקת שזה מה שרצית?"

"ג'יין," היא אומרת, "תודה, תודה , תודה."

"עכשיו נשארת רק אתה," אני אומרת לספנסר, "מעניין יהיה לשמוע מה המשאלה שלך."

"המשאלה שלי נראית לי ברת השגה יותר מתמיד," הוא אומר ומחייך לעצמו, "מה שלא יכולתי להגיד עליה אתמול. אבל היום זה הלילה שלך ג'יין ואנחנו עוד לא יודעים לאן הגענו."

"ברגע שנחצה את דלתות הכניסה אתה תדע אני משערת. לא כן ניקה?" אני שואלת.

"למרות שלא צפיתי את בואך, הם בהחלט עומדים לראות מדוע התכנסנו כאן היום. אולי נמשוך את הרגע ונביט מעט בשמים. תראו איזו שמיכה יפה של כוכבים עוטפת אותנו בלילה הקסום הזה. למזלנו לא יורד גשם והשמים נראים יפים מתמיד," אומרת ורוניקה.

"לא יפים כמוך," אומר ספנסר, מה שגורם לורוניקה שוב להסמיק.

אני מעיפה מבט לעברו של ספנסר. הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה הוא שהוא יפגע בה. היא מאד רגישה ואינה שופעת בביטחון עצמי מסיבה שלא מובנת לי. המבט הרך בעיניו של ספנסר גורם לי להירגע מיד.

אני מחניקה חיוך. לאחים לבית ריצ'רדסון בהחלט יש השפעה עצומה על נשים. מי כמוני יודעת. האם אני מתחילה להריח  תחילתו של סיפור אהבה? אני משאירה את המחשבות לעצמי. רק עכשיו אני קולטת שמבטו של קייל נעוץ בי.

"אני לא יכול לשבוע מהיופי שלך. את נראית כל כך זוהרת הלילה. אני מאושר להיות הגבר שלצידך," הוא אומר.

"הגבר שלך," אני מתקנת אותו, "שלי!"

"בהחלט ילדונת. כל כולי שלך," הוא אומר, אוחז את כף ידי, מקרב אותה לפיו ומנשק אותה. "הייתי רוצה לנשק את שפתיך היפות, שכה היטבת לצבוע באודם המפתה הזה," הוא לוחש לאזני, "אבל אאלץ להתאפק."

"אני חושבת שהגיע הזמן שנכנס לא כן ניקה?" אני אומרת.

"אני מודה שאני מתרגשת לראות את תגובתך," אומרת ורוניקה, "כבר שבועיים ויותר לא היית פה, ואני מקווה שתהיי מרוצה מהתוצאה. אני יודעת כמה את מדויקת וכמה כל דבר הוא חשוב לך עד לפרט הקטן ביותר."

"את יודעת שאני סומכת עליך בעיניים עצומות ניקה, אחרת לא הייתי מעיזה להביא לכאן את משפחתי," אני עונה לה.

אני מודה שלמרות שאני יודעת מה נמצא מאחורי הדלתות האלה אני מחסירה פעימה למראה התמונה המשתרעת על פני פוסטר ענק

ורוניקה מירו מציגה:                ג'יין מילר                צילומים מספרים  

בציור נראים פני מוסתרות בחלקן על ידי  מצלמה, מבטי מרוכז קדימה, ועל פני חיוך קטן. אינני יודעת מתי צולמה התמונה שלפיה צויר הציור הזו. אין ספק שפניי קורנות מאושר. ורוניקה שכנראה מבחינה בי מקמטת את מצחי בניסיון להבין מאיפה התמונה,  רוצה לומר משהו. אבל אז אני רואה קעקוע של הורד על זרועי. "עכשיו אני מבינה," אני אומרת, "זה מרקו שצייר אותי. הוא תמיד מגניב ציור של ורד היכן שהוא על גבי הציורים שהוא מצייר. רעיון מקורי בהחלט."

"ואני חשבתי לעצמי, איך פספסתי קעקוע כזה בולט," אומר לי קייל.

שוב אני רואה את המבט הזה בעיניו. מין מבט כזה מלא רגש ועם זאת עצור. הוא אוחז אותי ביד ומרחיק אותי מכולם. "ג'יין אני מתקשה להתמודד עם עוצמת הרגשות שלי. אני רוצה לצעוק שכולם ידעו שאת שלי, שהאישה המדהימה והמוכשרת הזו היא שלי! מעבר לציור המדהים הזו שלך, איך לא סיפרת לי ג'יין?"

"לא סיפרתי לך מה?" אני שואלת.

"כל אחת היתה מתפארת בהישג כזה. תערוכה מרכזית במוזיאון הכי גדול בעיר. ג'יין זה לא ענין של מה בכך," הוא אומר.

"אתה שוכח שוויתרתי על עצמי. לא חשבתי שאי פעם אזכה לראות אותה בעצמי," אני עונה לו.

"בואי ילדונת, אני כבר לא יכול לחכות," הוא אומר לי, "תובילי אותי לתערוכה שלך."

"בואו אראה לכם מה עומד מאחורי הפוסטר," אני אומרת להם.

*

קייל

אם מישהו היה אומר לי שהאישה הזו חולה מאד, לא הייתי מאמין לו. ברגע שאנחנו עוברים את המפתן של האולם הגדול היא מחייכת לכולם. "זו ג'יין מילר," נשמעות התלחשויות מכל מקום. אנשים מתקרבים אליה, רוצים ללחוץ את ידה. ג'יין לא מרפה לרגע מידי, גם כאשר היא מתבקשת לחתום על ההזמנה של התערוכה ליד תמונתה. הם מרעיפים עליה תשבחות. אנחנו מוקפים כל הזמן אנשים שנדחפים לראות אותה. היא נצמדת אלי אבל לא מפסיקה לחייך.

"ברשותכם אני רוצה להראות לבעלי בקרוב את התערוכה שלי," היא אומרת והם מפנים לה מיד את הדרך.

אני כל כך מבין אותם. כל צלום שלה מדהים יותר מקודמו. היא יודעת לתפוס רגעים ולהאיר אותם. יש הרגשה כאילו שהרגע הזה חי לנגד עיניך. אני מתקרב וקורא את המילים היפות שלה. אני לא יכול להפסיק להתפעל.

ואז בקיר המרכזי אני רואה תמונה מוכרת. אני לא מאמין שהיא תלויה כאן. מתי היא הספיקה? "איך זה שזה תלוי כאן?" אני שואל אותה.

"נפלאות הטכנולוגיה," היא עונה לי. ביום שישי אחרי ארוחת הערב, ולאחר שיצאה ההודעה עלינו בטלוויזיה, החלטתי שנבוא לבקר פה, רק לא ידעתי מתי. זו הסיבה שצילמתי ביריד בפורט ג'פרסון. רציתי שתהיה לי תמונה מהימים שאני איתך. משהו שינציח את הימים האלה שהתחלנו לצעוד יחד.

צילום של הטווס שמשך את עיניה של ג'יין ביריד בפורט ג'פרסון תלוי כעת במרכז הקיר. הוא ממוסגר במסגרת זהובה ומתחתיו רשומות המילים הבאות:

אני הולכת לצדו

של האחד

שכבש את כולי.

הרוח שרה

את מנגינת ליבי,

גלי האוקיאנוס

לוחשים את רגשותיי

הסוערים בגללו,

ושפע הצבעים ביריד על המזח

מקשטים בשלל צבעים

את התחלת כתיבת ההיסטוריה

המשותפת שלנו.

זו לא יותר רק אני.

זה לא יותר רק הוא.

זה לנצח

אנחנו.

ג'יין

אני עומד נפעם מול המילים האלה, בעיקר בשל העובדה שאני זוכר את מה שקרה מיד אחר כך ליד דוכן התכשיטים של מישל. אני מחייך לעצמי למראה התמונה שבחרה. אני מתקשה להחניק את החיוך שלי. לו רק ידעה…

לשמחתי ג'יין לא שמה לב ומתלהבת מהתצוגה. הלבד שלנו לא נמשך זמן רב כיוון ששוב אנחנו מוקפים.

שוב ידה של ג'יין אוחזת בי לשאוב ממני כח. אני לוחץ את ידה חזרה. אמנם היא מדברת עם מי שמולה אבל אני רואה את החיוך שלה מתרחב למחווה שלי.

אם לא די בכך כעת מגיעים הצלמים, והמצלמות מתחילות לתקתק. ג'יין פונה בגופה אליי ומחבקת אותי.

היא שולחת לעברי מבטים אוהבים ואני מחזיר לה באהבה גדולה. אני יודע שאין זו הצגה למצלמות, אני רואה זאת בעיניים שלה. "תודה," היא לוחשת לי, "תודה אהובי."

אני רואה שהיא מחפשת בעיניה את ורוניקה. אני לא מתפלא לראות אותה עומדת עם כוס משקה בידה ומדברת עם ספנסר. לרגע אני מחפש את אודרי, אבל אז רואה אותה מתקרבת לעברנו ושלוש כוסות משקה בידה. "אין בזה אלכוהול," היא לוחשת לי, "איני יודעת אם ג'יין לוקחת כדורים."

המשפט הזה תופס אותי לא מוכן. הוא כל כך מנוגד לאושר שעוטף אותה כעת. אני מסרב לקבל את זה שג'יין כל כך חולה. לא יתכן שימי האושר האלה הם ספורים, אני לא אתן לזה לקרות, אני אתן את כל מה שיש לי בשבילה. אני כל כך נסער. אני מרגיש שאין לי אויר.

ג'יין מרגישה זאת. "אתה בסדר?" היא לוחשת לי ומושכת אותי אחריה מחוץ לאולם. "שמעתי מה שאודרי אמרה. הבטחתי לך. אני שלך לנצח, שזה אומר שיהיו לך עוד הרבה שנים איתי."

אני יודע שזה אני שצריך להיות חזק בשבילה. "אני לא יכול לתאר את החיים שלי בלעדייך," אני אומר לה.

"תחשוב מה אני מרגישה," היא עונה לי ברוך, "אני מפחדת שהאושר הזה יגמר. יש סיכוי שאשתנה ולא אהיה ג'יין היפה. ומה יהיה בימים שלא ארגיש טוב? אני מפחדת שאדחה אותך."

"איך את בכלל מעיזה לחשוב כך," אני אומר לה, "את מבינה שהכרתי אותך חולה. זה לא משהו שנפל עלי פתאום. בעצם כן, ההתאהבות שלי בך קרתה לי פתאום בלי הכנה מוקדמת, טרפה את כולי, ועל זה אני לא מוכן לוותר."

"ואת, האם תעזבי אותי אם אחלה?" אני אומר ומביט לתוך עיניה, "הרי אינך יכולה להבטיח לי שמחר לא תתגלה אצלי מחלה."

"לא, לא, לא," היא אומרת ומנערת את זרועי, "לא יעשו לנו את זה. לא הפגישו בינינו ואחר כך יגרמו לנו לסבול כך. אנחנו מצאנו אחד את השנייה בשביל שנהיה מאושרים, לא ולא, זה לא יקרה לך."

"ובכל זאת אם כן," אני שואל, "תעזבי אותי?"

"לא", היא עונה לי, "לעולם לא."

"אם כך את צריכה להבין. אל תחשבי שאני כן, כי זה לא יקרה," אני עונה לה, "מה שלא יקרה, זה אנחנו את זוכרת? זה כתוב כעת על קירות המוזיאון הזה."

"זה אנחנו," היא אומרת, היא מעיפה מבט מסביב לוודא שאנחנו לבד, נצמדת אליי ומנשקת אותי. אני מנשק אותה ולא יכול להפסיק. אני כל כך אוהב את הטעם של השפתיים הרכות שלה.

"נו באמת," נשמע קולה של אודרי, "אי אפשר אתכם. אתם מתנשקים כל הזמן. כאילו שלא התראתם זמן רב."

אני נבוך. היא צודקת. אני מרבה להתנשק עם ג'יין כאילו שאנחנו לבד בעולם. אני לא יכול לשלוט בעצמי כשאני לידה. תהיו כנים, עכשיו כשראיתם את הציור שנעשה על פי תמונה שלה, תגידו לי שהיא לא מהממת, תגידו לי שהשפתיים שלה לא מזמינות נשיקות.

*

ספנסר

לו ידעה ג'יין מה המשאלה שלי. לו ידעה שהיא הגשימה לי אותה.

כאשר ראיתי את אחי מאוהב כפי שהוא מאוהב בג'יין שמחתי מאד בשבילו. ביקשתי גם בשבילי אהבה כזו. אני תופס אותו מגניב מבטים אליה, או נועץ בה מבט. העיניים שלו מתמלאות רגש. גם אני רוצה להרגיש כך. בחיים שלי לא הרגשתי רגש כל כך עמוק למישהי. בחיים, עד הערב.

את ורוניקה אני מכיר מהתיכון. היא היתה כל כך מאוהבת בג'ו מילר שחקן הכדורסל בבית הספר התיכון המתחרה. רגע, פתאום אני קולט מדוע אני מכיר את ג'ו. חשבתי בתחילה שזה בגלל הדימיון שלו לג'יין, אבל עכשיו אני מבין. זו ורוניקה שדיברה עליו כל הזמן עם הבנות. מה הפלא שלא הסתכלתי עליה בכלל.

אז זה מה שקרה בסוף. עם ג'ו היא לא הייתה אבל אחותו הקטנה הפכה לחברתה הטובה ביותר.

עצם העובדה שהיא כל כך מעריצה את ג'יין נותן לה נקודות זכות אצלי. אם יש אישה שאני מאד מעריך זו ג'יין. אני חייב להודות שורוניקה הפכה להיות ברבורה יפיפיה. לא שהייתה מקודם ברוזנת מכוערת, אבל אין ספק שעם השנים היא פשוט עוצרת נשימה. אני שמח שהיא לא שמרה לי טינה על היחס הלא אוהד שקיבלה ממני.

"היינו  ילדים," היא אומרת לי, "אני מבינה כמה טיפשית היתה ההתאהבות שלי בג'ו. ממש לא הייתי מסוג הבנות שהוא אהב."

"עשית פה עבודה נפלאה," אני אומר לה, "תראי את ג'יין כמה היא מאושרת."

"אין ספק שהיא מאושרת עם מר קנדי שלה," היא אומרת, "אני מניחה שקראת את הסיפור שלה היום בעיתון."

"ואת הציור ראית?" אני שואל.

"ברור, הוא מהמם…רגע אתה רוצה לומר לי שאודרי ציירה אותו?" היא אומרת בהתפעלות.

"היא ולא אחרת," אני אומר, "את מבינה. ג'יין רוצה להגשים לכולנו משאלות, בשעה שקייל מגשים לה את שלה."

"אני חושבת שג'יין מצאה את האחות שהיא כל כך רצה שתהייה לה," היא אומרת לי, "מעולם לא הבנתי את מערכת היחסים של מריון איתה. הלוואי ולי היתה אחות כמו ג'יין."

"אולי נלך לבר לשתות משהו?" אני שואל אותה.  בתשובה היא אוחזת בזרועי והולכת איתי לבר.

"מה תשתי גברתי?" אני שואל.

"אתן לאדוני להחליט בשבילי," היא עונה לי באותה רצינות שאני שאלתי אותה.

אני בוחר לנו שתי כוסות שמפניה והולך איתה לפינה מבודדת. "אני שמח מאד שנפגשנו," אני אומר לה, "אני אשמח מאד להיפגש איתך מחוץ לאירוע הזה."

ורוניקה מחייכת אליי בביישנות. אני מופתע, אבל לא מראה לה את זה. האישה העוצמתית הזו, האחראית על התערוכה הענקית הזו, מתנהגת פתאום כמו נערה בתיכון.

"את מתוקה," אני לא מתאפק ואומר לה. היא מחפשת בעיניי לראות האם אני אומר לה סתם מילים ריקות מתוכן כדי לכבוש אותה. "אני מתכוון לזה," אני מוסיף.

"אני אשמח," היא אומרת, "יש אפטר פרטי הלילה לכל המציגים בתערוכה, אשמח אם תצטרף אליי."

"אני אשמח להתלוות אליך," אני עונה לה. אני לא אומר לה שאני מניח שבכל מקרה הייתי מגיע עם ג'יין למסיבה.

"בוא נחזור לאולם," היא אומרת לי, "נעדרנו זמן רב משם. אני רוצה להיות ליד ג'יין. רוצה לראות שהיא בסדר. אסור שתתעייף יותר מידי."

אני מושיט לה את זרועי והיא ניתלת עליה. "שכחת מתוקה שקייל איתה והוא שומר עליה, את יכולה להרפות קצת. חוץ מזה שאני רוצה אותך לעצמי."

"הדבר האחרון שציפיתי לו הוא זה," אומרת ורוניקה, "האמת שפעם אחרונה ששמעתי מג'יין היה לפני שבועיים. היא אמרה לי שהיא זקוקה להיות לבד. היא רצתה לעכל את הדברים ולהחליט מה היא עושה הלאה. כיוון שהתערוכה שלה היא החלק המרכזי בתערוכה היא אישרה לי להמשיך איתה. הייתי כל כך עסוקה בהכנות שלא ראיתי את כל הפרסומים עליה ועל אחיך במדורי הרכילות. בשבילי המבחן היה שהכתבות שלה המשיכו להתפרסם בעיתון. זה הראה לי שהיא בסדר. לכן הנחתי לה כבקשתה."

"ועכשיו לאחר שנערכה הערב הפתיחה של התערוכה, את תהיי פנויה יותר?" אני שואל.

"אתה טועה. הפתיחה תהיה רק עוד יומיים. הלילה זה אירוע למוזמנים בלבד," היא אומרת לי, "אחרי הפתיחה הרשמית אהיה פנויה עד לסגירת התערוכה בעוד כמה חודשים. זה מדהים איך לכל היצירות של ג'יין יש קונים פוטנציאלים שמתחרים ביניהם על הזכות לרכוש אותן. אני חייבת לספר לג'יין."

*

ג'יין

"את לא מבינה ג'יין. אנשים מתעניינים ברכישת הצילומים שלך," אומרת ורוניקה, "על כל צילום יש לא מעט קונים. חשבתי לאפשר להם להציע מחיר ואת תבחרי את מה שמתאים לך. אפשרות אחרת היא לעשות הדפסים בכמות מוגבלת."

"מה אתה אומר," אני פונה לקייל, "מה לדעתך עליי לעשות?"

"האם את רוצה שהאומנות שלך תהיה בכל בית?" הוא שואל.

"איך אתה אומר שאינך מכיר אותי? הרי בעצם השאלה נתת בעצמך את התשובה," אני עונה לו.

"ניקה, אינני מעוניינת לשכפל את היצירות," אני אומרת לה, "כפי שהצעת, תני לקונים לתת הצעה עבור התמונות. המחיר שיציעו פחות מעניין אותי, אני אחליט למי מהם אתן אותן." אני לא אומרת לה, אבל אני יודעת היטב מה ברצוני לעשות עם הכסף.

"וניקה," אני מוסיפה, "כל התמונות למכירה, פרט לזו עם הטווס."

"אבל ג'יין זו התמונה המבוקשת ביותר," היא אומרת, "יש לי כבר כמה הצעות שיגרמו ללסת שלך להשמט. התמונה הזו תשים אותך בשורה הראשונה בין אמני ניו יורק המוכרים ביותר."

"התמונה הזו מיועד לקייל," אני עונה, "אין מחיר בעולם שיוכל לגרום לי למכור אותה."

אני רואה שקייל רוצה לומר משהו ומתלבט.

"מה קייל?" אני עונה, "אתה מבין שלא הכל זה כסף בחיים."

הוא שוב חוכך בדעתו. "יש לך הרי את הצילום הזה אצלך ג'יין, אולי כדי שתשקלי זאת," הוא עונה לי לבסוף.

אני מודה שאני מבולבלת. האם העובדה שהוצע עבור התמונה סכום עתק מסנוור אותו? הרי הוא אדם עשיר בזכות עצמו. שלא לדבר על כך שמשכורתי כעיתונאית עצמאית ממלאת בסכום נאה את חשבון הבנק שלי. אני שותקת. לא רוצה להראות לו כמה אני נסערת. אני רוצה לברוח מכאן. אני זקוקה לזמן כדי לסדר את מחשבותיי.    

"תסלחו לי," אני אומרת, "הנה מרקו. אני רוצה ללכת להודות לו על הפוסטר המהמם שעשה בשבילי." אני עוטה על פניי חיוך, לא ממתינה שקייל יצטרף אליי. כל מה שאני רוצה כעת הוא להתרחק ממנו כמה שאפשר. אני פוסעת בצעדים מהירים לעברו של מרקו, כמעט בריצה.

"ג'יין המהממת שלי," הוא אומר לי ואוסף אותי לחיבוק.

"אין לי מילים להודות לך על הציור שציירת אותי. האמת שחשבתי שזו תמונה שלי וניסיתי להיזכר מהיכן היא. אבל אז ראיתי את הקעקוע של הורד. דווקא אהבתי את הרעיון," אני אומרת לו, "בוא נלך לקחת לנו משהו לשתות."

"ג'יין, מי זה הגבר שעמדת לידו קודם?" הוא שואל, "הוא לא מסיר את עיניו ממך."

"גם אתה היית קבור בתערוכה שלא התעדכנת בחדשות?" אני צוחקת, "כמה חבל שאני לא הייתי פה איתכם, אני מבינה שהפסדתי המון."

"ובכל זאת מי הוא? נראה לי שהוא רוצה לרצוח אותי בעיניו," אומר מרקו.

"אתה מפחד ממנו?" אני שואלת ולא שולטת בצחוק שלי, "אתה מרקו? הרי אתה רב אמן באומנויות לחימה."

"לא ענית לי. זה כזה מסובך?" הוא עונה, "הרי אם זה פורסם במדורי הרכילות זה כבר לא סוד."

"זה חבר שלי," אני עונה בקול חסר רגש. קול חסר רגש מידי.

"רבתם," הוא קובע.

"אני נראית לך אישה שרבה עם מישהו?" אני שואלת.

"האמת שלא," הוא אומר ומחליט להניח לנושא, "בואי נלך לשתות משהו. מבטיח לשמור עליך ממה שזה לא יהיה."

אנחנו לא מגיעים לבר כיוון שכל רגע מישהו ניגש אליי ומשבח את עבודתי. שוב ושוב אני נאלצת להסביר ש"הטווס" אינו עומד למכירה. התחלתי לפקפק במחשבה שלי לתת לקייל את תמונת הטווס. אני אשאיר אותו כאן לימי התערוכה ואחר כך בכוונתי לסגור אותו הרחק מעיני כל. המילים האלה כבר איבדו משמעות בעיניי. הלב שלי כבר לא מתרגש יותר.

אני יודעת שעליי להעמיד פנים. יש לפנינו את המסיבה הגדולה, אולם לאחריה בדעתי לבחון את הקשר שלי עם קייל. אין לי כוחות להתמודד נפשית כעת עם מה שזה לא יהיה שגרם לו להתנהג כך.

לבסוף אני חוזרת שוב לאולם, לקייל ואחיו.

"ברור לי שעוברת לך איזו מחשבה בראש. אינני יודע מהי,  אבל אני יודע שאת טועה" אומר לי בשקט קייל, "אבל זה לא הזמן והמקום לדון בזה  כעת."

"אני לא מבקשת ממך הסברים קייל. זכותך לחשוב מה שאתה רוצה, להיות מי שאתה רוצה," אני עונה לו.

"אני לא מבין מה עובר עליך. זו תערוכה שלך ואיש אינו מכתיב לך מה לעשות. אני אל מבין איך אנחנו בכלל מנהלים את השיחה הזו. אולי אני לא הגבר המתאים בשבילך עם כל האהבה העצומה שיש לי אלייך," הוא עונה לי.

פני קפואות. אני משננת לעצמי שאולי הערב שלי הרוס, אבל אני לא אתן לאף אחד לראות את זה.

"את רוצה שאני אלך?" הוא שואל. אני מביטה לעברו בכעס, אבל נתקלת בעיניים המדהימות שלו. הן מלאות כאב.

"אתה טועה קייל," אני עונה לו, "אולי זו אני האישה שלא עומדת בציפיות שלך. חבל שתשקיע במישהי שעוד מעט לא תהיה."

"את לא תנפנפי לי יותר במחלה הארורה שלך ג'יין. זו לא סיבה להתנהגות שלך כלפיי," הוא עונה, "בכל מקרה אני אשאר איתך עד שיגמר הלילה הזה. "

אני מרגישה שאלף חיצים נתקעים לי בלב. אולי מישהו יעזור לי להבין מה קורה פה?

"ניקה תביאי לי מים," אני לוחשת.

אני מרגישה שכל החדר מסתובב. אני לא מספיקה לומר מילה וצונחת על הרצפה.

אני מרגישה זרועות חסונות מרימות אותי ולוקחות אותי משם.

"היא היתה עסוקה כל היום בתצוגה," אני שומעת ברקע את קולה של ורוניקה משקרת בשבילי, "היא לא אכלה כלום. אני בטוחה שהיא תתאושש מיד."

"אודרי קחי את כרטיס הבריאות שלה," אומר קייל לאחותו, "כנראה הנוכחות שלי כאן רק מעצבנת אותה."

 "מה קורה פה," שואל ספנסר את קייל, "לאיפה אתה חושב שאתה הולך?"

"אני לא הולך רק מפנה קצת מקום," עונה קייל, "אין לי מושג מה קרה לה."

אני נושמת עמוק אני חייבת להיות מסוגלת להתיישב וללגום מים כדי להתאושש.

"מה עובר עליך?" אומר לו ספנסר בכעס.

"תגיד לי אתה עיוור?" משיב לו קייל, "שמת לב איך היא מדברת אליי? אי לא מצליח להבין מה עובר עליה"  

"הוא צודק," אני חושבת לעצמי, "לא נתתי לו הזדמנות להסביר את עצמו."

אני אוגרת כוחות. "בבקשה תשאר לידי קייל," אני אומרת לו, "אני רוצה שנדבר."

"על מה יש לדבר ג'יין. על כך שאני מטורף עליך, ואת כנראה כבר פחות?" הוא אומר והכאב בקולו השבור גורם לי לפרוץ בבכי.

"בבקשה תשאר לידי," אני מבקשת.

המשך יבוא…

בר אבידן

מאמינה באהבה

3.5.2018

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם