on
מרץ 31, 2019

קייל

“אני חייבת לבדוק אלו הודעות קיבלתי. יש אחת שאני מצפה לה במיוחד," אומרת לי ג'יין.

היא מדפדפת בהודעות שקיבלה. "מסתבר שיש מלא סקופים בסוף השבוע הזה," היא אומרת וממשיכה לדפדף.

"הנה," היא אומרת, "מה דעתך על כך שהילדונת שלך מונתה לעורכת הראשית של מחלקת התחקירים?"

"ג'יין, מתי זה קרה?" אני אומר לה בהתפעלות.

"אחרי שנודע לי שחשבתי שחליתי. ביקשתי מהמנכ"ל שייתן לי שלושה שבועות לחשוב על העניין. אתמול הוא שלח לי את החוזה. אתה מבין לפני סוף שבוע. הוא לחוץ לקבל ממני תשובה, ואני לא בטוחה שאני רוצה את זה כעת כשאנחנו עומדים להינשא. כדי לשכנע אותי, הוא נתן לי ביום שישי הרשאה להיכנס לענן ובו שמורים כל התחקירים וכל המידע שנשמר אי פעם בעיתון," היא מסבירה לי. " כל מידע שאתה זקוק לו הוא כעת בידי."  

"כלומר את יכולה לראות מה בידיו של בנג'מין למשל?" אני שואל אותה.

"אתה יודע שלא הייתי נפגשת איתו מה שלא יהיה," היא אומרת במקום לענות לי על השאלה, "קייל, אולי אני לא צריכה לספר לך את זה, אבל הוא חיזר אחריי הרבה זמן. לאיש אין סיכוי לידך, אין לך מה לחשוש."

"אני כזה שקוף?" אני שואל.

"אתה לא סומך עליי?" היא שואלת.

"בוודאי, אבל עכשיו אני יודע איך הוא נראה…" אני עונה. אני לא שולט ברגש הקנאה הזה.

"אתה וודאי מתאר לעצמך שנפגשתי עם לא מעט גברים יפים ומוכשרים במסגרת עבודתי כעיתונאית. אף אחד מהם לא נגע בליבי. לא בגלל שגיא היה בחיי, כי כזו אני," היא עונה לי, "יש מקום רק לאחד בלב שלי והוא חיכה רק לך וכעת כולו תפוס לנצח."

היא ממשיכה לדפדף. אני רואה שפניה מחווירים. "קייל," היא לוחשת את שמי. 

"מה קרה ילדונת?" אני אומר וממהר לאחוז בה. היא מושיטה לי את הטלפון. אני מסתכל ורואה הודעה מבית החולים של לונג איילנד. ד"ר סורקין מבקש שתתקשר. מסתבר שההודעה היא מהבוקר.

אני מרגיש שהיא מאבדת קשר עם המציאות, ומתעלפת בזרועותיי. אני מגשש אחרי הנייד שלי, מוציא אותו ומחייג  911.

אין לי מושג תוך כמה זמן מחרידים צופרי כוחות ההצלה את הרחוב.

אני זוכר במעומעם שנשאתי אותה על כפיי למטה. זוכר שדיברתי איתה כל הזמן, בדקתי שהיא נושמת. אני לא זוכר שקמתי לפתוח את הדלת, לא שמעתי מה דיברו איתי. העיניים שלי היו נעוצות אך ורק בה. לראות שהיא לא הולכת לאיבוד.

מגע ידו של הפרמדיק העיר אותי.

"מי אתה בשבילה?" הוא שואל אותי.

"אני בעלה," אני אומר.

"ספר לנו מה קרה," הוא מבקש ואני מספר לו מה שקרה ועל הטיפול שקיבלה לפני יומיים. אני מגיש לו את כרטיס הבריאות שלה שתמיד נמצא בהישג ידי.

אני מודה שאני פוחד. לא הייתי מוכן שזה יקרה. כל כך רציתי להאמין שהיא בדרך להחלמה. מה קורה פה?

*

אני יודע שאנחנו מספרים לכם כל הזמן על הנשיקות שלי עם ג'יין. אני באמת אוהב לנשק אותה. אני אוהב לטעום את טעם שפתיה. יש בהן מתיקות מיוחדת במינה. אני אוהב לראות אותה ברגע שלפני. לראות אותה עוצמת עיניה ומתכוננת לתת לי את כולה. יש בה התמסרות מוחלטת בג'יין, כזו שאומרת אני כולי שלך. זה תמיד מצחיק אותי שאודרי מופיעה לנו כל פעם שזה קורה.

האמת היא שלג'יין ולי יש המון שיחות נפש, בזמן הקצר שאנחנו יחד. היא אישה כל כך חכמה, ומדהימה אותי בידע העצום שלה. היא רק בת עשרים ושמונה ושולטת בכל כך הרבה תחומים. ועכשיו אני מאד פוחד לאבד אותה.

ג'יין

אני מתעוררת. מנסה לפקוח את עיני. ידו החמה של קייל אוחזת בידי. אני מרגישה מטושטשת, כך גם הראיה שלי. אני רואים מסביבי גושים לבנים, מנסה להבין מה הם. לאט לאט אני מתאוששת. מה שמקיף אותי כעת אלו הבלונים מהמסיבה שלנו. אמא שלי יושב מצדי השני. היא מחייכת אלי. "ילדה יפה שלי, התעוררת."

"מה קורה איתי אהובי," אני שואלת את קייל, "היתה טעות בבדיקות, או שפשוט הסתרתם ממני את האמת?"

"אני לא אתן לך למות ג'יין," הוא עונה לי, מנסה לשוות לקולו בטחון, מה שלא בדיוק מצליח לו. "אנחנו מחכים לתוצאות הבדיקות."

"אני מצטערת מאמי," אני אומר לאימא ודמעות זולגות מעיניי.

"על מה את מצטערת ילדה יפה שלי," אומרת לי אמא ברוך שאינני מכירה, "את פה בהשגחה והם יטפלו בך ותהיי בסדר."

אני מביטה שוב אל קייל. "ילדונת שלא תעזי להסתכל עליי כך. לעולם לא אשקר לך. אינני מסתיר ממך דבר. הבטחתי לך."

ד"ר סורקין נכנס לחדר. הוא מחייך לרגע למראה הבלונים, אך שוב מרצין. "ג'יין ספרי לי מה קרה. מדוע את כאן?"

"מה שאני זוכרת זה שראיתי שפיספסתי הודעה ממך בבוקר. פתאום ראיתי שחור בעיניים והתעלפתי."

"ברשותך אני רוצה לדבר עם קייל שיספר לי מה קרה אחר כך," אומר ד"ר סורקין, "אני צריך למסור את התיק הזה בתחנת האחיות אתה מוכן להתלוות אליי."

"אני לא בטוח שיש לי הרבה מה להוסיף," אומר קייל ובכל זאת מצטרף אליו. רגע לפני שהוא יוצא מהחדר קייל מתכופף אליי ומנשק אותי על שפתיי ."אני אוהב אותך ילדונת. מבטיח לך שתהיי בסדר."

אני רואה את מבטה של אימא עוקב אחריו. "אני כל כך מאושרת עם הבחירה שלך," היא אומרת לי.

אני מחייכת אליה. אינני רוצה לספר לה מה שמתחולל בי כעת בפנים. האם אזכה להיות הכלה של קייל? אני כועסת על הגוף שלי שקרס. למה הוא לא מאפשר לי להיות מאושרת?

*

קייל

אני נושק לג'יין מבטיח לה שיהיה בסדר. אבל בתוך תוכי אני מת מפחד. מה קרה לה? מה יש לד”ר סורקין לומר לי? הרי ברור שהוא לא סתם הוציא אותי מהחדר.

"אני מקשיב," אני אומר לו מיד כשאנחנו יוצאים מהחדר.

"ידוע לך אם ג'יין לקחה תרופות כשחשבה שהיא חולה?" הוא שואל אותי.

"כן, היו לה כל מיני כדורים שרשמו שעליה לקחת," אני עונה לו.

"אני צריך שמישהו יביא את הכדורים האלה לכאן, " הוא אומר, "אני חייב לראות כל מה שתמצא עם השם שלה."

"אתה מוכן להסביר לי מה קורה?" אני שואל כולי מתוח.

"אני אתן לך תשובה כאשר התשובות תגענה ואראה את הכדורים. אם אתה חושש ששגינו בהבחנה והיא חולת סרטן, אז אני יכול להרגיע אותך," הוא אומר לי. "אני מבין שהיא נתקפה חרדה בגלל ההודעה שלי. אבל זו לא הסיבה להתעלפות שלה. היא היתה מתעלפת בכל מקרה."

"אתה מוכן להסביר לי בבקשה," אני אומר לו כמעט בתחינה.

"אני חייב את הכדורים שלה. יש לך מושג היכן הם?" הוא שואל.

אני יוצא ללובי של בית החולים ומתקשר לספנסר. "אתה בבית של ההורים?" אני שואל אותו.

"כן," עונה לי ספנסר.

"תיגש בבקשה לחדר שלי. בחדר האמבטיה יש תיק של ג'יין בצבע כחול עם כוכבים בזהב. תאמר לי שאתה מוצא אותו," אני אומר לו.

"מצאתי!" עונה לי ספנסר.

"יש בפנים כמות לא קטנה של תרופות?" אני שואל.

"כן," הוא עונה לי.

"אני מחכה לך בכניסה לבית החולים פה בלונג איילנד. תביא לי את התיק. תבדוק שאין תרופות בחוץ," אני מבקש.

לא עובר זמן רב וספנסר מגיע לפתח בית החולים. הוא מוסר לידי את התיק. "אני מחנה וכבר מגיע," הוא אומר, "איפה ג'יין?"

"בקומה השניה," אני עונה לו. אני ממהר עם התרופות לד"ר ד”ר סורקין, אבל לא מגיע אליו אלא חוזר שוב ללובי. אני מוציא את התרופות ומצלם את התווית של כל אחת מהן. משהו מאד מסריח קורה פה. אני מאבד פתאום אמון בכולם. שוב אני שב אליו. אני מגיש לו את השקית שלתוכה הכניס ספנסר את התרופות.

הפנים שלו לא מסגירות כלום. הוא מוציא קופסה אחר קופסה ורושם את פרטיה במחשב. הוא עושה הפסקה קצרה ומבקש מהאחות שתכנס. הוא רושם הוראות על גבי דף. "דחוף," הוא אומר לה, "זה של ג'יין מילר."

הוא מחפש מספר ברשימת הרופאים ומחייג. "שחר, זה ד”ר סורקין, אתה פנוי? הייתי רוצה לשוחח איתך על חולה שלי."

הוא מסיים את הקלדת פרטי התרופה האחרונה. רק אז הוא נזכר שאני יושב מולו. "קייל?" הוא אומר לי במבט מופתע, "אני מצטער שקעתי בעבודה ושכחתי שאתה פה."

"ספר לי מה קורה," אני אומר לי והקול שלי לא יציב.

"יש לי חשד למשהו. תחכה שיבוא ד"ר שחר אדר ותשמע," הוא אומר וחוזר לחפש משהו בקדחתנות.

הדלת נפתח וגבר צעיר נכנס. ראש מלא תלתלים ועיניים חומות בהירות שמאירות עם החיוך שלו. "תכיר זה קייל בעלה של ג'יין החולה שלנו. אני חבר טוב של המשפחה." הוא מספר לו על כך שג'יין הגיעה עם אבחנה של סרטן סופני והתברר שבעצם היא סובלת ממחסור חמור בברזל של ג'יין.

"מה?" אומר ד"ר אדר, "איזו בדיחה מטורפת זו. הרי יש בדיקות דם פשוטות לגלות דברים כאלה."

"ובכן, הוצעה לה התרופה הביולוגית, וביום שעמדה להתחיל בטיפול בבית החולים הר סיני התברר שיש רישום לא נכון של השם שלה, והטיפול נדחה."

"זה לא מריח טוב," אומר ד"ר אדר.

"ידידי גרהם, אביו של קייל ביקש ממני שאבדוק אותה ולהפתעתי לא מצאתי שום זכר לסרטן, אלא מה שסיפרתי לך. נתנו לה עירוי ראשון ביום רביעי. בינתיים הבוקר עברתי על הבדיקות שהגיעו אתמול ותראה מה ראיתי," הוא מגיש לו את דף הבדיקות.

ד"ר אדר מעיין בהן במבט חמור סבר. אני משתגע מה יש בהן שבגללו התקשר ד”ר סורקין לג'יין?

"ובכן הבוקר היא התעלפה. אין זו הפעם הראשונה אגב. נראה היה בתחילה שזו היתה תגובה לכך שביקשתי שתתקשר, אך ברור לך שזו לא הסיבה," אומר ד”ר סורקין.

אני מאגרף את אצבעותיי. אני נושם עמוק, מתאפק לא לצעוק שיסבירו לי כבר מה קורה לאהובה שלי.

"אתה מבין כמה חמור זה," מוסיף ד”ר סורקין.

"ומה אומרים בבית החולים הר סיני? אני מניח שלא משתפים פעולה," אומר ד"ר אדר.

"הבנת נכון," עונה לו ד”ר סורקין, "אתה מבין את חומרת המצב. עכשיו עלינו לעשות הכל כדי להוציא את ג'יין מהר מהמצב הזה. היא וקייל אמורים להינשא עוד שבוע. אנחנו צריכים לעשות הכל כדי שתוכל לעמוד על הרגליים. אני רוצה להגשים לה את החלום הזה."

"להגשים לה את החלום." אני מריץ את המילים האלה שוב ושוב במוחי. כבר לא שומע מה הם מדברים. אני מרגיש שאני לא נושם. "בבקשה תשתפו אותי," אני אומר להם לבסוף.

"לא שמעת דבר ממה שאמרתי?" אומר לי ד”ר סורקין.

"הבנתי שקרה משהו והמצב חמור," אני עונה.

"אז לא שמעת," אומר ד”ר סורקין וקם ממקומו, "נראית לי באמת מהורהר, אבל לא חשבת שאינך שומע אותי," הוא אומר ומניח יד על כתפי, "ג'יין תהיה בסדר. היא קיבלה קוקטייל של כדורים קטלני, והוראות שימוש קטלניות עוד יותר. זה מעשה שלא יעשה ואנחנו נפתח בחקירה. בינתיים אנחנו בודקים את תפקוד הכליות שלה. יש לה זיהום בגוף בנוסף לכל, וזה מה שהפיל אותה הבוקר."

אני שומע את המילים אבל לא ממש קולט. כלומר אם הייתי אומרים לי לחזור עליהן הייתי יכול אבל אני מתקשה לעכל את כל מה שקורה פה. "רק תבטיח לי שהיא תבריא," אני אומר לבסוף לד”ר סורקין.

"אני מבטיח לך," הוא עונה לי, "כולנו כאן מתגייסים כדי לעזור לה להתאושש במהרה. יש לנו חתונה עוד שבוע, זוכר?"

שנינו מבינים שאת ההבטחה בקשר לחתונה לא בטוח שהוא יוכל לקיים, אבל נסתפק בכך שג'יין תבריא. אני מרגיש שהמועקה שישבה לי כמו סלע על החזה מתחילה להשתחרר. "ברשותכם אחזור לג'יין," אני אומר, "אני לא רוצה להשאיר אותה במתח יותר ממה שהיא."

אני הולך לכיוון החדר של ג'יין כאשר מצלצל הטלפון שלי. שמו של ניק אברהמסון מופיע על הצג. אני מחליט לענות.

"ניק, מה שלומך?" אני שואל, מנסה לשוות לקולי עליצות.

"רציתי לשאול מתי תוכל לבצע ההעברה," הוא שואל ישר בלי הקדמות. קולו נשמע מתוח.

"העניין הוא שהבנקאי שלי בחופש," אני עונה לו, "אני יכול פשוט לרשום לך שיק."

"הייתי מעדיף העברה," עונה ניק, "אין אפשרות שמישהו אחר יבצע את זה עבורך?"

אני עושה מה שאף פעם אינני נוהג לעשות. אני מנפנף בעושרי. "אתה יודע, אנשים עם סכומים כמו שלי בבנק עובדים רק עם בנקאי פרטי. אין לי עניין שכל פקיד זוטר בבנק יגע בכסף שלי."

"אם כך אסתפק בשיק," הוא אומר.

אני מרגיש גועל מכל הסיפור הזה. מציעים לך חצי מיליון דולר ואתה "תסתפק בשיק?" כמובן שאני ממשיך לחייך אליו. "אם כן אמור לי היכן לפגוש אותך."

"אתה יכול לבוא לבית הקפה הורד הכחול," הוא עונה לי, "לא בא לי לנסוע לעיר."

"מה שנוח לך," אני אומר לו, "מתי?"

"בוא נאמר עוד שעתיים אולי אאחר, אני לא יודע כמה זמן," הוא מתחיל ומשתתק.

"אין בעיה," אני עונה לו בקלילות, כאילו שאינני שם לב להיסוס שבקולו. כבר ברור לי שאחכה לו שם לפני הזמן. אני רוצה לדעת מאיזה כיוון הוא בא.

אני ממהר חזרה לחדר של ג'יין. אני נכנס בחיוך אליה. "איך את מרגישה ילדונת?"

היא מביטה בי במבט שואל. "ובכן אינני יודע בדיוק את התשובה עבורך. מה שבטוח הוא שאת לא חולת סרטן. אני מבין שיש משהו בתרופות שקיבלת שהזיק לגוף שלך, ואת זה בודקים כעת. נראה שהסיפור הזה יותר רציני מסתם טעות בבדיקה."

"תודה אהוב שלי," היא אומרת לי ומושיטה לי יד שאתקרב אליה, "אני מודה לך שאתה מטפל בי ונלחם עליי."

"היי ילדונת, הבטחתי לך שנתחתן בשבת. איפה שזה לא יהיה זה יקרה, גם אז זה יהיה בין כותלי בית החולים, למרות שכולם כאן נרתמים לכך שזה יהיה בחצר בבית הוריי," אני עונה לה.

היא מביטה לתוך עיניי. אני מרגיש את המבט שלה נכנס לתוכי נוגע לי בלב. רק אז היא נרגעת. היא מאמינה לי. "אני מבטיח לך כאן ליד כולם שלעולם לא אשקר אותך," אני אומר לה ונושק לה.

"אני יוצא לפגישה עם ניק," אני מספר לה, "המנוול הזה חושב שיקבל ממני היום שיק. אני צריך לתעד אותו ולכן צריך לארגן כמה חברים שאינו מכיר."

"איפה הנייד שלי?" שואלת ג'יין.

"תנוחי ילדונת, את צריכה להתחזק," אני אומר לה ברוך.

"אני מבקשת את הנייד," היא מתעקשת.

היא לוקחת אותו ומחייגת. כולם מסתכלים עליה בציפייה. "היי עוז זו ג'יין מילר. מה שלומך גיבור שלי?"

"לשמוע אותך תמיד משמח אותי," הוא עונה לה.

"מה אתה עושה כעת?" היא שואלת.

"בשבילך אני תמיד פנוי," הוא עונה.

"אם כך אני נותנת לך את מספר הטלפון שלך לקייל, בעלי בקרוב. אני צריכה צוות שיהיה איתו ויתעד פגישה שלו," היא אומרת.

אני מחייך. איזו אישה יש לי. היא שוכבת חצי מעולפת בבית חולים והמוח שלה בכל זה חד כתער.

"תמיד לשרותך ג'יין. וברכותיי. אשמח להיות נוכח בטקס נשואיכם," עונה לה עוז.

"עוז היה ביחידה מובחרת בצה"ל," מסבירה לי ג'יין, "הוא חבר טוב של לירי. אתה יכול לסמוך עליו בעיניים עצומות."

ג'יין שולחת לי מסרון עם הטלפון של עוז. "תשמור על עצמך אהוב. יש לי רק אחד כמוך," היא אומרת, עוצמת את עיניה ושוקעת בשינה.

*

עוז

את ג'יין הכרתי דרך לירי. הגעתי לניו יורק אחרי השרות הצבאי בעקבות עבודת אבטחה שהוצעה לי מטעם חברה בארץ. לירי הגיעה באותו זמן לסמסטר באוניברסיטת ניו יורק ושם הכירה את ג'יין. הפכנו שלושתנו לשלישיה בלתי נפרדת. אני מודה שהיה לי קראש עליה, אבל היא מיהרה להסביר לי שזה לא ילך בינינו, ונשארנו חברים טובים. היא הפעילה את קשריה ודאגה לי לעבודה גם אחרי שתם החוזה שלי אחרי שנה.

התרגשתי לשמוע שהיא מתחתנת. אמנם השמועות הגיעו לאוזני, או יותר נכון הן היו מרוחות בכל מדור רכילות אפשרי, אבל לשמוע את זה ממנה זה הופך את זה לאמיתי.

מעולם לא ביקשה ממני משהו אישי. תמיד זה היה במסגרת העיתון עם הזמנת עבודה מסודרת. ברור לי שהפעם זו לא עבודה. אמנם מספרים שהארוס שלה עשיר, אבל זו ג'יין ואני שמח שאני יכול לעזור. אני מגייס קבוצה של עוד ארבעה חברים: בועז, איל, דביר ויוחאי, שיבואו איתי.

אני מקבל מקייל תמונה של ד"ר ניק אברהמסון שהוא היעד שלנו. "אם ג'יין שלחה אותך אני יודע שאני יכול לסמוך עליך, שאני בידיים טובות," אומר לי קייל, "אני הולך להעמיד פנים שאני רושם לו שיק. אני חייב שיהיה תעוד של השיחה בינינו. האיש הזה נוכל ולדעתי ניסה לפגוע בג'יין. עדיין לא ירדתי לעומק העניין מה יכול לגרום לרופא שאמור להציל חיים לפגוע במטופלת שלו. לדעתי זה קשור לא רק אליו. בכל אופן אתה מבין שחשוב שלכל מילה מהשיחה בינינו יהיה תיעוד וגם עדים שיעידו שכך היה."

"אני לא יכול לחשוב שמישהו ירצה להתנכל לג'יין. היא הרי לא מפרסמת משהו שיכול להזיק לאנשים, להיפך. תמיד יש לה כתבות אוהדות," אני עונה לו.

"זה בדיוק מה שאני חשבתי. אני יודע שהיא ביקשה מידע על הרופא המטפל שלה, אבל בו נטפל אחר כך," הוא אומר לי, "הפגישה בבית הקפה הורד הכחול. המאפים שם מעולה," הוא אומר וצוחק.

"מעולה," אני עונה לו, "כלומר התכוונתי לבית הקפה. זה תמיד טוב לערוך פגישות במקום שהוא לא מבודד והוא לכאורה אינטימי. קל יותר לעקוב כך." אני שולח לו תמונה של עצמי שידע מי אני. אני מניח שאנחנו עוד נתראה הרבה בגלל ג'יין, כך שאין לי בעיה לחשוף את עצמי. אני בטוח שאם ג'יין בחרה בו הוא יהיה גבר כלבבי. את חבריי אני משאיר באפילה.

קייל שולח לי מיד תמונה שלו. את שתי התמונות אני שולח לצוות שלי." תשננו את הפרצופים האלה," אני מורה להם. "זה שמישיר את עיניו למצלמה זה הבוס שלנו, זה שמבטו מתחמק, מין הסתם, הוא הרופא."  אני נכנס למייל שקייל שלח לי. יש בו את כל מה שאני צריך לדעת על ד"ר ניק אברהמסון. המשפט הכי חשוב בו הוא שהוא רופא במחלקה האונקולוגית בבית החולים הר סיני בניו יורק.

אני מעיר את כולם וקובע נקודת מפגש. אנחנו יוצאים מיד לדרך. כל אחד נוסע ברכב אחר כדי שלא יקשרו בינינו. תוך כדי דהרה על הכביש המהיר בלונג איילנד אני מתדרך אותם. "אני משאיר לכם לתכנן כיצד לפעול," אני אומר להם כיוון שזמננו דחוק.

אנחנו מגיעים לבית הקפה המשקיף על תחנת המעבורת של פורט ג'פרסון. "לפי לוח הזמנים," אומר לי בועז מהצוות שלי, "יש לי הרגשה ממש חזקה שהוא יגיע במעבורת מקונטיקט. אני הולך לרציף."

לא סתם בחרתי בבועז להיות ראש הצוות שלי. יש לו מוח חריף ומחשבה מהירה. אני לא מתפלא כאשר הוא מדווח לי אחרי רבע שעה שהרופא ירד מהמעבורת שהגיעה מקונטיקט. אני רושם נקודה לזכותו.

אייל ודביר יושבים שולחן מאחורי קייל. הם מקבלים הודעה על בואו של ניק. אייל מתמתח לאחור ואומר בשקט. "החבר שלנו יכנס עוד רגע."

קייל מהנהן בראשו שקיבל את ההודעה, ומעמיד פנים שהוא קורא הודעה בטלפון.

אני עוקב במבטי אחרי הרופא. אין ספק שהוא בודק אם קייל לבד לפני שהוא נכנס.

"היי ניק," אומר לו קייל, "טוב לראות אותך."

"אז מה עם הבחורה, מה שמה?" הוא שואל אותו.

קייל

"ההיא… זו היתה כזו טעות," אני עונה לו.

"אבל יש תמונות שלכם בכל מקום אפשרי," הוא עונה לי. אני יודע שהוא עדיין חושד בי.

"על מה אתה מדבר, אלו תמונות לא מהיום," אני עונה, "הרי כשאתה נפרד ממישהי אתה לא עורך מסיבת עיתונאים. והיא בטח לא רוצה שכל העולם ידע. מתאים לה להיות קשורה למשפחת ריצ'ארדסון עם כל המשתמע מזה." כמה קשה לי לומר את המילים האלה על ג'יין האהובה של, אבל אני יודע שאני חייב להראות אמין. "עזוב אנחנו פה למטרה טובה. חבל לבזבז עליה את הדיבורים. מזל שהחתמתי אותה על מסמך לפני שתחלנו לצאת, אחרת מי יודע מה היא היתה מסוגלת לעשות."

קול של מסרון נשמע.  "נו תראה אותה. לא מרפה ממני. שולחת לי אוהבת אותך," אני אומר וסוגר את הטלפון. לו רק ידע כמה מילות אהבה שלחתי לך לפני שהחזירה לי את המסרון האוהב הזה עם הלב האדום.

אני שם את הנייד בכיס. "בוא נזמין משהו אני מת מרעב," אני אומר. בכוונתי למשוך את הזמן. אני צריך לאסוף כמה שיותר מידע בפגישה האחת הזו איתו. הרי ברור שאחריה כבר לא נפגש. אני מסמן למלצרית לגשת והיא מביאה לנו את התפריטים. אני יודע שהדבר האחרון שניק רוצה כעת הוא לאכול. בשעה שהוא עושה עצמו מעיין בתפריט אני בוחן אותו. עיניו נראות מעורפלות מעט, מסוממות הייתי אומר. בכלל הוא נראה ממש לא טוב.

"מה דעתך על פנקייק?" אני שואל תוך כדי עיון בתפריט, "כן אני אזמין פנקייק," אני קובע, "עם כל התוספות."

"שלום ד"ר ניק אברהמסון. כמה טוב לראותך כאן," אומר לו בחור בעל שיער בלונדיני ופנים שזופות. "אני כל כך מתרגש לראותך. כבר הרבה זמן רציתי להודות לך."

ניק בוחן אותו. ניכר שאיננו יודע מי הבחור. "אין ספק שד"ר אבהרמסון הוא מהמעולים שברופאים," אני אומר לו בתקווה שיסתלק.

"אני רק ממלא את תפקידי," עונה לו ניק שברור לי שאינו מכיר את הבחור. ההצטנעות הזו מחליאה אותי, אבל אני מחייך.

"אתה זוכר אותי נכון?" אומר הבלונדיני, "אני הבן של אסתר פלור," הוא אומר ופונה אליי, "ד"ר אברהמסון. ממש מלאך. הוא הציל את אמא שלי ממוות. היא היתה מטופלת שלו באונקולוגית בבית החולים הר סיני. אהיה אסיר תודה לך כל חיי. אני אשמח לתת תרומה למחלקה שלך. הנה כרטיס הביקור שלי."

"איזה כייף לראות איך מעריכים אותך ד"ר אברהמסון," אני אומר, "תראה כמה אתה מפורסם במחלקה האונקולוגית בבית החולים הר סיני."

עיניו של ניק נעוצות בכרטיס הביקור. "ג'ונתן פלור- פלור ושות' חברת השקעות." הוא משחק איתו בין אצבעותיו ולבסוף שואל אותי: "איך התרשמת מהאיש. מעניין כמה אני יכול לקבל ממנו."

לולא ג'יין הייתי קם והולך. הבחילה עולה במעלה גרוני למשמע המילים שלו. האיש הזה לא יודע שובע. "דווקא לא התרשמתי ממנו, אבל מי יודע. שווה לנסות. הייתי הולך בקטן. מאתיים אלף אולי?"

אני רואה את עיניו של ניק מאירות. הוא מתעורר לחיים. "צודק סכום קטן באמת אבל אנסה בכל זאת."

ואז לחרדתי אני רואה את המומחה להרעלות, ד"ר שחר אדר מתקרב לעברינו. "אני הולך לראות איזה עוגות יש היום," אני אומר וממהר לקום, אבל ד"ר אדר חוסם אותי.  "ד"ר ניק אברהמסון כמה טוב לראות אותך. שמעתי שאתה עושה חייל באונקולוגית בהר סיני," הוא אומר לו. "אנחנו חייבים להפגש. שמעתי על המחקר שלך. זה נשמע מאד מעניין." ד"ר אדר מפנה מבטו אליי. "אתה חבר לו?" הוא שואל.

"כן," אני עונה. אני מבין שהמשימה שלשמה באתי עומדת להיכשל.

"נעים מאד אני ד"ר אדר," הוא אומר לי ומושיט ללחוץ את ידי. הלחיצה שלה חזקה, מפגינה אישיות חזקה.   "אין לך מושג מי זה החבר שלך. אין רופאים כמוהו. כבר באוניברסיטה כולם חזו לו עתיד גדול. טוב, לא אפריע לכם. שמחתי לראותך ידידי. תהנו מהאוכל." אם הייתי צריך להמר כעת, הייתי אומר שהשניים לא נפגשו מעולם.

"סתם אידיוט," פולט לעברי ניק, "מאלה שפלא שבכלל סיימו את האוניברסיטה." אם היה בי ספק, עכשיו אני בטוח שהוא לא מכיר אותו. הרי ד"ר אדר הוסמך לרפואה בתל אביב.

"עם כל ההפרעות האלה נעשה מאוחר. אני חייב לחזור. יש לי משמרת בקרוב," אומר ניק, "תרשום את השיק."

אני מוציא את פנקס השיקים ורושם את הסכום. "אז סיכמנו על חמש מאות אלף דולר," אני אומר בקול.

"תנמיך את קולך עלולים לשמוע אותנו," אומר ניק.

"זה לא שהכסף הולך לכיסך ניק. הרי זו תרומה לקרן לחקר הסרטן. איש לא יכול לומר לך מילה," אני אומר לו.

"כן, כן," אומר ניק וכמעט חוטף ממני את השיק.

"תתקן את שם המוטב. הקרן לא נקראת כך," הוא אומר.

"באמת? אני כל כך מצטער זה השיק האחרון שלי. אשלח לך אחר. או אולי נחכה כבר שיחזור מנהל התיק שלי בבנק," אני אומר.

"אני חייב לתת את השיק היום," הוא אומר לי, "פשוט תשנה את השם ותחתום."

"תבין ניק אני חייב חותמת כזו," אני אומר ומצביע לו על החותמת ליד החתימה, "ואין לי כאן. אתה רוצה שאני אדבר עם אנשי המחקר ואתחייב בפניהם שהשיק יגיע בהקדם?"

ניק מתחיל להזיע. "אין צורך, אני כבר אחפש פתרון אחר. אני ממש מאוכזב ממך אתה לא אדם רציני. בכלל יש לך את הכסף? אני חושב שאפנה לפלור הזה. הוא הרי חייב לי," הוא אומר לי בכעס וקם.

"אני מצטער לגלות שאיכזבת אותי," אני אומר לו.  אני אומר לו בזמן שהוא מתרחק ממני במהירות. ניק כבר לא שמע את מה שאמרתי. אני תוהה אם בכלל היה קולט שהתכוונתי אליו ולא אליי.

"יש לנו הקלטות ברורות," אומר לי עוז אחרי שהוא מוודא שניק עלה על המעבורת חזרה. אני אעבד את החומר ואשמור הכל בענן.

"אני מודה לך," אני אומר.

"אני יוחאי," אומר לי הגבר הבלונדיני שהתחזה לג'ונתן פלור, "יש לנו גם תמונות וסרטונים."

"בועז עלה איתו למעבורת," אומר עוז, "אשלח לך את הכתובת שלו מאוחר יותר."

אני מודה להם וממהר לבית החולים וניגש לחדרה של ג'יין.

היא יושב במיטתה, נראית מאוששת. "חזרת," היא אומרת לי ופניה מאירות. אני רוכן אליה ונותן לה נשיקה.

"נו מה תגיד על ג'יין שלנו?" אומר לי להפתעתי ד"ר שחר. כנראה שהמבט על פני מגלה לו כמה אני מופתע.

"חשבת שלא זהיתי אותך?" הוא אומר, "הרי אי אפשר לשכוח גבר שנלחם כך על החיים של האישה שלו."

ג'יין מחייכת אליי.

"גם אותו את שלחת?" אני אומר לה מופתע.

***

מה יגלו בבדיקות של ג'יין, מה יתגלה על ידי התחקירנים והאם יש סיכוי שהחתונה אכן תתקיים בזמן. את כל זאת עוד תגלו.

המשך יבוא…

בר אבידן

מאמינה באהבה

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם