אבירי הנסיכה (2022 בכתיבה) סיפורים בהמשכים 2019

אבירי הנסיכה 15 – שינוי בתוכניות

on
אפריל 18, 2022
לואיז דיאמונד

לואיז

הוא בהחלט צדק הגבר שלי.  מעשה האהבה הסוער שלנו בהחלט הרפה את כול המתח בגופי. הימים האחרונים עם כל התגליות של התככים מסביבנו גרמו לי לעייפות גדולה. אין לי כוונה לישון, רק לעצום מעט את העיניים, אבל אני נופלת לשינה.

אני מתעוררת מהקולות שנשמעים בחדר. פטריק משוחח עם מישהו. קשה לי קצת לעקוב אחרי דבריו כיוון שהוא מדבר כמעט בלחש. אני מתרוממת על מרפקיי ורואה שמחשב שלו פתוח והוא מעתיק משהו מהמחשב. מה יש לו להעתיק כעת?

"אתה לא מבין שהייתי חייב להרחיק אותה מניו יורק? אנחנו עומדים להתחתן ואז הכול יעבור אליי מבחינת החוק ואתה תקבל מה שאתה רוצה," אומר פטריק לבן שיחו.

אני מניחה את ידי על פי כדי שלא תמלט ממני צעקה. אני מרגישה מסוחררת ועוצמת את עיניי. אני חייבת להתרכז במה שהוא מדבר ולכן מעמידה פנים שאני ישנה.

"אני מעתיק לך את אבירי הנסיכה ואשלח את התוכנה ישירות אליך משדה התעופה," הוא אומר לו.

אני מציצה ורואה את הדיסק שבידו. הוא מכניס אותו למעטפה ומחייג. "יש לי מעטפה לניו יורק אני מבקש שהשליח ייפגש איתי בשדה התעופה בשעה.." אני כבר לא מקשיבה.

אני שומעת את צעדיו בשעה שהוא חוזר למיטה. "שמעתי את הכול," אני אומרת לו בקול קר, "מכולם, דווקא אתה זה שמוכר אותי. כמה זמן אתה מתכנן את זה?"

הוא שותק ומביט בי במבט מרוכז. אולי כי הוא מכיר אותי ויודע שפרחחית כמוני לא תסתפק במילים האלה. "אתה יודע מר גולד, מצידי אתה יכול לקחת את הכול, אין לכלום עוד משמעות בעיניי. אני יכולה לכתוב עוד הרבה תוכנות אחרות."

"אז זהו?" הוא שואל.

"תעשה מה שאתה רוצה. אין צורך שתתחתן איתי בשביל זה. הכול שלך," אני אומרת לו.

"אם כך אני אחזור לניו יורק. אני מבין שאין לנו יותר על מה לדבר," הוא אומר ויוצא מהחדר.

אני קמה באיטיות. כל הגוף כואב לי. אני מתיישבת ליד החלון ובוהה בו. "תתרכזי לואיז," אני נוזפת בעצמי.

אני מביטה למטה ורואה את פטריק מדבר עם פאפא שיחה קצרה. הם לא מתחבקים כהרגלם. אין ביניהם אפילו לחיצת ידיים. פטריק פותח את דלת המונית ועומד להיכנס אליה. הוא מרים עיניו ומביט מבט אחרון לעברי. מה יש שם בעיניים היפות שלו. הייתי יכולה להישבע שיש בהן כאב, אבל זה רק בגלל שהוא רחוק ואינני רואה אותן באמת.

אני מרגישה שאני נעלמת. הראש לי ריק ממחשבות. אני מנסה להירדם אבל לא מצליחה. עוד שעה הייתי צריכה ללבוש את שמלת הכלה שלי ולהפוך לאשתו של אהבת חיי. אני שוכבת במיטה בעיניים פקוחות ובוהה בטפט של הקיר. יש בו דוגמה של פרחים אדומים עם עלים על רקע כתום בהיר. רק שבנקודה ההיא שבה אני בוהה יש שורה שלמה של פרחים ללא עלים. בדיוק כמוני. הם תלושים באוויר. לא שייכים לא לאדמה, אך גם לא עפים ונמוגים עם הרוח.

לאט לאט זזה השמש לכיוון מערב והחדר מתחיל להיות אפל, עד שחושך מוחלט משתרר בו.  נקישה חלשה נשמעת בדלת. "לואיז, תפתחי בבקשה את הדלת, זו אימא."

אני קמה לאיטי. הרגליים שלי בקושי נושאות אותי. אני נתקלת בכיסא ונאחזת בו שלא אפול. "לואיזה," קוראת אימא, "קטנה שלי." היא אוספת אותי לזרועותיה ואני פורצת בבכי מר.

"אני כל כך אוהבת אותו אמא," אני מיבבת, "למה אני לא שונאת אותו?"

"אולי כי את עוד לא מבינה את הדברים כפי שהם. אל תמהרי לשפוט אותו," היא עונה לי. אני מביטה בה. למה היא מתכוונת? הרי הוא בגד בי. זו לא אני שעניינתי אותו אלא התוכנה הזו.

"דבר ראשון שאני עושה כשאנחנו חוזרים," אני אומרת לה בכעס, "זה להשמיד את התוכנה הזו." רגע… הרי אני יכולה לשלוט בה גם כעת. אני נכנסת למחשב שלי, מנטרלת את התוכנה מפעולתה. אותו הדבר אני עושה לאחרות. הרי איש לא יוכל להפעיל אותה רק מהדיסק. איך לא חשבתי על זה?  פתאום אני לא מאמינה לפטריק שהוא בכלל מבין משהו במחשבים, אחרת היה יודע לנטרל את זה בעצמו.

אני נכנסת לפעולות האחרונות בתוכנה ורואה שהיא לא הועתקה. אני נותנת פקודה למחשב שיערוך בדיקת אבטחה והכל חוזר אלי ללא פגם.

"איזו טיפשה אני! הרי ניטרלתי את פעילות כל המחשבים, פרט לשלי. אין מחשב שיכול לפעול רחוק מהשרת, ורק אני יודעת היכן החווה שבו הוא מאוחסן.

עכשיו אני יודעת גם מה עליי לעשות. אני מחייכת לעצמי.

"מה לואיזה?" שואלת אימא.

אני קופצת ממקומי. "מצטערת אימא, הייתי שקועה בעולם שלי ושכחתי שאת פה."

"הדמעות נעלמו ובמקומן זורח על פנייך חיוך. את מוכנה להסביר לי?"

"אנחנו חוזרים. תשאלי את פאפא מתי הוא מוכן לצאת לדרך. הייתי מעדיפה כמה שיותר מהר," אני אומרת לאימא.

אני רואה שהיא מהססת לרגע. "בואי נדבר עם פאפא," היא אומרת לי לבסוף.

"אני רק מתקלחת ומגיעה," אני אומרת לה, ולא אומרת לה שאני רוצה להוריד את הריח שלו ממני, למחוק את הנשיקות שלו מהעור שלי, ואת המגע שלו שנשאר שם הרבה אחרי שעזב.

אני קולטת שאני מקרצפת את עצמי כאילו הוא כפה את עצמו עליי. זה לא היה כך. הוא אהב אותי באמת. את זה הוא לא יכול היה לזייף. אני מסובבת את הטבעת על אצבעי. השם שלו חרוט עליה. אני רוצה להסיר אותה, אבל המים הרותחים בהם התקלחתי ניפחו את אצבעותיי ואני לא מצליחה להוריד אותה.

כאשר אני חוזרת לחדר כדי להתלבש אני רואה על השולחן את הטבעת שלו מנצנצת. הוא הוריד אותה!  ומה אני מתפלאת בכלל? הדחף הראשוני שלי הוא לזרוק אותה לשירותים ולהעלים אותה עם המים, אבל לא. אני מכניסה אותה לתיק שלי, לתוך כיס נסתר, והולכת להתלבש.

"חשבתי לואיז שאחרי כל מה שעברת, כדאי שנמשיך לפנמה. אין לך מה לחפש כעת בניו יורק, וגם לנו לא יזיק קצת חופש," אומר פאפא כאשר אני נכנסת לחדרו, "הרי יש לנו כרטיסים וחדרים מוזמנים בבית מלון. חשבתי לשנות את הכרטיס כך שנצא בבוקר מוקדם וכל היום יהיה לפנינו."

לזה לא הייתי מוכנה. אני עדיין מאד נסערת, בעיקר מהעובדה שהוא הוריד את הטבעת, למרות שזה מעשה הגיוני.

"לואיז, את יכולה לשלוט במחשבי החברה שלך מכל מקום בעולם. הרי כל פעולה שתעשה על ידי פטריק.." ואז הוא עוצר רגע. "נזכרתי שאני חייב לעשות משהו," הוא אומר.

*

איגור

בשעה שיוצאות מפי המילים אני קולט שלואיז יכולה לעקוב אחרי מעשיו של פטריק.

אני שולח לו מיד הודעה.

"אני מזהיר אותך, שלא לפעול יותר במחשב החברה," אני כותב לו, " היות ואתה מושהה מתפקידך כמנכ"ל החברה. איגור. ד."

אני הולך לשירותים, אך לפני מניח את הנייד פתוח על המיטה ליד לואיז כך שתוכל לקרוא את ההודעה. חשוב לי שהיא תדע שאני מגן עליה.

"תודה," היא אומרת לי כשאני חוזר, ונדה בראשה לעבר הנייד, "חשבתי על מה שאמרת. אתה צודק. בוא ננצל את הכרטיסים ונסע. אף פעם לא היינו בחופשה יחד."

אני לא רוצה לומר לה שקיוויתי מאד שתסכים וכבר דאגתי לשנות את הכרטיסים.

לואיז מאד מרוכזת בעצמה. היא שקטה ומאד עצובה. אין לי מילים לומר לה כדי לנחם אותה. היא נפרדת מאתנו והולכת לישון בחדרה.

בבוקר אנחנו יורדים לבית הקפה לאכול ארוחת בוקר לפני שאנחנו עוזבים את דנוור. מצב רוחה של לואיז לא השתנה. היא נשארת מכונסת בתוך עצמה. היא לוגמת מעט מאד מהקפה. אם לא הייתי רואה במו עיניי שהיא מקרבת אותו לפיה ולוגמת, הייתי בטוח שהיא לא טעמה ממנו כלל. הלב שלי יוצא אליה.

המונית באה לאסוף אותנו בדיוק בזמן. אני ניגש לשלם את החשבון עבור הלילה אבל מסתבר שהוא כבר שולם על ידי פטריק. אני לא אומר מילה ללואיז ויוצא למונית שמחכה רק לי.

מסתבר שהטיסה הוקדמה בגלל תנאי מזג האוויר ואנחנו ממהרים לדלפק כדי להספיק לטיסה. אנחנו עולים למטוס ואני מוציא את הנייד כדי לשלוח הודעה שאנחנו מקדימים.

"פאפא תסגור את הנייד," אומרת לי לואיז.

"בטח, רק שלחתי הודעה לנהג שאנחנו מקדימים," אני עונה לה.

"אז יש לנו נהג," היא אומרת, "יפה, כי ממש לא בא לי לנהוג היום."

לואיז דיאמונד

לואיז

המטוס ממריא ופאפא מספר לי שאנחנו טסים לטקסס. "שעתיים וחצי זה זמן הטיסה, ואחר כך יש לנו המתנה של מעל שעה עד הטיסה לפנמה סיטי. הטיסה לשם זה ארבע שעות וחצי בערך, קצת פחות."

אני שמחה שהבאתי איתי את המחשב. אני רוצה לארגן את המחשבות שלי., ולכן פותחת אותו על המגש לפניי, אבל עיניי נעצמות והעייפות משתלטת עליי.

"לואיז אנחנו נוחתים בקרוב," אומרת לי אימא.

אני מסתכלת סביבי, לרגע לא מבינה איפה אני. "המחשב…" אני לוחשת.

"הוא במקום בטוח בתיק שלך," עונה לי אימא.

כיוון שהטיסה מדנוור הקדימה יש לנו יותר זמן עד להמראה לפנמה. עכשיו כשהחזרתי לעצמי שעתיים שינה אני מרגישה את הרעב. "אני רעבה," אני אומרת לאימא.

"אני שמחה מאד לשמוע," היא אומרת, "בואי נחפש לנו מקום לאכול. מה בא לך?"

"את מכירה אותי, תבחרי את. אני אלך בינתיים לקנות כמה ירחונים שיהיה לנו לטיסה," אני אומרת.

"אני אשלח לך הודעה היכן אנחנו," אומרת אימא ואני פונה לחפש חנות עיתונים.

"לולי," אני שומעת מישהי קוראת לי בשמי. אני מסתובבת לאחור ורואה את רונה חברת ילדות שלי, "מה את עושה פה?" היא שואלת.

"ההורים ואני נוסעים לחופש בפנמה," אני עונה לה.

"לא נכון, גם אני נוסעת לשם למשפחה של אימא שלי," היא עונה, "אנחנו חייבות להיפגש. אני מכירה היטב את העיר. את ואני הולכות להעביר זמן איכות ביחד."

"מישהו מתחתן?" אני שואלת כי זה הדבר הראשון שעולה לי בראש לכך שהיא באה לחופש באמצע השבוע.

"מישהי לא מתחתנת," היא עונה לי בעצב, "וזו אני."

"אני מצטערת רונה," אני אומרת לה ומחבקת אותה.

"אומרים שאני צריכה לשמוח שזה קרה לפני החתונה, רק שהלב לא מתואם עם הראש," היא עונה.

"אז כפי שאמרת אנחנו הולכות לבלות יחד. מתי זה קרה לאחרונה?" אני שואלת מנסה לשוות קלילות לקולי. באמת מה שחסר לי כעת זה להתעסק באבל על מערכת היחסים שלה.

אני קונה מספר ירחונים. כמובן שרונה מנסה לייעץ מה לקנות ובעיקר מה לא.  אני כבר משתוקקת להיות שוב לבד. "תתקשרי," אני אומרת לה ויודעת שבעצם אין לה את הטלפון שלי.

הזמן בחנות מתארך מעל למתוכנן ועליי למהר לשער העלייה למטוס. "יש עוד כמה דקות, תאכלי את הכריך." אומרת לי אימא. עכשיו כבר שוב אין לי חשק לאכול ואני מכריחה את עצמי לנגוס ממנו נגיסות קטנות רק כדי לא לשמוע את ההערות של אימא שדואגת לי.

"למה לקחת לך כל כך הרבה זמן?" שואלת אימא.

"פגשתי את רונה, היא נפרדה מהחבר שלה ונוסעת, לא תאמיני, לפנמה."

"אולי יצא לכן לבלות ביחד," אומרת אימא, "את יודעת במה היא עוסקת כעת?"

"אין לי מושג. היא מחליפה עבודות, כמו שמחליפים גרביים," אני עונה לה, "היא אף פעם לא הייתה יציבה. אני מקווה שתמצא את עצמה. היא בחורה מאד מוכשרת, ואני לא יודעת למה היא כזו."

בטיסה פתאום הרגיש אחד הנוסעים לא טוב, וכך קרה שנאלצו לשנות את המקומות שלנו. פאפא ואני ישבנו יחד ואילו אימא ישבה ליד רונה. ראיתי שהן מפטפטות בעליזות, אבל המחשבות שלי שקועות רק בעניין אחד. הצורה שבה דיברתי אל הגבר שהוא מרכז עולמי. אני יודעת שהוא לא ירצה לראות אותי יותר, ואני לא יכולה להאשים אותו.  אני עוצמת עיניים ונרדמת. מול עייני חוזר בלופ המבט של פטריק לפני שנכנס למונית. רק שכעת אני רואה אותו מקרוב יותר ועיניו מלאות שנאה כלפיי.

אני מגיעה למלון וכל מה שמעניין אותי הוא לברוח לשינה. אני מתקלחת בזריזות ונכנסת למיטה. ברגע שאני עוצמת את עיניי אני שוב ישנה עמוקה.

השחר עולה.

שמש חזקה חודרת מבעד לחלון הפתוח, ורוח נעימה נושבת מהמים.

"ביקרתי אותך מספר פעמים אבל ישנת," אומרת לי אימא, "עוד מעט תסתיים ארוחת הבוקר. אני מבקשת שתתארגני ותרדי לאכול. פאפא רוצה שתיסעי איתו לעיר."

אני הולכת בחוסר רצון להתקלח, ולא מעיפה אפילו מבט לכיוון המראה. אני מרכיבה עליי את משקפי השמש כדי שעיניי האדומות מבכי יוסתרו.

המבטים המודאגים של אימא גורמים לכך שאוכל קערת דגני בוקר, אם כי לא גדולה מידי וכוס קפה שאינני מסוגלת לסיים.

למרות שפאפא רואה שלא סיימתי לאכול הוא קם. "בואי לואיז, הנהג כבר פה."

אני עושה כרצונו. לא שואלת לאן, אלא הולכת אחריו. הנסיעה אורכת מספר דקות. אנחנו מגיעים לבניין משרדים גדול והנהג עוצר את המונית.

"בוקר טוב," אומר פאפא, "איגור פרלובסקי ולואיז דיאמונד," הוא אומר לפקידת הקבלה.

"אדמונד מחכה לכם בחדר הישיבות," היא עונה לו.

אני שותקת. לא ברור לי מדוע פאפא משתמש בשמו הישן ומדוע בכלל מחכים לנו. האם זה קשור לעבר שלנו ברוסיה? אני מבינה שהנסיעה הזו בעצם הייתה מתוכננת. האם גם פטריק היה שותף לכך. גם פטריק קשור לרוסיה?

את פנינו מקבל אדמונד. גבר צעיר ויפה תואר שמחייך אלינו חיוך שחושף שיניים לבנות מושלמות.

"את אישה מאד מרשימה לואיז, רשימת ההישגים שלך השאירה אותי פעור פה. אני מודה על כך שנפל בחלקי לעבוד איתך," הוא אומר לי, "אני יודע שאת כעת בחופש ולכן לא אעכב אותך הרבה וניגש לעניין."

הוא מניח לפני רשימת מסמכים. נאמר לי שאת שולטת בספרדית ובכל זאת דאגתי לתרגום לאנגלית. אני מבקש שתעברי על המסמכים ותאשרי לי אותם.

Perlas de mar (Panama) פניני ים (פנמה) זהו שם החברה החדשה שלי.

השותפים בחברה :

איגור פרלובסקי, בעלים  ומנכ"ל   –  חמישים אחוזים

לואיז דיאמונד,  בעלים, מנהלת   –  חמישים אחוזים

אני ממשיכה לקרוא את המסמכים וחותמת עליהם. הוא נותן גם לפאפא לחתום. משום מה נראה לי שישנם דפים שרק הוא חותם. "בתור מנכ"ל יש עוד כמה דפים שעליו לחתום," אומר לי אדמונד שכנראה מבחין בכך.

ואז הוא מבקש ממני את רשימת התוכנות שלי. "אני חייב לענות לטלפון הוא אומר ומראה לי את ההבהוב בנייד לו, ברשותכם אני מיד חוזר," אומר אדמונד.

"פאפא תסביר לי," אני אומרת לו.

"מה את רוצה שאסביר לך?" הוא שואל.

"מאיפה כל החומר הזה בידיו?" אני שואלת.

"לואיז, את שכחת שהיית אמורה להגיע לכאן עם פטריק בדיוק בגלל זה? הבאתי איתי את המסמכים ובשעה שישנת העברתי אותה לאדמונד."

 "מאיפה אתה מכיר אותו?" אני שואלת.

"פטריק מסר לי את הפרטים לפני שעזב," הוא אומר.

"ראיתי אותו לפני שעזב דרך החלון. זה לא נראה לי," אני עונה.

"לואיז, את לגמרי מאבדת את זה. אני אבא שלך את חושבת שגם אני נגדך? הוא אמר לי שהשאיר לי את החומר בקבלה וכך היה. הנה אראה לך, "הוא אומר ומוציא ערמה של מסמכים.

"סליחה פאפא," אני אומרת ומסמנת בידי שאין צורך שיראה לי אותם.  אני מרגישה שאני מאבדת את שפיותי.

"הנה המחשב שלך, יש בו אני מניח את רשימת התוכנות. אנחנו עומדים כעת לרשום אותן."

אנחנו עוברים על כל התוכנות החדשות ורושמים אותן. אבירי הנסיכה בגרסתה המושלמת, נמר שלג ו…גולד."

"את רוצה לשנות את השם?" שואל פאפא.

אני מותשת ולא מצליחה הרבה לחשוב.  "לא," אני אומרת לבסוף. "התוכנה הזו תישאר גולד."

"אני חושב שיש משהו בטלוויזיה שיעניין אותך," אומר אדמונד ומזמין אותנו למשרדו לצפות בשידור.

"אני רוצה כבר לחזור למלון," אני לוחשת לפאפא.

"אנחנו נצפה בזה אחר כך. לואיז עבדה מאד קשה בימים האחרונים," הוא אומר לו,

"ברשותך אם סיימנו הייתי רוצה להחזיר אותה למלון."

"תודה פאפא," אני אומרת לו בשעה שאנחנו מתיישבים במונית, "אני מודה לך על כל מה שאתה עושה למעני." אני משתדלת לשלוט בדמעות שחונקות את גרוני. עכשיו זה רישמי. החברה נשארה ברשותי בלבד.

לו ידע פאפא כמה כל זה לא מעניין אותי כעת.

"אני יודע ילדה שכעת כל זה חסר חשיבות בעינייך. אני יודע כמה קשה לך, אבל העולם לא עוצר, ובניו יורק יש מרוץ מטורף אחרי אבירי הנסיכה שלך. הייתי חייב לקחת החלטה במקומך. אני מקווה שאת מבינה שזה לא עניין של כסף, אלא העתיד שלך. את חייבת להילחם על השם שלך כמתכנתת. זה מה שאת עושה הכי טובה, זה מה שאת אוהבת לעשות."

"אני יודעת פאפא שאתה צודק, רק שכעת אני מוצפת רגשות ולא מסוגלת להתרכז במחשבה אחת הגיונית."

המונית מגיעה למלון, אני נפרדת מאבא וממהרת לחדרי.

זמן לא רב אחרי שאני נכנסת לחדר מגיעה אימא.

"בבקשה אימא, אני לא מסוגלת ללכת לאכול כעת," אני אומרת לה.

"אני יודעת ילדה שלי, רק רציתי לראות מה איתך," היא אומרת.

אני שותקת. אני מפחדת מהמילים שאומר לה. אני לא רוצה לומר בקול שאני מבינה שהכל באמת נגמר.

"תודה אמא," אני עונה לה.

"אני מבינה שאת זקוקה לשקט שלך," אני אשאיר אותך לבד.

*

אמא עוזבת את החדר. אני כל כך שקועה בעולמי ולא שומעת מתי הדלת נסגרת.

אני מביטה מבעד לחלון על המים הכול כך יפים ורגועים ובתוכי מתחוללת סערה גדולה שמקשה עליי לנשום. עכשיו כשאני לבד אני מרשה לעצמי לבכות הכול החוצה.

"אני מבקש שתסתכלי לי בעיניים ותאמרי לי שאת לא אוהבת אותי," אני שומעת את קולו של פטריק.

אני קופצת ממקומי. אני לא חולמת, הוא פה. "פטריק!" זה כל מה שאני מסוגלת לומר.

"אני אחזור על דבריי כי נראה לי שלא הבנת. תסתכלי לי בעיניים ותאמרי שאת לא אוהבת אותי," הוא אומר לי והעיניים שלו בוערות לתוך עיניי.

"אבל אני לא יכולה. האהבה שלי אלייך בוערת בי," אני עונה לו בשקט.

"אם כך תפגשי אותי הערב לפני השקיעה  ליד המים," הוא אומר לי ולא מסיר את עינייו ממני, "ותפסיקי לבכות. אני לא רוצה לראות את העיניים אדומות."

"אני יכולה לקבל נשיקה?" אני שואלת.

"לא," הוא עונה, "תקבלי אותה ליד המים." הוא מסתכל עלי עוד דקה ארוכה ולבסוף פונה לצאת אבל נעצר.

"אני רוצה את הטבעת שלי חזרה," הוא אומר.

אני מרכינה את ראשי ונוגעת בטבעת שעל ידי.

"את הטבעת שלי, לואיז. לא שלך," הוא אומר לי. "וביקשתי שתפסיקי לבכות."

אני מסובבת לו את גבי וטומנת את ראשי בכר. אני מרגישה את כובד משקלו על המזרון לידי. הוא מסובב אותי אליו. "תגידי לי, מה אני אעשה איתך?"

"אין לי שליטה על הבכי. הלב שלי שבור," אני עונה לו.

"כי מכרתי אותך?" הוא שואל בטון קר.

"לא, כי אני לא יכולה לנשום בלעדיך," אני לוחשת.

אני מביטה על השפתיים שאני כל כך אוהבת לנשק ועוצמת את עיניי. "תפגשי אותי ליד המים," הוא אומר.

"אל תחכה לי. אם נועדתי לחיות בלעדיך עדיף שלא אבוא. אני לא אוכל לעמוד בזה." אני אומרת.

"תגידי לי לואיז, בכל הזמן הזה חשבת לרגע עליי? איך זה הרגיש לי שאת לא נותנת בי אמון. באיזו קלות אמרת שבגדתי בך? לרגע לא עצרת וחשבת אולי אני אתן לו להסביר מה קרה פה. אבל את לא."

"אני.. אתה.." אני אומרת והדמעות זולגות מעיניי.

"מה אני אעשה איתך לואיז?" הוא שואל שוב.

"אני כבר לא בעיה שלך," אני אומרת ומסיטה עיניי ממנו.

"את לא יודעת שאני מאוהב בך? את לא מרגישה את זה?" הוא אומר.

להפתעתי הוא מתפשט ומפשיט אותי. כל זה נעשה ללא מילים. "אל תסתכלי עליי ככה. הבטחתי לעצמי שלא אנשק אותך עד לפגישה שלנו הלילה," הוא אומר, "ואני מתכוון לעמוד במילה שלי."

אני כל כך משתוקקת לנשיקה שלו. אני מסיטה את ראשי כדי שלא אראה את פניו. הוא רוכן אליי ומנשק את צווארי, מפזר נשיקות קטנטנות שגורמות לי לאבד שליטה. אני כל כך רוצה להתנפל עליו בנשיקות חזרה, אבל יודעת  שזה לא במקום. אנחנו לא איפה שהיינו.

הוא מרגיש את הבעירה בגופי ונשכב על גבו.

"הכל, חוץ מהשפתיים," הוא אומר לי במילים מתומצתות.

אני מנסה להבין מה הוא רוצה ממני, אבל רק רואה את האש בעיניו ולכן מתחילה לנשק אותו מחזהו ומטה. אני יורדת לאט במורד ביטנו ומגיעה כמעט…אבל הוא לא נותן לי להמשיך והופך אותי שוב על גבי.

"עכשיו, אני הולך לשתול בך את זרעי ואת תראי לי כמה את אוהבת אותי ותטפחי אותו," הוא אומר ובלי שהות הוא בתוכי ואני מתמסרת. לא משנה מה יהיה מחר. אני רוצה להרגיש אותו מתאחד איתי שוב.

"ביקשתי את הטבעת שלי," הוא אומר כאשר הוא קם ממני ומתלבש. אני מגששת בידי אחרי התיק, מוציאה אותה ומניחה אותה לפניו. "אני רוצה אותה ענודה על אצבעי," הוא מורה לי. בידיים רועדות אני עונדת לו את הטבעת.

"את מבינה מה זה אומר?" הוא שואל.  אני מהנהנת בראשי למרות שאני לא מעזה לומר לו שאני לא. "ומעכשיו בלי דמעות."

אני מסתכלת עליו, נושכת שפתיים כדי לא לומר מילה. "לא תקבלי ממני," הוא אומר לי.

"אני יודעת," אני אומרת ולא נותנת לדמעות להתפרץ.

ואז הוא עוזב.

אני הולכת להתקלח. הפעם אני לא מקרצפת אותו מעלי, אלא נותנת למים לשטוף אותי. לנקות ממני את הדמעות. מה יהיה אין לי מושג.

פטריק

אם אתם חושבים שקל לי היה לעמוד מולה כך, אתם טועים. אני לא עושה זאת במטרה להעניש אותה. אני משתוקק אליה כל כך. הייתי מאופק מאד איתה גם במעשה האהבה שלנו. היא הרי יודעת להצית בי כזו אש שיכולה לכלות את כל העיר ניו יורק. הגוף שלי מתגעגע אליה כל רגע שהיא לא לידי. אפילו כך סתם להיות לידה, להרגיש אותה נושמת לידי.

בגלל שאני מבין בדיוק מאיפה נובע הפחד שלה וגם בגלל שמישהי כמוה לא היתה ולא תהייה לי, בלעתי את הגאווה שלי ונסעתי לניו יורק לסדר כמה עניינים. היא היתה יכולה בקלות לבדוק שלא העתקתי דבר מהתוכנות שלנו, ויותר מזה הרי היא יודעת שאין אפשרות כניסה למערכת שלנו מחוץ למשרד, פרט לה! 

כל כך רציתי לספר לה הכול, אבל לא. אני חייב שהיא תחזור לעצמה בכוחות עצמה. אני חייב לשמוע ממנה שהיא רוצה אותי. כן, גם אני לפעמים יכול לאבד את הבטחון.

ביקשתי מאיגור ששמי לא יוזכר במסמכי ההקמה של החברה בפנמה. איגור לא אהב את הרעיון. דיברנו בינינו בטלפון מיד אחרי שעזבתי והסברתי לו הכול. "אם היא רוצה אותי, היא תצטרך לתת לי אותם. אם זה לא בא ממנה, זה לא יקרה," אמרתי לו.

עכשיו אני מתחיל להתרגש. אני מכניס לשקית את מה שהבאת עבורה. אני מתלבט מה לכתוב לה. מעולם לא היתה לי בעיה להתבטא, ועכשיו אני יושב מול הדף ושוקל את מילותיי. לבסוף אני כותב לה רק:

אוהב אותך תמיד ולנצח, פטריק

אני פותח שוב את השקית. אני מקווה שהיא תאהב את מה שבחרתי עבורה. אני מרפרף בידי על מה שמונח בתוכה. "אני לא יכול לחכות לראות אותך," אני לוחש.

אני נכנס להתקלח. אני לא רוצה להוריד את הריח שלה ממני. המבשם העדין שלה עדיין עוטף אותי והייתי רוצה להשאיר אותו עוד קצת, אבל נזכר שבקרוב, כך אני מקווה, היא תהייה איתי לנצח, ולרגע הזה גם אני צריך להתכונן.

אני מדמיין עכשיו את הנקישה על דלת חדרה. היא בטח לא ממהרת לפתוח,  מנגבת שרידי דמעות אחרונות. היא הבטיחה לי שלא תבכה! בינינו, ברגע האמת אני לא יודע איך אני אגיב. אני יכול לראות את ההפתעה על פניה עכשיו כשהיא רואה את אמא נכנסת עם ג'ולי, ורונה, ועוד חברה שמרוב התרגשות אינני זוכר את שמה.

וכמובן סבתא שלה שאותה תראה מאוחר יותר. אני בטוח שבתוך כל אי ההבנה של מה שקורה היא תשמח כל כך לראות אותה. אני תוהה מתי תגיש לה סבתא את הקופסה ובה מה שבחרה עבורה. אני מבין שהיא תיפגש איתה רק אחרי הפגישה שלנו.

עכשיו אני חייב להתרכז בעצמי.

אחרי שביקרתי אותה הלכתי לספר. השערות הקטנות עדיין מעקצצות על עורפי ואני שוטף אותו. אני מתקלח ונשאר לי רק להתגלח. הספר רצה לגלח אותי, אבל אמרתי לו שאני מעדיף לעשות זאת לבד. עכשיו אני קצת מצטער כיוון שאני מתחיל להרגיש את ההתרגשות וידיי לא כל כך יציבות. אני נזהר שלא לשים כמות גדולה מידי של מי גילוח, והפעולה הזו שאני עושה מידי יום ביומו לוקחת זמן רב מהרגיל.

אני מביט מרוצה על עצמי במראה. 'את תאהבי איך שאני נראה?' אני שואל כאילו שאני לא יודע שכן.

אני לובש את המכנסיים של החליפה וחולצה לבנה. אני משאיר בצד את העניבה, הוסט והז'קט. אני חייב לדבר איתה.

לא נותר אלא לחכות שיגיע הזמן.

לואיז דיאמונד

לואיז

ואז נשמעת שוב נקישה בדלת.

"אפשר להיכנס?" אני שומעת את קולה של אימא.

"בטח," אני עונה ובוחנת את פני במראה, "אני במקלחת. אני כבר מסיימת להתלבש." אני נזכרת בסדינים הסתורים על המיטה. תמיד אוכל לומר שישנתי שינה לא רגועה, הרי על פרחחית כמוני אפשר להאמין הכול. האמת, לא נראה לי שהם יקנו את זה. המיטה ממש כמו אחרי קרב. מאוחר מידי..

ואיתה באה ג'ולי, ורונה ו…שיינה שהיא החברה הכי טובה שלי.

אני שוכחת הכול וקופצת עליה שמחה.

"מה את עושה פה?" אני שואלת את שיינה.

"סיפור ארוך, העיקר שאני כאן לא?" היא עונה לי.

"אז מה את עושה הערב?" שואלת ג'ולי.

"יש לי דייט עם פטריק," אני אומרת ובוחנת את תגובה.

"סיבה מיוחדת?" היא שואלת.

בא לי לענות לה שאני במבחן שאני יודעת לשלוט בדמעותיי ואולי אקבל נשיקה בסוף, אבל היא לא תבין.

"את יודעת, הוא ואני ליד המים," אני עונה.

"נפלא!" היא אומרת, "בא לי להכין אותך לקראת הפגישה. בא לי יום פינוק בספא," היא אומרת.

אני כל כך רוצה להיות לבד, מצד שני אם אהיה לבד אשקע שוב בגעגועים אליו. אולי עדיף שאלך איתן. אני בטוחה שהפטפוטים שלהן ישכיחו ממני את מה שקורה.

"בסדר," אני אומרת, "רק אני מבקשת שלא תתפרעי איתי כמו פעם אחרונה שהלכנו. ותתני לי לבחור צבעים שקטים."

"לבן מתאים לך?" היא שואלת בחיוך.

האם ייפגשו פטריק ולואיז. ואם כן, האם תזכה לואיז לנשיקה לה היא כל כך משתוקקת?

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

בר אבידן הוא שם העט שלי ובו מונצחים שם נעוריי ושם נעוריה של סבתי.למי שלא יודע, אני מתגוררת באזור טורונטו. עם זאת כיוון שרציתי את הקירבה לאוקיינוס ברבים מסיפוריי, בחרתי דווקא בניו יורק ולונג איילנד, המוכרים לי, כסביבה ליצירת עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק" (עדיין בכתיבה.)מאז, אני שוזרת קטעים מהם בסיפוריי. למשל את חברת האופנה "מיו מילאן" בבעלותה של ליאה מק'ליין, המוזכרת לא פעם, או רשת המלונות "אורכידאה" של אלכס רוטשיילד אהוב ליבה. מידי פעם כשאני נזקקת לעורכי דין בסיפור זה או אחר אני מזמינה את אחד מצוות עורכי הדין של חברת "ל.א.ר" לייצג את גיבור הסיפור.במקביל לכתיבת "משחקי הבקבוק" פתחתי בלוג אישי בו התחלתי לספר גם סיפורים אחרים.מקווה שתיהנו מסיפוריי בדיוק כשם שאני נהנית לכתוב אותם.תודה לצוות שמלווה אותי ובראשם ה-אחת שיודעת ענת כהן-שמש.קריאה נעימה!בר אבידן

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם