מיני סדרות

הפיקדון (א) 2022

on
פברואר 2, 2022

אווה סמית'

"מישהו מצלצל בפעמון או שאני מדמיינת?" אני שואלת את בעלי דיוויד, ומעירה אותו משנתו העמוקה.

אנחנו מטים אוזן ושומעים שוב את צלצול הפעמון העקשן.

דיוויד ממהר ללבוש את החלוק האפור שלו ויורד למטה. אני יוצאת מחדר השינה ומקשיבה בחשש.

"מרי את נראית נורא. מה קרה? בואי כנסי," אני שומעת אותו אומר למרי השכנה שגרה בבית ממול.

"אין זמן מר סמית'. אני מפקידה בידך את עתיד ילדיי. שמור על זה מכל משמר. אסור שאיש ידע," היא אומרת ומגישה לו חבילה.

"בבקשה, שמור עליה, אלא אם כן יהיו חייך בסכנה," היא אומרת

וממהרת לחזור לביתה הניצב מעברו השני של הכביש.

אני עוקבת במבטי אחריה מבעד לחלון ורואה שהיא מסתכלת בעצבנות לצדדים, פותחת בידיים רועדות את הדלת, וסוגרת אותה בשקט.

גם דיוויד עוקב במבטו אחריה, עדיין לא מעכל מה קרה פה כעת. הוא רואה אותה נכנסת הביתה. האורות בבית כבויים.

הוא סוגר את הדלת, נועל אותה פעמיים ועולה בצעדים כבדים לקומת חדרי השינה,  נושא בידיו את החבילה.

מראה פניו מגלה שהוא מאד מוטרד ממנה. אמנם גודלה בינוני אבל היא מאד קלה ומרגישה ריקה כמעט.

"אל תשאלי אותי מה קרה כעת. אני בעצמי לא בדיוק מבין. מרי הפקידה בידי את החבילה הזו. אסור שאיש ידע על קיומה. צריך להחביא אותה," הוא אומר לי וממשיך לבחון את החבילה.

"אני יודעת בדיוק היכן להסתיר אותה," אני עונה לו, לוקחת מידיו את החבילה ויוצאת מהחדר.

דיוויד נשאר על מקומו. הוא וודאי תוהה היכן אני מצפינה אותה   אך ברור לי שאינו רוצה לדעת.  אני מרגישה שהוא מרגיש מתוח מאד ממה שקרה כעת. אני מודה שגם אני.

אני חוזרת לחדר השינה. ורואה שדיוויד עדיין יושב על המיטה והוא חיוור לגמרי.

"דיוויד אתה בסדר?" אני  שואלת אותו בבהלה.

דיוויד מרים עיניו אליי ועצב גדול נשקף מבעדן. אני כורעת לפניו ואוחזת בידיו.

"אני אוהב אותך כל כך," הוא לוחש וראשו נשמט על חזהו.

תוך דקות ספורות נשמע קול הסירנות של רכב ההצלה הממהר לביתנו.. לפרמדיקים שעולים בריצה לקומה השנייה לא נותר אלא לקבוע את מותו של דיוויד בגיל ארבעים ושלוש.

באותו זמן בדיוק בו תמו חייו של דיוויד נשמעות שלוש יריות מהבית מעבר לכביש.

רכב ההצלה וניידות המשטרה מגיעים במהירות, קולות הסירנות שלהם מעירות את הדיירים ברחוב דרך גן עדן.

שתי גופות מוטלות מתבוססות בדמם. אחת מהן של מרי, השנייה של מייק בעלה. כלי הנשק לא נמצא. רק לאחר שאנשי הזיהוי הפלילי מזיזים את הספה ממקומה, נמצא האקדח שלא מותיר ספק. מייק ירה באשתו והתאבד.

למרות שאני שרויה באבל כבד בעצמי,  אני ממהרת לגשת לשוטרים.

"שמעתי על דיוויד. אני משתתף בצערך. זו אבידה גדולה לכולנו," אומר לי סמל רוברט, "הוא היה מפקד נערץ על כולנו."

"אני לא יודעת איך אחיה בלעדיו," אני אומרת בעצב, "שמעתי את היריות, מה קרה?"

"לצערי מסתמן שמייק ירה במרי," אומר לי סמל רוברט.

"והילדים?" אני שואלת בחשש.

"אין לנו מושג היכן הם," אומר סמל רוברט, "לא רציתי להפריע לך באבלך, אבל יש לי שאלה. מרי אמרה לך משהו? שכן אמר שראה אותה חוצה את הכביש לכיוון הבית שלכם זמן קצר לפני האירוע."

"נכון. היא באה לבקש סוכר. אמרה משהו על כך שהיא רוצה להכין קפה ונגמר לה הסוכר," אני משקרת לו .

"איך היא נראתה לך?" הוא שואל.

"תבין רוברט. היא העירה אותי משינה. לא בדיוק הייתי ערנית. אחר כך קרה מה שקרה עם דיוויד בדיוק כשנשמעו היריות."

"ולפני כן היא לא סיפרה לך כלום?" הוא שואל.

"אתה מכיר….הכרת אותה. היא הייתה טיפוס מתבודד כזה. תמיד שפופה כזו," אני עונה לו.

.

בימים שאחרי מותו של דיוויד מתמלא הבית במבקרים. אני מתקשה לעכל את האובדן של דיוויד. אני  מסתכלת על שלושת בניי, מנסה לשאוב עבורם את הכח לנהל חיים רגילים, אך איך אפשר?

"איך יכול להיות שאהבה כזו גדולה נגדעה כך ברגע אחד?" אני שואלת בבכי את חברתי מרדית', "אני כל כך מתגעגעת לנוכחות החזקה שלו. איך יכול שאדם כמוהו נקטף כך?"

כל יום מלווה אותי מרדית' למשימה אחרת. לבחור ארון, לבחור בגדים לקבורה, להכין רשימה של מי שיישא דברים, מה יהיו דברי הפרידה שלי ממנו.

"הוא כל כך חסר לי," אני אומרת ופורצת בבכי.

בימים הבאים אני לא מרגישה שאני חיה, פועלת על אוטומט ומתפקדת בשביל הבנים.

ליאו הבכור שלנו לוקח עליו בלית ברירה את התפקיד של הגבר בבית. משא כבד על כתפיו של ילד בן שש עשרה. הלילות קשים לכולם. הם בוחרים לישון בחדר המשפחה על השטיח והספות מול הטלוויזיה.

מרק בן ארבע עשרה מבקש להירשם לחדר הכושר. "אני רוצה להיות שוטר כמו אבא," הוא אומר לי ומכווץ לי את הלב. כל השנים פחדתי שיקרה משהו לדיוויד בעודו בתפקיד. מי היה מאמין שכך יסיים את חייו.

"כרצונך מרק," אני עונה לו, ומקווה שעד שיסיים את לימודיו התיכוניים ישנה את דעתו.

טום בן העשר מסרב ללכת לבית הספר. "הם קוראים לי יתום," הוא אומר והכאב ניכר על פניו.

"אתה באמת יתום מאביך, אבל שום דבר לא השתנה. אתה אותו טום רק בלי אבא," אני אומרת לו.

אני כל כך רוצה לומר לו שגם אני מאד חסרה את אביו.

האם הוא בכלל יכול להבין מה זה אומר לחכות לשעה חמש שדיוויד יגיע הביתה והוא לא מגיע, לאכול ארוחת ערב כשהכיסא בראש השולחן בולט בריקנותו, לדבר עם עצמך לפני השינה כי את ישנה לבד ונרדמת לא מחובקת?

השינוי בהתנהגותם של הבנים הוא הדרגתי. ליאו מסוגר יותר ונראה שהתבגר בין לילה. הוא מכבד אותי מאד, משתף אותי ברגשותיו, אבל מחוץ לבית כבר לא מתעניין בשטויות שבני גילו נוהגים לעשות.

מרק מבלה שעות במכון, אבל לא מזניח את לימודיו. אני כל כך גאה בו.

גם טום חוזר לעצמו ועושה הכל כדי ש"אבא יהיה גאה בו היכן שהוא נמצא."

אני משקיעה את השעות שהם בבית הספר בחוות הסוסים בה אני משמשת כמטפלת בילדים פגועי נפש.

אני מנסה לברר מה קרה לילדיה של מרי, אך למרות קשריי המסועפים במשטרה איני מצליחה לעלות על עקבותיהם.

באחד הימים אני רואה תנועה ערה ליד הבית. אני ממהרת לחצות את הכביש. "את השכנה ממול?" שואל אותי גבר בחליפה.

"כן, ואתה?" אני שואלת.

"אני עורך הדין של הנרצ.. המנוחה," הוא אומר, "היא שיתפה אותך במה שקורה?"

"לא. ממש אין לי מושג. היא הייתה אשה מאד מנומסת. אמרה שלום יפה, חייכה מעט, ולא דיברה בכלל."

"את יודעת," הוא אומר לי מהורהר, "הם לא השאירו אחריהם שום מכתב."."

"מעניין מה באמת קרה שם," אני אומרת לו, "היא נראתה אשה שלא מסוגלת להרע לזבוב. לך תדע מה מתרחש מאחורי דלתיים סגורות. מה באמת גרם לבעלה לעשות את מה שעשה."

"יש סיכוי שלעולם לא נדע," הוא אומר בצער.

אנחנו עומדים ומתבוננים בשתיקה בבית הדומם. "אני צריך להיכנס כעת. אף פעם לא נכנסתי לבית שארע בו רצח. אני מקווה שאין סימנים של דם בכל מקום. אני צריך לרשום את מה שיש בו."

"אל תדאג, המקום נוקה כבר. אני מכירה את התהליך לצערי. בעלי היה קצין משטרה," אני מרגיעה אותו

"עדיין, אני לא מרגיש בנוח להכנס לבד," הוא אומר.

"אני חייבת להכניס את ארוחת הערב לתנור," אני אומרת, "ייקח לעוף שעה ומשהו להתבשל. אם תמתין כמה דקות אכנס איתך."

"באמת? את לא מפחדת?" הוא שואל.

"אני בטוחה שזה לא נעים, אבל מקווה שנתגבר על הפחד יחד," אני אומרת, לא בטוחה שבאמת ארגיש בנוח.

אחרי שאני מסיימת להכניס את ארוחת הערב לתנור אני חוזרת ואנחנו ניגשים לפתוח את הדלת.

דבר ראשון שאני עושה הוא לפתוח את התריסים והחלונות. משב רוח צונן נכנס לבית. קרני השמש נשברות על גבי זגוגית החלון ויוצרות קשת של צבעים על הקיר שממול.

אני מסתכלת סביבי ושמה לב לערימה של מעטפות סגורות המונחת בערבוביה על השיש במטבח.

"בוא תראה…. איני יודעת את שמך" אני אומרת לעורך הדין.

"מצטער. לא הצגתי את עצמי. הוא מושיט לי את כרטיס הביקור: גארת וילסון, עורך דין לענייני עיזבונות.

אני מסתכלת על המעטפות. על כולן יש חותמת אדומה גדולה בתוך מלבן.  התראה אחרונה.

אנחנו עוברים יחד על רשימת השולחים. "מסתבר שמצבם הכלכלי היה מאד קשה," אומר גארת.

"אני יכולה לשאול אותך משהו?" אני שואלת אותו.

"בוודאי," הוא עונה, "סביר להניח שלא אדע את התשובה. כל כך הרבה דברים אני לא יודע על מה שקרה פה."

"איפה הילדים?" אני שואלת.

הוא נאנח. "דווקא את זה אני יודע, אבל אסור לי לומר לך. הם בידיים טובות ואוהבות," עונה גארת.

"אני מבינה," אני אומרת ומתלבטת אם לספר לו על דבר הקופסה שהופקדה בידי, אבל מחליטה שלא.

"אם אי פעם יזדקקו למשהו תתקשר איתי? אני אתן לך את כרטיס הביקור שלי."

השעה חלפה עברה לה וגארת מלווה אותי לביתי מעבר לרחוב.

אני  ממהרת לחדר העבודה שלי , מוציאה מהמגירה את כרטיס הביקור שלי ונותנת לו אותו.

אני נכנסת שוב הביתה, וחולצת את נעליי. רק עכשיו אני מרגישה את כל המתח שהצטבר בי.

אני עומדת ליד החלון בסלון ביתי ומסתכלת לעבר הבית שממול. החלונות שוב סגורים וכך גם הווילונות.

קולותיהם של הבנים נשמעים מהמטבח ואני ממהרת אליהם.

"ספרו לי איך היה יומכם?" אני שואלת בשעה שאני מוציאה את התבנית עם העוף ותפוחי האדמה מהתנור.

"איזה מזל שאת נשארת לנו," אומר מרק בהומור השחור שפיתח לאחרונה, "אי אפשר לוותר על שפית שכמוך. האוכל מריח נפלא."

אני מניחה את התבנית החמה על השולחן, אבל אני לא מרוכזת  מרוכזת. "אמא תזהרי שלא תקבלי כוויה," אומר מרק, "את יודעת שצחקתי, נכון?"

"כן," עונה בהיסח הדעת ומנסה להיזכר מה מרק אמר לי. "סליחה מרק, לא הייתי מרוכזת. הייתי היום בבית מעבר לכביש. מתברר שהיו להם מלא חובות. אני תוהה אם זה קשור למה קרה שם.

איך לא חשבתי לשאול אותך קודם ליאו, אתה ראית מישהו מהילדים בבית הספר?"

"לא ראיתי אותם מסוף החופש. נראה לי שהם עברו לבית ספר אחר. הם צעירים ממני את יודעת," עונה לי.

*

שבע שנים מאוחר יותר

הבנים ואני חוזרים לביתנו. כהרגלנו אנחנו מעיפים מבט לבית שממול. הווילונות פתוחים לרווחה, הגינה מלאה בפרחים בשלל צבעים, וקולם של הילדים הקטנים המשחקים בחצר נשמע למרחוק.

"אני מרגישה כמו אמא אווזה," אני אומרת לטום, "לראות אותך גורף את כל תעודות ההצטיינות האלה ממלא את ליבי גאווה. אני בטוחה שגם אבא מאד גאה בך, היכן שהוא נמצא."

"כבר שמעתי את זה היום," אומר טום, "כל המורות אמרו לי שאני כמו אבא שלי. רציתי להגיד להם שאמא שלי לא פחות חכמה אבל שתקתי. לפחות עכשיו כשאני מתחיל את האוניברסיטה איש לא יזכיר לי יותר את אבא."

"אני מבין אותך אח קטן, גם אמא כבר לא מי שהייתה. היא 'אשתו של " יותר משהייתה בחייו," אומר ליאו, "עכשיו כשאני מסיים את לימודיי, אני יכול לומר לכם שזה כבוד גדול להיות הבן של אמא שלנו.

בסמסטר הזה למדתי שלושה קורסים שחומר הלימוד היה מאמרים שכתבה. כמובן שהציפיות ממני היו גבוהות אבל זו היתה גאווה גדולה עבורי לומר שאני הבן של אווה ברקלי-סמית'."

"גם בך אני מאד גאה," אומרת אווה לליאו, "כבר אמרתי לך זאת. ואתה מרק הפתעת אותי כשעשית הסבה לפסיכולוגיה. הייתי בטוחה שתהיה קרימינולוג. עם זאת בואו לא נשכח שגם אביכם היה פסיכולוג. כך הכרנו."

"אמא, עכשיו שכולנו מחוץ לבית אני חושב שזה הזמן שלך לפרוח. אולי אפילו לעבור מהמקום הזה רווי הזכרונות. הגיע הזמן שתפסיקי להיות אלמנתו של מפקד המשטרה הנערץ. אבא ילווה אותך לכל מקום שתלכי, הוא טבוע בך עמוק. מה דעתך?"

אני מחייכת. "תמיד כשאני מסתכלת עליך אני רואה בך אותי. אתה כל כך רגיש אליי שזה מדהים אותי כל פעם מחדש."

"המחשבה הזו לא עלתה רק לי אמא. דיברנו על זה שלושתנו. לא ידענו איך תגיבי. אז כרגיל הטילו עליי את העבודה לומר לך זאת. את יודעת שאנחנו נבוא לכל מקום שתבחרי לגור בו, גם אם זה בקצה השני של היבשת?"

"כבר מאוחר," אני אומרת כשאני ששמה לב לשעה, "אתם לא רעבים?"

"את יודעת מה אמא?" אומר טום, "כל המשפחות יוצאות היום למסעדות בעיר, מה דעתך שנזמין באופן חריג פיצה ונראה איזה סרט בנים?"

"תתפלא לשמוע שזה מאד משמח אותי. רק תחוסו עליי עם הסרט בנים שלך. שלא יהיה יותר מידי דם," אני אומרת.

"אז מה להזמין?" שואל טום.

"כרגיל," עונים האחים ביחד.

"כרגיל," אומר טום למי שעונה לו לטלפון בפיצה האט, "וגם 2 בקבוקי קולה גדולים.

"אז מה החלום שלך אמא?" שואל ליאו בעודם ממתינים.

"אני רוצה לרכוש חווה ולגדל בה סוסים," אני עונה מהורהרת.

"קדימה בנים, נא להסתער על האינטרנט ולמצוא לאמא את חוות החלומות. ואת אמא לפחות תגדירי לנו את האזור. את יודעת אמריקה גדולה," אומר ליאו.

כל אחד מהבנים מסמן את מה שנראה לו, תוך שהוא קורא קריאות התפעלות ממה שיש למוכר להציע.

שלושים חוות מצטמצמות לעשרים.

הבנים עורכים השוואה בין הבחירות של שלושתם. הם מלאי התלהבות ולא שמים לב לצלצול בדלת של השליח של הפיצה, ולא לכך שאני מסדרת את השולחן.

הם כל כך מרוכזים במטרה שהם חוטפים משולש פיצה בהיסח הדעת ואוכלים.

"ובכן אמא הגענו להסכמה על שמונה חוות ועכשיו את מוזמנת להצטרף," אומר מרק, "אוי, גמרנו את הפיצה."

אני  מצטרפת אליהם ואחרי שעה יש ביניהם הסכמה. "אני לא מאמינה איך משלושים מודעות בחרנו שלוש. אני כל כך מתרגשת לנסוע לבדוק אותן," אני אומרת, "עכשיו כבר מאוחר מידי. אתקשר בבוקר. מישהו מצטרף?"

"ברור!" הם אומרים פה אחד, "בסופו של דבר זה הבית של כולנו."

"אני שמחה לשמוע," אני אומרת, "ועכשיו מה עם סרט הבנים שהובטח לי?"

"עכשיו אמא את הולכת לישון כי נסיעה ארוכה לפנינו מחר."

*

*

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם