מחכה לו
בבת אחת התהפך עולמי.
לא היה לי ספק, לא חשבתי פעמיים.
למרות שלא קיבלתי צו, התקשרתי ושאלתי לאן עליי להגיע.
“אני לא מבינה למה אתה הולך," אמרה קטיה, "לא יכולת לחכות שיקראו לך, אם בכלל?"
"את מבינה שאנחנו במלחמה, נכון?" שאלתי אותה באיפוק בזמן שארזתי את תיקי.
"תבטיח שתתקשר," היא ביקשה.
"כשאוכל," עניתי קצרות.
הידיעות של מה שקרה הדהדו בי, וגרמו לאדרנלין שבי להרקיע שחקים. תמיד דגלתי בדרכי שלום ונועם, אבל הפעם זה שונה.
אני מודה על כך שלמרות השעות הארוכות על כיסא העור המרופד, לא החמצתי אף אימון במכון הכושר.
השנים שעברו מיום שחרורי בהן עברתי כמו כולם את המסע שאחרי הצבא, הלימודים, והמשרה הנחשקת לה זכיתי, נמחקו ברגע שלבשתי את מדיי ושבתי להיות שוב לוחם.
את המרחק בשנים הרגשתי מייד עם הגיעי לבסיס. כולם נראו לי פתאום ילדים, אבל זה לא הטריד אותי כשראיתי כמה מיומנים הם, כמה הם רציניים במה שהם עושים.
הקצב המטורף שהכתיבה המלחמה, גרם לפעילות שכבר שכחתי ממנה, מה שלא מנע ממני להיות ממוקד במשימות.
זה לא ששכחתי להתקשר לקטיה, אלא שעם הזמן לא היה לי הרבה מה לומר לה, בניגוד אליה שרטנה על כל מיני דברים שקרו לה, שנראו בעיניי כעת חסרי טעם. ולכן הסתפקתי בכמה מילים.
“אני בסדר," "אל תדאגי." הרגשתי שאני מדקלם סיסמאות מהשפה החוצה, ולא מילים מליבי.
מצאתי עצמי דוחה את השיחה, כי פשוט הרגיש לי שאני לא באמת מעניין אותה שכן היא עסוקה בעולמה.
“אתה לא מבין כמה קשה פה," נהגה לומר כל שיחה, עד שכמעט אמרתי לה שאני לא בדיוק נהנה ממה שנכפה עליי לעשות.
יום אחד כשחזרנו מפעילות ממושכת, באה לקראתי אחת החיילות בעיניים אדומות, מה שהפליא אותי, שכן כולם חזרו בשלום.
"את בסדר?" שאלתי.
"לא חזרתם, ואני טיפסתי על הקירות," היא ענתה.
"אנחנו פה כולנו, הכל בסדר," עניתי לה בפיזור הדעת, ופניתי לעבר חדרי.
"עכשיו כשאתה כאן, אני שוב יכולה לנשום," היא אמרה ומיהרה לצאת מהחדר.
המילים שלה הדהדו במוחי. לקח לי זמן להבין שבעצם מה שאמרה היה מכוון אליי.
יצאתי לחפש אותה ומצאתי אותה בפינה חשוכה, יושבת ובוהה באינסוף, כאשר שרידי הבכי עדיין היו תלויים באוויר.
ישבנו ודיברנו דקות ארוכות. הזמן עמד מלכת. שתי נשמות בודדות שחיות את אותה מציאות. לרגע לא חשבתי על דקות שינה יקרות שהפסדתי.
"אתה חייב לישון," היא אמרה לבסוף, "נדבר מחר. אני אהיה פה."
פתאום שוב הרגשתי אי נוחות, חיפשתי מה לומר לה ."אני שמח לראות שנרגעת," אמרתי לבסוף.
*
שלושה שבועות קודם.
יום שישי.
"סוף סוף הם הלכו," אמרה קטיה והחניקה פיהוק.
תהיתי האם היא מפהקת בגלל העייפות, או בגלל שהשתעממה מארוחת הערב שהתארכה עד לשעה שתיים בלילה.
עזרתי לה לפנות את הכלים המלוכלכים מהשולחן, לפחות כך חשבתי. אני לא יודע למה ציפיתי שהיא תכנס למטבח ותתחיל לשטוף אותם, כשניגשתי לנקות את הגריל עליו צליתי כל הערב בשרים. היא טענה שהיא עייפה מהשבוע ולכן היא קנתה סלטים מוכנים בסופר. גם אותם היא לא טרחה לסדר.
"אני ממוטטת מעייפות," היא אמרה ופנתה לחדר השינה, "אני חייבת לישון." זאת הייתה הדרך שלה לומר שהיא לא מעוניינת שאגע בה הלילה.
כשהגעתי למיטה היה כבר אחרי שלוש.
ארבע שעות אחרי, השתנה העולם. כל שידענו לא היה קיים יותר.
*
שלושה שבועות עברו…
למרות שאנחנו שוב בשטח ישראל, למרות שהגוף שלי מותש מעייפות, אני לא מסוגל לעצום עין. אנחנו מגיעים לבסיס המאולתר והדבר הראשון שאני רואה כשאני יורד מהרכב, הוא את שיר משחררת אנחה וחומקת לתוך המשרד שלה.
"אני פה," אני אומר לה.
"ראיתי," היא עונה בקול חנוק אבל נשארת לעמוד עם הגב אליי.
אני מתקרב אליה מאחור, עוטף אותה בזרועותיי. היא נשענת לאחור ונבלעת בתוכי. אני לא יודע אם זו היא שקטנטונת, או זה אני שגבוה ורחב, שגורם לה להיאסף כך אליי.
אני מריח את ריח הבושם העדין שלה, את ריח השמפו משיערה ומרגיש נבוך. כל כך מנוגד אליי, אחרי כמה ימים ללא מקלחת, ועוד יותר ימים שלא התגלחתי. אני לוקח צעד לאחור.
שיר מסתובבת אליי ומושכת אותי חזרה. "אני זקוק למקלחת," אני אומר לה.
"המקלחת תחכה," היא עונה לי, "אני צריכה אותך יותר."
"אני באמת מסריח, זה לא דוחה אותך?" אני שואל ומסניף את הריח שלה לתוכי.
"אתה פה, ואתה חי, וזה מה שחשוב," היא אומרת לי.
אחרי כמה דקות היא משחררת אותי ואני ניגש לשטוף את עצמי. הפעם, אני יודע שאני עושה זאת למענה, לא עבורי, למרות שאני מאד אוהב להתקלח.
כאשר אני עומד מתחת למים הקרים שזורמים אלי מהצינור שאני אוחז בידי, אני מתחיל להבין ששיר תופסת חלק נכבד מהמחשבות שלי. אני מבין שקטיה כבר לא.
עצם העובדה שלא טרחתי עדיין להתקשר אליה ולומר לה שאני בסדר, אומר הכל.
אני מסיים להתקלח, וחוזר לחדרי להתלבש. רק אז אני מתקשר לקטיה.
"רבתי היום עם הבוס. מפריע לו שיצאתי לשעה להפסקת צהריים. כאילו שהוא לא יוצא לפגישות מחוץ למשרד. אמרתי לו… אתה בכלל מקשיב לי?" היא שואלת.
"אני קצר בזמן," אני עונה לה, "רציתי רק לומר לך שאני בסדר," אני משתדל להשמע מאופק.
"אני שמחה לשמוע," היא עונה לי, "תשמור על עצמך."
אני מרגיש מועקה אחרי השיחה איתה. אני לא בטוח שאפשר יהיה אי פעם לגשר על הפער שנפער בין קטיה לביני. ההבנה שמה שהיכרתי לא קיים יותר, מתחילה לחלחל למוחי.
נקישה על הדלת מעירה אותי ממחשבותיי.
"כן," אני עונה בזמן שאני מסיר מעליי את המגבת שהייתה כרוכה סביב מותניי, ולובש תחתונים.
"הכנתי לך כריך. אני מניחה שעדיין לא אכלת," אומרת שיר ומגישה לי את הצלחת. ניכר שהיא השקיעה בהכנתו.
"ומה איתך?" אני שואל.
"שלי על השולחן במשרד," היא עונה.
"תביאי אותו ונאכל יחד. אני אמתין שתחזרי," אני אומר.
שיר ממהרת לצאת וחוזרת מייד חזרה.
אני לוקח ממנה את הצלחת, מניח אותה ליד שלי, ומושך אותה אליי. אני מביט לרגע חטוף על עיניה, עוצם את שלי ומנשק אותה נשיקה ארוכה.
"ספרי לי איך היה לך כשלא היינו כאן?" אני שואל, נמנע מלדבר בלשון יחיד.
"לא פשוט לדעת היכן אתם ומה אתם עושים ולא למות מדאגה," היא עונה.
"את יכולה לסמוך עלינו," אני מרגיע אותה, למרות שאני יודע שמלחמה זה לא משחק, למרות שברור לי שהיא מבינה.
"אני חייב לישון," אני אומר לה כשאני מסיים את הכריך. אני שם לב שהיא רק נגסה בשלה, אבל נראה שאיננה מסוגלת לאכול יותר. "תישארי איתי קצת?"
אני מסיים להתלבש, נכנס למיטה ומפנה מקום עבורה.
*
זאת הופכת להיות השיגרה שלנו. כל פעם שאני חוזר לבסיס, שיר מחכה לי עם ארוחה שאחריה היא נשארת לצידי עד שאני נרדם. חבריי לבסיס מקבלים זאת בהבנה, ואיש מהם לא אומר על כך דבר.
אני בוחר לשלוח מסרונים לקטיה שאני בסדר, אבל לא מטלפן יותר.
*
אנחנו בהפוגה ארוכה מתמיד היום.
"החלפתי את המשמרת שלי עם תמר. אני רוצה לישון איתך עד שתקבל הוראה לקום," מפתיעה אותי שיר.
היא ממהרת להצטרף אליי מתחת לשמיכה, ונצמדת אליי, רק שהפעם קרוב מתמיד. היא גורמת לגופי להתעורר ואני נבוך. המחשבות שלי נודדות ממנה, בעודי מנסה להבין.
*
קטיה ואני במערכת יחסים כבר כמה שנים. מעולם לא היה לי צורך או רצון להסתכל על אישה אחרת. כל זה היה נכון עד עכשיו.
אך טבעי הוא שבשעת מלחמה אנשים מתקרבים, גם אלה שחלוקים בדעותיהם. עם קטיה זה לא קרה. היא שרויה בעולמה. אני מבין שרעמי התותחים זה לא משהו שנעים לה לשמוע, אבל מה איתי? אני כבר לא חשוב לה?
שיר הייתה בחופשת שחרור כאשר פרצה המלחמה.
כרטיס הטיסה ללונדון כבר היה בידה, והיא תכננה כל רגע מהטיול שלה. היא הזמינה כרטיסים לשתי הופעות וקונצרט של הלהקה האהובה עליה.
היא לא היססה לרגע. היא עלתה על מדים והגיעה מייד לנקודת הכינוס בדרום.
*
"אתה השפיות שלי," לוחשת שיר, "אני רוצה אותך."
"כשהגעתי לכאן השארתי מאחור חברה. אני לא מהגברים האלה שמצוידים באמצעי הגנה למקרה שאפגוש מישהי נחמדה," אני מנסה לארגן בקול את המחשבות שלי.
"אני לא מוגנת, אבל לא איכפת לי," היא אומרת.
"ומה יקרה אם לא אחזור?" אני שואל אותה.
"אל תדבר כך," היא אומרת, "אני אמות איתך."
שתיקה קצרה משתררת בינינו.
שיר נצמדת אליי חזק. "אני רוצה שתטע בי חיים," היא אומרת לבסוף.
*
בימים אלה השחר מגיע מהר מידי. היום יותר מתמיד לאחר לילה האהבה הסוער שלנו.
אני נקרא לתדרוך, ופניו הרציניות של הקצין הבכיר שבא לתדרך אותנו אומרות הכל.
אני מנצל את הזמן המועט שנשאר לפני היציאה לשטח כדי לכתוב מכתבים. אני מרגיש שאני חייב להשאיר מילים אחרונות.
הוריי היקרים,
כך נפתח המכתב הראשון.
אני כותב מכתב פרידה לקטיה, שוקל כל מילים ומילה, ומשחרר אותה ממני.
את המילים לשיר אני משאיר לסוף. אין לי מושג מה לכתוב לאישה שנתנה לי את כל מה שיש לאישה לתת לגבר, מתוך ידיעה שאולי לא יהיה לה איתו מחר.
שיר אהובה,
כך אני כותב, והמילים נשפכות ממני. לאחר שהדף מלא במילים אני מסיים את המכתב במילים-
מבטיח לך לשמור על עצמי למענך,
שלך,
עומר
אני מניח את שלושת המכתבים על הכר, מעיף מבט על המיטה שהציעה הבוקר שיר כשעזבה, ויוצא מחדרי.
שיר
הפרידה מעומר היא הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי. הוא מנשק אותי ארוכות בתשוקה, כאילו הוא זקוק לאוויר ממני כדי לנשום.
אחר כך הוא מצמיד אותי אליו ומלטף את ראשי. "אני אוהב אותך," הוא אומר ועולה על הרכב שלוקח אותו מהבסיס. הנהג לוחץ על הגז וענן של חול מתרומם באוויר ומונע ממני לראות אותו.
בצעדים כבדים אני נכנסת למשרדי לעקוב אחרי כוחותינו שחודרים לעומק ארץ האוייב.
אני רוצה להיות חזקה למענו, ויודעת שאני חייבת לסלק את המחשבה על חוסר הידיעה מתי ואיך יחזור אליי.
אני עובדת כמעט ללא הפסקה. כל מי שנמצא איתי במשרד לא מקפיד על המשמרות. כולם רוצים להיות ביחד. ואנחנו מנמנמים לא פעם כאשר ראשנו מונח על שולחן העבודה. ההפסקות היחידות שלנו הן מידי פעם כדי להתקלח, וגם זה נעשה בזריזות.
"זהו, זה נגמר," אומר הקצין התורן. אני מרגישה שאני לא נושמת. "הם בדרך חזרה לבסיס. הגיעו לידי הסכמות…"
לא מעניין אותי מה הסכימו, רק העובדה שהחטופים שלנו איתם.
אני ניגשת לחדרו של עומר ורוצה לשכב על מיטתו. אני מוצאת על הכר שלושה מכתבים, אחד מהם נושא את שמי. אני מרגישה שהחדר מסתובב ואני מתעלפת.
"אני פה," אני שומעת את קולו. אני נאבקת לפקוח את עיניי. 'האם אני חולמת או שהוא באמת כאן?'
רק כאשר הוא מכסה את פניי בנשיקות אני מצליחה לפקוח את עיניי.
"אני פה," הוא חוזר על דבריו, נושא אותי בזרועותיו ומשכיב אותי על מיטתו. אני עוצמת עיניי ונרדמת.
אני מתעוררת למגע זרועותיו שמקיפות אותי. ריח של מבשם מי גילוח עוטף אותי, וחום גופו מחמם את גופי.
"אני פה וכולי רק שלך," הוא אומר לי.
הוא מגיש לי את המכתב שהשאיר עבורי על הכר.
"ביום שיצאתי לשדה הקרב כתבתי להוריי מכתב פרידה . את קטיה שחררתי ממני, ורק לך כתבתי מכתב אהבה, כי ידעתי שבשבילך אהיה חייב לחזור."
מאחלת שיחזור השקט על הארץ.
בר אבידן
מאמינה באהבה
