on
אוקטובר 5, 2020

4

ריף שינדלר

כל השלווה שעטפה אותי נעלמת באחת ואני שוב מקשיח את פניי למשמע שאלתה של שרה.

"מתי אני חוזר?" אני שואל, "ממתי את מתעניינת מתי אני חוזר? אמרתי לך כבר שאני בפגישות." המלצרית עומדת לידי ואני מנצל זאת כדי ששרה תשמע. "בשבילי קפה וקצת חלב בשבילי, ומה בשבילך ג'ונתן?"

"בשבילי אותו דבר," הוא עונה.

"אז כפי שאמרתי לך אני בפגישות ואין לי מושג מתי אחזור," אני עונה לה.

"בפגישה בבית קפה?" היא שואלת.

"תגידי מתי פעם אחרונה היית איש עסקים? איפה בדיוק את חושבת שאנחנו נפגשים?" אני שואל אותה בטון שמבהיר לה שאינני מרוצה מהחקירה.

"אל תכעס," היא עונה לי, "לא סיפרת לי על הנסיעה הזו."

"סיפרתי לך מייד כשנודע לי עליה. ובכלל ממתי זה בכלל מעניין אותך אם אני שם או לא? יש משהו שאת רוצה לספר לי?" אני שואל.

"אני….סתם מתעניינת," היא מגמגמת מולי.

"כפי שאמרתי לך אחזור מחר מאוחר בלילה או בשישי בבוקר," אני עונה לה.

אסיה מסתכלת עליי. היא מנסה להבין מה עובר עליי. אני לא רוצה לספר לה על המסיבה שתוכננה לה כהפתעה כדי שלא תצטרך לספר שנודע לה ממני. מה שמזכיר לי שתכננתי להזמין חברים למסיבה.

"נזכרתי שאני צריך לשלוח הודעה," אני אומר לה ונכנס לקבוצת החברים הטובים שלי ברשת החברתית.

"מה הסיפור?" שולח לי הודעה ארן.

"אתה יודע שהגברת עושה מסיבת הפתעה לחברה שלה. אני מחוץ לעיר וכבר פעם שניה היא מתעניינת מתי אני חוזר. יש לי הרגשה שיש אורח מסויים שהיא רוצה להזמין בהעדרי. אני כבר יודע אגב מי זה. תתכונן עם המסמכים. אני צופה התפתחות," אני עונה לו.

"אני שמח לשמוע שיש התקדמות. היא מתחמקת ממך יותר מידי זמן," אומר ארן, "אני מבין שיש יותר מזה שאתה יודע מי הוא. יש לזה קשר לזה שאתה נראה נינוח יותר?"

"נדבר מחר. אני חוזר לישיבה," אני עונה לו. כמה שיש לי הרצון לספר לכל העולם כמה אני מאוהב, אני יודע שאני חייב להתאפק עד אחרי שההסכם יהיה חתום.

אחרי הקפה אנחנו ממשיכים לעבור בין החנויות. כמות השקיות שנערמת לידינו היא בהחלט מרשימה. חלקן מכילות בגדים של אסיה, חלקן בגדים עבורי, וביניהן גם כמה זוגות נעליים. אחד מהם עבור שרה. "זו מתנת פרידה ממני. כי בלילה אני עוזבת את האחוזה," היא עונה לי.

"אנחנו," אני מתקן אותה, "תתחילי להתרגל."

"אני לא שוכחת," היא עונה לי, "רק שבמקרה הזו העזיבה היא קודם כל שלי. אני לא מוכנה יותר לסבול ממנה את היחס הזה. סיפרתי לאלבמה איך היא התנהגה אליי. היא מסכימה איתי, ואמרה לי שהיא מבינה למה אני לא מרגישה רע שאני איתך."

היא שותקת לרגע ומהרהרת.

"אתה יודע, לפעמים, את פשוט יודעת שזה מה שחיפשת כל הזמן. את מתעלמת מהמכשולים מסביב , ורואה את מה שמחכה לך בסופה של הדרך," היא מסכמת את דבריה. אני מניח שהיא מבחינה בהקלה על פניי למשמע המילים שלה. הדבר האחרון שאני רוצה זה לגרום לה להרגיש לא טוב בגלל "החברה הטובה" שלה.

*

כאשר אנחנו מגיעים חזרה לבית אני רומז לג'ונתן שיצא איתי החוצה.

"שרה מתכננת לה מחר מסיבת הפתעה. אין שום דבר מיקרי אצלה. הכל מתוכנן כך שיביא לה תועלת במשהו. שלא תבין לא נכון, אני מודה לה שהזמינה אלינו את אסיה, אבל בינינו מה היא עשתה למענה? היא קיבלה את פניה ביום שהגיעה, אפילו לא טרחה להכין לה את החדר, כך סיפרה לי אסיה, לקחה ממנה את הבגדים שהביאה לך ואף יותר מזה. אפשר לחשוב שאני בעלה לא נותן לה כרטיס אשראי בלתי מוגבל, וזהו. אני לא חושב שהחליפה איתה מאז יותר משני משפטים. בדרך זו או אחרת אני מתכונן לסיים את זה מחר בלילה, יעלה לי כמה שיעלה. הבטחתי לאסיה שלא תצטרך לישון בלעדיי ואני מתכוון לעמוד במילה שלי."

"יש משהו שאני יכול לעשות עבורך?" שואל אותי ג'ונתן. זה מדהים אותי איך התקבלתי למשפחה של אסיה למרות ידעו שאני עדיין כבול בקשר נישואים.

"אני לא רוצה לחזור יחד עם אסיה הביתה כדי לא לעורר חשד. מה שאני מבקש ממך בעצם זה אם אתה מוכן להביא אותה לביתי וכיוון שאלבמה מכירה את שרה, שתשארו איתה שם. תודיעו לי שאתם שם ואני אגיע."

"אני אעשה זאת בשמחה. אושרה של אסיה מאד חשוב לי. היא ילדה מאד מיוחדת שעברה הרבה בשנתיים האחרונות. לראות אותה מאושרת כל כך משמח אותי, ואני יודע שאתה הוא זה שאחראי לאושר שלה."

"אתם לא נכנסים?" שואלת אלבמה, "חשבתי שאתם רוצים לצפות במשחק כדורסל."

*

אסיה

אנחנו מתאספים בחדר המשפחה ומחכים שיתחיל משחק הכדורסל. אלבמה מכינה כיבוד עבורנו ואני חושבת לעצמי כמה אני לא מתורגלת בחיים כאלה, חיים של שיגרת של בית.

"אני אומר לכם את האמת," אומר ג'ונתן, "אני לא זוכר מתי חוויתי מסע קניות כזה, אבל מודה שנהניתי."

"אתה?" אני עונה לו, "אתה מבין שבעבודה שלי הקניות מגיעות אליי הביתה עם שליח וכוס קפה? אף פעם אגב לא הבנתי למה שולחים גם קפה. כשזה מגיע אליי זה אחרי שכבר סיימי את העבודה ואינני זקוקה לתמריץ. בשבילי זה היה אירוע חד פעמי. אם לא הייתי זקוקה לבגדים להחלפה, זה לא היה קורה."

"מעניין אותך לראות מה אני עושה?" אני שואלת את ריף.

"בוודאי," הוא עונה, "אני רוצה ללמוד הכל עלייך."

"אתה באמת לא יודע מה מצפה לך. ברגע שידעו שאני בזוגיות אתה תתחיל לקבל גם משלוחים כאלה. עד היום דחיתי אותם," אני אומרת לו, "אני מאמינה שהסגנון של מיו מילאן יתאים לך." ברור לי שכן. הרי זה מה שהוא לובש.

"תמיד נשים חשבו מה הן תוכלנה להשיג בזכות הקשרים שלהן איתי," אומר ריף, "זה בהחלט שינוי מרענן שאת רואה אותי כפי שאני ולא מתוך מחשבה מה יצא לך מהקשר איתי."

"אני חושבת שאני כבר יודעת מה היתרונות של החיבור בינינו," אני אומרת ומחניקה חיוך.

"את מתחילה איתי?" הוא שואל במבט מאד מסוים.

"ומה אתה עשית כל הבוקר עם המבחנים שהעמדת אותי בהם?" אני שואלת.

"איזה מבחנים?" שואלת אלבמה.

"סיס, אני אוהבת אותך, אבל ישנם דברים שיפה להם השתיקה," אני עונה.

"אה, כאלה…" היא אומרת בהבנה, למרות שאין לה מושג מה באמת קרה בינינו.

"אני חייב להודות שהאינטימיות ביניכם בהחלט ניכרת. באמת קשה להאמין שרק היכרתם."

המשחק מתחיל ואלבמה ואני הולכות למטבח לפטפט.

*

לשמחתי ריף וג'ונתן אוהדים את אותה קבוצה, והיא זו שניצחה הלילה. "תדעי לך שזה מזל גדול," אמרה לי קודם אלבמה, "זה מונע הרבה מריבות."

אנחנו שוב סוף סוף לבד, אחרי מקלחת נעימה, שוכבים במיטה. רגלי לכודה בין שתי רגליו של ריף במין בעלות כזו. הוא מלטף את שיערי ומביט בי באהבה גדולה.

"ומה את אוהבת אסיה, איך את אוהבת לעשות אהבה?" הוא שואל.

"אני אוהבת את הרגע הזה שפנייך הופכות מהמבט הרציני שלך, זה שמשדר מלא עוצמה, בעוד הגוף שלך שקט, כמו חתול שמנמנם אבל על המשמר, והופך לפנתר שמזנק קדימה מרוכז כולו במי שמולו, חדור מטרה," אני אומרת.

"וזה מה שאת רוצה שאני אזנק עלייך חזק ובכח?" הוא שואל. אני מרגישה שהוא לא בדיוק שלם עם התשובה שלי.

"אני אסביר לך," אני עונה לו, "זה שקיבלתי את הדרך שלך בפעם הראשונה , זה לא אומר שזה מה שאני אוהבת, זה רק אומר שאני מכילה את הרצונות שלך."

"אני אוהבת שמתוך השקט, האש בינינו נדלקת  בבת אחת, והיא עוטפת אותנו, לא מכלה אותנו. אם שאלת, אני אוהבת שריקוד האהבה נבנה לאט, מסומן בנשיקות לאורך כל הדרך.  בעצם אני לא יודעת איך אני אוהבת לעשות אהבה. אני חושבת שמה שהיה עד היום הוא משהו שהתרגלתי אליו. עוד לא ממש התנסיתי מספיק. אני רוצה שתלמד אותי, רוצה ללמוד אותה יחד איתך."

אני מרגישה את הזקפה שלו מתעוררת למילים שלי. אני יודעת שהוא בעל ניסיון, למרות שבעת נישואיו לא היה עם נשים אחרות. אני יודעת גם שהוא רוצה כמוני לצאת מהמקום הבטוח שהיה בו עד היום.

 "המילים שלך מרגישות לי כל כך מדויקות. אני חושב שעד היום פעלתי יותר מהמקום של היצרים שלי. זה לא שיש לי צורך לתבל את הסקס בתבליני טעם שונים, אלא לעשות את זה מהמקום הנכון וכמו שאמרת לסמן את הדרך בנשיקות כמו זו. הוא אומר ומניח את שפתיו בעדינות על צווארי. "את לא יודעת איזה חשק יש לי כעת להשאיר לך חותמת של שפתיי על צווארך," הוא לוחש לי בקול חרוך כשהזקפה שלו מורגשת חזק  על רגלי הכלואה בין רגליו.

הוא מפשיט ממני את חולצתי באיטיות וגורם לי לנוע בחוסר סבלנות. המבט שלו רגע לפני שהוא משחרר את החזיה שלי זה הוא בדיוק מה שהתכוונתי אליו. רגע לפני שהוא מתנפל עליי בנשיכות קטנות וליקוק ארוך בין לבין.

אני מרגישה שקשה לי להתאפק אבל הוא מחייך אליי ואומר לי: "ששש.. אל תפריעי, אני לומד אותך."

"וכמה זמן יארך השיעור?" אני שואלת בזמן שאני מצמידה את רגליי כדי להקל על הבעירה שהוא הצית בי.

"כל פעם שהגוף שלי ייפגש עם שלך, כל פעם כזו אלמד אותך מחדש," הוא עונה לי וממשיך לצייר שביל של נשיקות במורד גופי.

"מתי כבר תגיע?" אני שואלת.

"אני לא חושב שאי פעם אשבע ממך. במיוחד שרק עכשיו גיליתי אותך," הוא אומר לי אחרי ששנינו גומרים, מתאפקים לא להרעיד את הקירות עם הגניחות שלנו.

"בקרוב נהיה לבד ותוכלי לצעוק כרצונך. אני שמח שהפעם התאפקת. זה די מביך שמישהו שומע, למרות שהם יודעים שאנחנו עושים את זה."

*

חמישי בצהריים

אלבמה וג'ונתן הציעו להסיע אותי חזרה. אחרי שני לילות עם ריף קשה לי להיפרד ממנו.

"תזכרי," הוא אומר לי, "שאני איתך כל כך הזמן גם כשאנחנו לא יחד. אני יודע שיהיה לך לא פשוט הלילה. ביקשתי מג'ונתן שיודיע לי כשאתם בבית ואשתדל להגיע בהקדם."

הוא מחבק אותי ומנשק אותי נשיקה ארוכה. "תחשבי על זה שהפרידה הזו היא כאילו יצאתי ליום עבודה ואחזור בערב אלייך הביתה."

"אני אתגעגע אלייך אבל אהיה בסדר אני מבטיחה לך," אני עונה לו.

אני נותנת לג'ונתן את הכתובת של מגדל הנהר ושוקעת בהרהורים. אני לא שמה לב לדרך כי המחשבות שלי כבר מריצות רעיונות בקשר לפגישה שלי עם דורי. אני סקרנית לראות את הצילומים המקצועיים של הצמידים שלה ומקווה שיביאו לי השראה.

"מיהי קתרין לה בלנק שעל שמה נקראת החברה שלך?" אני שואלת אותה כשאנחנו נפגשות.

"זו אימא שלי. היא נפטרה ביום שהקמתי את החברה. הספקתי לספר לה על השם שבחרתי ולהראות לה את הלוגו הנושא את שמה," היא אומרת.

"אני כל כך מצטערת לשמוע. זה נורא לאבד אימא בגיל כל כך צעיר. ניכר שאהבת אותה מאד," אני עונה לה.

"תודה," היא אומרת לי, "לפחות היא הייתה עדה להצעת הנישואין של סאם ולנדרים שאמר לי לידה."

אני מהרהרת בדבריה. אני חושבת כמה אימא שלי לא שותפה לרגעים האלה בחיי. "את צריכה לשמוח שזכית לקירבה כזו עם אימך. זה לא מובן מאליו. שימחת אותה בשעות האחרונות לחייה. אני בטוחה שהיא עזבה את העולם עם חיוך," אני אומרת לה.

"את קרובה לאימא שלך?" היא שואלת.

"אני אוהבת אותה מאד, אבל מכל בני המשפחה אני קרובה לאחותי. הורי נדדו ממקום למקום ואף פעם לא הרגשתי בשום מקום בית. גם במשך עשרת חודשי נישואי לא הרגשתי ממש בית כי הוא היה צלם עיתונות ונסע מספר פעמים. אימא שלי אוהבת את הריגוש במגורים כל פעם במקום חדש, אני לעומתה אוהבת יציבות."

"אני מקווה שתמצאי אהבה שתמלא את ליבך," אומרת דורי.

אני כל כך רוצה לספר לה על ריף, אבל רק מחייכת. "תודה דורי. את מקסימה. אני מרגישה שמה שנרקם בינינו זה הרבה מעבר לעניניי עבודה," אני אומרת לה, "מה שמזכיר לי שאני רוצה לראות את התמונות שצילמת."

"את התמונות צילמה ליב. היא צלמת מאד מוכשרת ובידידות קרובה עם ליאה," היא עונה, "חבל שהיא נסעה. הייתי רוצה להכיר ביניכן. יש לי רושם שתהיינה חברות טובות. אני בכל אופן רוצה לאמץ אותך כאחותי. יש לי רק אחת, אשמח לעוד אחות."

"אם כן סיס, אני מחכה כבר בחוסר סבלנות לראות על מה מדובר," אני אומרת.

אנחנו יושבות בסטודיו שלה. ריח נעים של מבשם פרחי היסמין באוויר, ועל השולחן מונח גליל שחור מקטיפה. אני מביטה על הצילומים ונשמתי נעתקת מהצמידים היפיפיים שמוצגים בהן.

"אני רוצה לראות אותם," אני מבקשת. 

דורי פותחת את גליל הקטיפה ופורשת אותו לפניי. אני מעבירה אצבע מלטפת על פני הצמידים העשויים באהבה רבה. המגע שלהם נעים לי. למרות עדינותם הם משדרים עוצמה, משדרים גבריות. אני עוברת על כל אחד מהם מנסה לקלוט את האנרגיות שלו.

אני יודעת כבר יודעת את מי מהם אני הכי אוהבת ושבה אליו.    

"תשוקה," אומרת לי דורי.

"סליחה?" אני שואלת.

"תשוקה, זה השם של הצמיד. תשוקה היא תכונה עוצמתית. אני מבטיחה לשמור את המילים שלך לעצמי. תספרי לי מיהו האחד שאת שומרת בסוד?"

"זוכרת שאמרתי לך שאף פעם לא הרגשתי שייכת, אף פעם לא היה לי בית. סיפרתי לך עליו. הוא האחד שיבנה לי בית, שיהיה לי משפחה אמיתית. אני שומרת אותו קרוב כי הוא צריך להשתחרר מקשר שכבר מת מזמן. "

"קחי את זה עבורו," היא אומרת, "יש לי הרגשה שזה יקרה בקרוב."

"זה אמור לקרות היום. אני לא יודעת איך אבל הוא הבטיח לי ואני מאמינה לו," אני עונה ורוצה להאמין בדבריי. אסור שיתעורר בי הספק. אני חייבת להיות חזקה גם בשבילו.

"את תראי שזה יקרה," היא אומרת לי בקול מלא בטחון בזמן שהיא מוציאה את הצמיד ועומדת לעטוף אותו בנייר עטיפה עדין עם דוגמה של פרחי פעמונים בזהב. ברגע האחרון היא  מניחה את הנייר בצד והצמיד נשאר על בד הקטיפה. "עכשיו אני רוצה לראות את המילים שלך נרקמות. ליאה אמרה לי שזו חוויה לראות אותך עובדת. אני רוצה לעוף עם הדמיון שלך, יש לי רושם שתסחפי גם אותי ותגרמי לי ליצור עוד.”

אני שומעת את המילים שלה כמתוך מסך עשן. אני נמצאת בעולם שלי שבו נרקמות המילים. רק שהפעם אני לא לבד בו. אני עטופה באהבה שלו אליי.

בזמן שאני עושה זאת יושבת לידי דורי ושוזרת צמיד יפיפה. אני מראה לה את המילים שכתבתי ואני רואה את הדמעות בעיניה. "אין לך מושג כמה את מבטאת את מה שאני שהרגשתי בזמן שיצרתי את הצמידים האלה. רק שאני מבטאת את עצמי באמצעות האבנים ואת במילים. ליאה כל כך צדקה כשאמרה שאת המושלמת עבורי."

היא מניחה לפני צמיד עדין. "יש בו את כל האלמנטים שיש ב"תשוקה” רק באופן שיתאים ליד העדינה שלך. "תראי," היא אומרת ומניחה את שני הצמידים אחד ליד השני, "כאשר תוסר השרשרת הכובלת אותו אני אוסיף לכם דיסקית קטנה עם אותיות שמכם משולבות. כיוון שאני יודעת שזה יקרה אני מבקשת לדעת מה הן."

"אני סומכת עליו בכל ליבי אבל בואי נחכה," אני אומרת לה.

"הספקנו המון," אני אומרת לאלבמה כאשר אני נפגשת איתה עם דורי.

אנחנו יושבות בקפה "אצל בן" ומזמינות משהו לאכול.

"בואי נזמין ארוחה קלה," אומרת אלבמה, "אל תשכחי שאת יוצאת היום עם שרה."

"ממש יהיה לי חשק לאכול איתה," אני עונה לה.

ג'ונתן נכנס לבית הקפה ומסמן לי לגשת אליו. "יש פה מישהו שמאד מתגעגע אלייך," הוא אומר ומושיט לי את הטלפון שלו.

"הייתי חייב לשמוע את קולך מתוקה שלי," אומר לי ריף.

הדופק קופץ לי מרוב התרגשות. "התגעגעת?" אני שואלת.

"התגעגעתי? אני מת מגעגועים אלייך," הוא אומר, "רציתי לחזק אותך לפני שאת נוסעת לבית."

"אתה לא יודע כמה אני שמחה שהתקשרת," אני אומרת לו, "אין לך מושג כמה זה חשוב לי."

"אני יודע ולכן התקשרתי," הוא עונה לי, "אני אוהב אותך."

"אני אוהבת אותך ריף," אני אומרת.

*

חמישי רבע לתשע בערב

אני כבר לא מנסה להבין את שרה. אחרי שקבענו בשעה שמונה היא התקשרה וביקשה שאגיע רק בשמונה וחצי. בגלל הפקקים שבדרך אנחנו מאחרים ברבע שעה.

ג'ונתן מתקשר לריף ומודיע לו שאנחנו קרובים מאד לבית. הוא מעביר  לי את השיחה. "התקשרתי לשרה ואמרתי לה שאינני יודע מתי אגיע," הוא מספר לי, "אבל לך מתוקה אני מבטיח שאגיע בתשע. אני כבר בלונג איילנד, קרוב מאד אלייך."

"אני מתכוונת לאמר לה שאני מבינה שהיא עסוקה ושלא תרגיש מחויבת לצאת איתי הלילה. אני אארוז את הדברים שלי ואחזור איתכם. אני אחכה איתכם עד שריף יתקשר," אני אומרת לאלבמה.

"אני מציעה שתראי מה הלך העניינים. אנחנו ניכנס איתך ולא תהיי לבד,"  היא אומרת לי ומחליפה מבט מהיר עם ג'ונתן.

"סיס, יש משהו שאת לא מספרת לי?" אני שואלת.

אבל אז אנחנו מגיעים לאחוזת שינדלר ואני כבר מבינה. יש במקום מספר גדול של מכוניות והחצר מוארת כולה. "את ידעת?" אני שואלת.

"גם ריף יודע," עונה לי ג'ונתן.

"מה זה בדיוק?" אני שואלת.

"זה לכבודך," הוא עונה.

"מעניין מאד," אני ממלמלת. אני בטוחה שיש פה מניע נסתר, ובכל זאת אני עוטה חיוך על פניי בזמן שאנחנו יוצאים מהרכב. אני לא לבושה למסיבה, אם כי אני לבושה יפה. בהחלטה של רגע אני נכנסת קודם לחדר בו ישנתי ומחליפה לשמלה שחורה ארוכה עם מחשוף גדול בגב שמעוטר באבני סברובסקי ונועלת את נעלי העקב שקניתי במרכז הקניות. אני אוספת את השיער ונותנת לקבוצות ממנו ליפול, ולא שוכחת להתיז עליי מי בושם כדי להעלים את שרידי מי הגילוח של ריף שעליי.

"איך אני?" אני שואלת את אלבמה.

"מושלמת," היא עונה לה.

אני יוצאת לחצר ומחפשת את שרה  "איזה הפתעה," אני אומרת לשרה, "איך לא אמרתי לי שאת עורכת מסיבה? הייתי באה לעזור לך. לכבוד מה המסיבה?"

"לפי איך שאת לבושה ברור שידעת," היא אומרת.

"ממש לא. הגעתי לכאן עם ג'ינס, חולצת טריקו וסניקרס, אבל כאשר ראית את שיירת המכוניות והאורות הבנתי שכדאי שאחליף בגדים. לכבוד מה המסיבה?"

"חשבתי להזמין כמה חברות מהתיכון," היא עונה לי.

אני לא רוצה לאמר לה שלפי כמות המכוניות זה ברור שיש פה יותר מחברותינו לתיכון אבל שותקת.

"איך הגעת לכאן?" היא שואלת את השאלה הצפויה.

"את זוכרת את אחותי אלבמה?" אני שואלת, "היא הסיעה אותי."

 "חבל שהיא לא באה לאמר שלום," היא אומרת וניכר שאיננה מאמינה לי.

"ברור שכן," אני אומרת ומסמנת בידי לאלבמה לבוא. היא מפלסת דרכה אלינו.

"אסיה סיפרה לי שאת מאד עסוקה ושהיא לא רוצה להפריע לך, שכן זה שהיא בחופש לא אומר שלך אין הרבה עיסוקים משלך," אומרת אלבמה, "אז הצעתי לה שתבוא אליי."

"אני שמחה אסיה שאת מבינה את זה," אומרת לי שרה בהתנשאות, "אני מתנדבת בכמה עמותות וגם עליי לנהל את האחוזה הזו."

"מובן לגמרי," אני עונה לה.

ואז בא ריף.

"מה הוא עושה פה," היא ממלמלת, "חשבתי שהוא יגיע רק מחר."

אני רואה שהיא נעשית חסרת שקט ומחפשת מישהו בעיניה.

"תסלחנה לי," היא אומרת ואני עוקבת אחרי מבטה.

מרי ושרלין ניגשות אליי. "אסיה איזה כייף לראות אותך," הן אומרות לי, "שרה סיפרה לי שאת מאד עסוקה ולולא המסיבה הזו לא הייתן נפגשות כלל."

"לאיפה היא נעלמה?" אני שואלת.

"היא הלכה לחפש את …" אומרת מרי.

"אני לא מאמינה," אומרת לי אלבמה, "תראי השעה כבר רבע לעשר ואנחנו עדיין פה באחוזת שינדלר בלונג איילנד." היא מצביעה על הטלפון ומראה שהפעילה את הקלטת השיחה. 

"את זוכרת את מרי וילסון ושרלין פוקס שהיו איתי בתיכון?" אני שואלת את אלבמה.

"בטח שאני מזהה אותן," היא אומרת ומחייכת אליי, כאומרת לי שהיא שמחה שקלטת אותה.

 "שמעתי שמישהו הגיע והיא נראתה מוטרדת," אני אומרת, "אני מקווה שהכל בסדר."

"בואי נאמר שהעובדה שבעלה הגיע כשהמאהב שלה פה, תגרום לה קצת להיות יצירתית," אומרת מרי ומצחקקת.

"היא כבר תכננה את הלילה איתו כי חשבה שבעלה אמר שלא יגיע," היא אומרת.

"לא פשוט. אני מבינה שהגבר שלידה הוא המאהב. הם נראים מאד קרובים. הם הרבה זמן יחד?" אני שואלת.

"כמעט מיום שנישאה. היא עם בעלה רק בגלל הכסף. היא נפגשת עם ראלף כמעט בכל הזדמנות שהיא יכולה. בעלה חושב שהיא הולכת לאירועי התרמה בזמן שהיא משתעשעת לה."

"כל אחד מה שמתאים לו," אני אומרת, "כייף לי לראות אותכם. אני רוצה ללכת לאמר שלום להיידי. אני רואה שגם היא כאן."

אני הולכת לכיוונה של היידי ומבחינה בארן רוטשילד, בנה של ליאה, שעומד ומשוחח עם חבורת גברים. "את רואה את הגבר שעומד שם עם שיער שחור מתולתל. כשתעמדי לידו תראי שיש לו עיניים ירוקות, אי אפשר לפספס אותו. שמו ארן רוטשילד. הוא עורך הדין של ריף תבקשי מג'ונתן  שיעביר לו את ההקלטה," אני אומרת לאלבמה.

"ערב טוב," אומר ריף שניגש אלינו. הוא נמנע מלהתייחס אליי יתר על המידה. "אני רואה שאשתי ארגנה כאן פגישת מחזור ממש."

אני שמה לב להשפעת הקרבה אליו על מרי ושרלין. הן מהנהנות בראשן. "אתן רוצות שאצלם אתכן? את יכולה לתת לי את הטלפון שלך," הוא מבקש ממני, "תחזיקי רגע שלי."

אנחנו נעמדות מולו אבל הן בקושי מחייכות. "נו באמת בנות מה אתן עומדות רציניות כאלה. אני יודע שאתן אוהבות לעשות פוזות למצלמה." אני שמה לב שהמבט שלו עוקב אחרי משהו אבל הפנים שלו לא מסגירות דבר. לבסוף הן משתחררות ואנחנו עושות פרצופים מצחיקים למצלמה. "יפה מאד. תיהנינה מהמסיבה," הוא אומר.

"תראי איך יצאו התמונות," מבקשת שרלין בהתרגשות.

רק אז אני קולטת שהוא לא החזיר לי את הטלפון שלי. "הוא שכח להחזיר לי את הטלפון," אני אומרת, "אני אלך לחפש אותו."

אני רואה אותו עומד ומרים את הראש לקומה העליונה. בקצה המסדרון נדלק האור וריף חומק לתוך הבית. אני ניגשת לארן ומוסרת לו את הטלפון של ריף. "ריף לקח בטעות את שלי והשאיר לי את שלו בזמן שצילם אותי עם החברות שלי. תבקש ממנו שיחזיר לי אותו בבקשה," אני אומרת לארן.

*

ריף

 אני משתגע מהקרבה לאסיה ואי היכולת שלי להיות לידה. אני מעיף לעברה מבטים אך היא לא מסתכלת לעברי. אין לי מושג אם היא יודעת שהגעתי. שרה שמבחינה בי באה לקראתי. היא משחקת את המשחק של הזוגיות המושלמת שלנו. היא מנסה להתקרב אלי, להישען על זרועי אבל המגע שלה כל כך דוחה אותי ואני מתחמק ממנה באלגנטיות. היא לא מרפה ממני ולכן אני מתחיל להתערבב בין האורחים ולפטפט איתם. אני מגיע לאסיה ושתי חברות שלה.

אני מנהל איתן שיחה קלילה כאשר אני רואה את שרה עם ראלף מתלחשים באינטימיות. אני מבקש מאסיה את הנייד שלה. "יש לו קוד נעילה?" אני שואל אותה.

"לא," היא עונה לי, "זה טלפון חדש עוד לא הספקתי." אני  מעמיד פנים שאני מצלם אותה ואת חברותיה כאשר למעשה אני מרוכז במה שנעשה מאחוריהן. אני מעביר את המצלמה לוידאו ומקרב את התמונה, מתעד את הנגיעות ביניהם. שרה מעיפה לעברי מבט זריז אבל משוכנעת שאני מצלם את הבנות.

לא עובר זמן רב ואני רואה את האור נדלק בקומה השנייה בחדר האורחים שנמצא בקצה השני של חדר השינה שלנו.

אני מתרחק במהירות מאסיה וחברותיה לפני שהיא קולטת שהשארתי את הטלפון שלה בידי. אני חומק לתוך הבית ועולה לקומת חדרי השינה. אני שמח שהרצפה מכוסה בשטיחים שמשקיטים את קול צעדיי. אני שומע את הצחקוקים של שרה ומחכה שהאור יכבה.

אני מכוון את המצלמה על צילום לילה, פותח את הדלת בשקט ומתחיל לצלם את שרה וראלף. האור של המצלמה שמואר על החלון גורם לשרה להבין שהם לא לבד. היא הודפת מעליה את ראלף ההמום.

ברגע הראשון כשהיא רואה את הכיסוי הורוד של הטלפון היא בטוחה שזו אסיה.

"השתגעת?! מה לדעתך את עושה?" היא צועקת.

אני ממהר לשמור את הסרטון ושולח אותו לארן ולעצמי.

אני מדליק את האור ולרגע היא מסונוורת ולא רואה דבר. התדהמה על פנייה הייתה שווה את הרגע הזה.

ראלף מזנק לעברי. "היית איטי מידיי. התמונות כבר מונחות במייל של עורך הדין שלי," אני אומר ומבקש משרה שתרד תוך רבע שעה לחדר העבודה שלי.

ראלף מודיע לי שהוא רוצה להיות נוכח ואני אומר לו שהוא מוזמן.

"ומה תעשה לי אם לא אבוא?" היא צועקת לעברי בזמן שאני עומד לעזוב.

"המשחק נגמר," אני אומר לה. "אני מציע לך לא לאחר."

בר אבידן

מאמינה באהבה

💗

©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.

קרדיט:

buzzfeed.comריף:

 blog.treeoflife.com.auאסיה:

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם