on
ספטמבר 3, 2020

סיימון (סאם) ברמינגהם

אני יודע שאני חייב להתעשת מיד. אני נעמד לידה בזרועות משולבות בעמידה שמשדרת אדישות בזמן שהלהבות בתוכי מבעירות את כולי.

אני מביט מרוכז בתנועות ידיה. “את רצינית? את מנקה את הכתם עם סבון כלים?”

“תחשוב רגע בהיגיון,” היא אומרת לי, “עם מה מנקים את כתמי האוכל מהצלחת? אז ככה בדיוק מנקים גם מהבגד.”

אני כבר בטוח שהחולצה שלי הרוסה, אבל רגע אחרי היא מראה לי אותה.  “נו? אני יודעת משהו בחיים?”

“אני מודה לך,” אני עונה לה, “אני רואה שהקרבת את הלק בגלל זה. “

“שטויות, בכל מקרה אני צובעת לבד. חוץ מזה שזה לא בגלל החולצה שלך, זה בגלל הבית שלך שניקיתי היום.”

אני מתחיל לצחוק. “אין סיכוי. הבית שלי נראה כמו אתר בניה.”

“אתה בונה טירה בלונג איילנד? אני מתרשמת,” היא עונה.

“דווקא יש לי דירה, והיא בעיר,” אני עונה.

“איפה שותפתנו?” היא שואלת בלי שום קשר.

“היא השאירה פתק שתעדר היום. אני חושב שהיא בוחנת אותי. יפריע לך אם אנעל את הדלת ואשאיר את המפתח בפנים?” אני שואל, “אם תחזור שלפחות תחשוב שהאמנתי לה.”

“לא,” היא עונה ופונה ללכת למקלחת. “משהו מצחיק אותך?” היא שואלת כשהיא רואה אותי מחניק חיוך.

“חשבתי לעצמי מה היה קורה לו הייתי מלכלך גם את המכנסיים,” אני עונה לה, “ודמיינתי איך היית..”

“עכשיו אני מנסה להבין מה מצחיק בזה. חוץ מהעובדה שמכנסים כמו שלך, לא נעים שוב להזכיר את זה, תוצרת מיו מילאן, שעשויות מבד משובח שמנקים רק בניקוי יבש, חוץ מהעובדה הזו, האם אתה חושב שאף פעם לא ראיתי גבר בתחתונים? אפילו אותך ראיתי להזכירך,” היא אומרת לי ונכנסת למקלחת.

אני מנסה להסיט את ממחשבותיי ממנה ומוציא את המחשב על מנת להתרכז בעבודה. כאשר אני מניח אותו על האי במטבח אני קופא למראה כוס חד פעמית של קפה ועליה מודפס הסמל של מרק’ס קפה שהוא בית הקפה הסמוך לבניין מגוריי.

האם היא באמת הייתה בדירה שלי? מאיפה היא יודעת היכן אני גר? למה הגיע לגור בדירה הזו? אני חייב לקבל על כך תשובות.

“אז מה ילדה,” אני שואל אותה בזמן שהיא יוצאת למרפסת אחרי המקלחת, “היה טעים הקפה של מרק’ס?”

“מאיפה צצה השאלה הזו?” היא שואלת.

“מכוס הקפה שמונחת במטבח,” אני עונה לה. האם נדמה לי או שהיא באמת מתחמקת.

“אוי, שכחתי ממנה לגמרי. חברה באה לאסוף אותי מהעבודה והביאה לי לשתות,” היא עונה לי, ” עכשיו שאתה אומר את זה באמת הייתי צריכה לזהות את הטעם שלו. אתה מכיר את בית הקפה?”

עכשיו היא בוחנת אותי. זה ברור לי לחלוטין. “תזכירי לי איפה זה?”

 “זה סמוך למגדל רוטשילד,” היא עונה, “אני מניחה שאותו אתה מכיר.”

“ומה לך ולמגדלי רוטשילד?” אני שואל.

“אני מכירה כמה אנשים שגרים שם, ביניהם את משפחת רוטשילד.”

*

איזדורה (דורי) דה פרנס

“סתם מתוך סקרנות,” הוא שואל, “מדוע חשבת שאת מנקה את הדירה שלי?”

“לא באמת חשבתי. היה שם את ריח מי הגילוח שלך והשתעשעתי עם המחשבה שזו הדירה שלך. זה היה אחרי שגמרתי לנקות. זה לא שניקיתי מתוך מחשבה שזה שלך. חברה ביקשה שאבוא לעזור לה.”

“ומאיפה את מכירה את משפחת רוטשילד?” הוא שואל.

“ליאה חברה טובה של אימא שלי,” אני עונה לו.

“אז את מכירה גם את ארן, אני מניח,” הוא אומר.

“ארן בשבילי כמו אח. הוא גם עורך הדין שלי בכל מה שקשור לעבודה שלי,” אני עונה לו.

הוא משתתק, והשתיקה שלו לא נעימה לי.

“יפריע לך אם אמרח פה לק?” אני שואלת רק כדי למחוק את ההרגשה הזו.

“למה שיפריע?” הוא שואל.

“ישנם אנשים שהריח מפריע להם,” אני אומרת.

“אין לי ניסיון עם זה כך, ובכל מקרה את יכולה לעשות מה שבא לך,” הוא עונה לי.

אני בוחרת צבע לבן. מחר יש לי פגישה עם ליאה ואני רוצה להראות רצינית יותר, ולא כפי שאני תמיד הולכת עם שלל צבעים על הציפורניים.

אני מסיימת למרוח, עוצמת את עיניי ומחכה שהלק יתייבש.

אני מרגישה את ידו של סאם אוחזת בשלי. המגע שלו גורם ללבה שבי לגעוש. אני מרגישה את מגע שפתיו ברכות על עורי מה שגורם למי הרגש שלי לעלות על גדותיהם.

אני פוקחת את עיניי. “מה?” הוא אומר לי מחויך, “הייתי צריך פעם אחת להריח על מה מדובר.”

“טיפשון,” אני אומרת לו, “לא מריחים את הלק על האצבעות לאחר שהתייבש. הריח החזק בא מהבקבוק עצמו.”

“אבל הריח שלך נעים לי הרבה יותר, ועכשיו שטעמתי אותך אז גם הטעם,” הוא עונה לי. אני מרגישה מייד בשינוי בטון הדיבור שחל בו.

אני נלחמת באש שהוא הצית בי. אני מרגישה את ההשפעה של המילים שלו על הגוף שלי ובכל זאת עונה לו בשקט. “לילה אחד ליז יצאה וכבר אתה מחפש את מי לזיין במקומה?”

“רק שתדעי שמעולם לא הייתי איתה ואין לי שום כוונה לזיין אותה בעתיד,” הוא עונה לי.

אני מישירה אליו מבט. מחפשת לראות בהן את האמת. “אין לי סיבה לשקר לך.”

“אולי כן, כי כך אתה חושב שתכבוש אותי,” אני עונה.

“את שונה מכל אחת שהכרתי אי פעם. את מיוחדת במינך,” הוא אומר לי.

“אתה בהחלט מכיר את אומנות החיזור. כמה פעמים השתמשת במשפט הזה?” אני שואלת, משתדלת להעלים ללא הצלחה את הטון הלגלגני שלי.

“זה ישנה אם אומר לך שמעולם לא? זה נראה שבכל מקרה יש לך כבר דעה נחרצת עליי בלי שבאמת תכירי אותי,” הוא עונה לי, “ברור לי אני לא הטעם שלך.”

“ואת זה אתה אומר כי אתה מכיר אותי,” אני עונה.

“זה מה שאת משדרת,” הוא עונה לי, “אני אשמח לגלות שטעיתי כי מאד נעים לי בחברתך.” אין טיפת ציניות בטון שלו.

אני לא יכולה להתכחש למתח שתלוי בינינו. האש שבתוכי בוערת, למרות המילים שאני אומרת.

“אני הולכת לישון,” אני אומרת ומתחילה ללכת.

“ואני?” הוא עונה לי להפתעתי. אני מסתובבת אליו. “ישנתי כל כך טוב איתך. אני לא ישן טוב בימים אלה.”

“אתה תתנהג יפה?” אני אומרת לו.

“מבטיח לא לעשות מה שלא תבקשי ממני,” הוא עונה.

“מנוול,” אני מסננת לעברו ומושיטה לו יד שיבוא איתי.

הוא לא לוקח אותה, אלה מרים אותי בזרועותיו ונושא אותי למיטה.

“חשבתי שמתחתנים קודם,” אני אומרת לו כשצחוק קטן נמלט מפי.

הוא משכיב אותי על גבי אוחז בידיי ביד אחת ובשנייה מתחיל לדגדג אותי. “רצית לצחוק לא?”

אני מתחילה לצחוק. “את מבינה שרק איתך אני יכול לעשות שטויות כאלה,” הוא אומר ופניו מרצינים, “וזה לא בגלל הגיל שלך אלא בגלל מי שאת.”

אני מפסיקה לצחוק ומסתכלת עמוק לתוך עיניו. הוא מתקרב אליי ומתחיל לנשק אותי בצוואר. נשיקות קטנטנות שמבעירות שוב את האש בתוכי.

“סאם..סאם..” אני ממלמלת.

“מה ילדה, נעים לך?” הוא שואל אותי בקול מלא רגש.

“מממ..” אני ממלמלת.

אני מרגישה את לשונו מסמנת לה דרך מהצוואר לעבר העמק בין שדיי.

“אני מוטרף ממך,” הוא לוחש לי, “אין לי סיכוי נגדך.”

*

סאם

אני מרגיש את הלחץ נבנה בתוכי. אני יודע שאני קרוב לאבד שליטה לגמרי. הזין שלי כבר משתוקק לבקר בתוכה ובכל זאת אני מושך את הזמן. אני רוצה לסמן את כולה לפני שאני חודר לתוכה ומאבד את עצמי לגמרי.

אני מסמן בלשוני את הדרך אל בין רגליה. מתעכב על שדיה, אלא שראיתי בלילה הראשון שנפגשנו ומאז אני מתאווה לטעום אותם. היא  מקשיתה את גבה מגישה אותם לפי. אני מלקק את הפטמות שלה, יונק אותן בזמן שהיא ממלמלת את שמי.

הידיים שלה מלטפות אותי בעדינות על גבי , מה שרק שורף אותי עוד יותר.

אני מביט עליה. העיניים שלה מוצפות רגש. אני מצמיד את שפתיי לשלה ומנשק אותה  בפראות. היא מפסקת את שפתיה ואני מרגיש שאני זקוק לחמצן שלה כדי לנשום.

“סאם..סאם..אני… רוצה… אותך,” היא אומרת ברגע ששפתינו ניתקות.

השם שלי שיוצא מהשפתיים היפות שלה גורם לי לאבד את שפיותי מולה. אני לא יכול יותר. אני מרגיש את טיפות הזרע הראשונות נפלטות ממני. אני ממהר להוציא את הקונדום מכיס המכנסיים שזרוקים על המיטה לידנו, וקורע את העטיפה בזריזות.

“בוא כבר, אני רוצה להרגיש אותך בתוכי,” היא אומרת, “בוא כבר סאם.”

השם שלי…אני לא יכול יותר. היא שוכבת לפני ברגליים מפוסקות לרווחה ואני רואה את האיבר שלה גלוי לפני. אני לא צריך לבדוק, אני רואה שהיא מוצפת.

“זה מה שאת רוצה?” אני שואל וחודר אליה בכח.

“כן, סאם, אתה כל כך נעים לי. החיכוך הזה מטריף את כולי,” היא אומרת

עכשיו הידיים שלה מחבקות אותי ומצמידות אותי אליה.

היא נענה מתחתי, וממשיכה למלמל את שמי. בחיים לא הרגשתי כך כלפי אישה.

“ילדה שלי,” אני ממלמל לה.

“כן סאם,” היא עונה לי.

אני מגביר את הקצב כבר לא יכול עוד להתאפק.

“סאם..” היא לוחשת לי.

“מה ילדה שלי?” אני ממלמל, “טוב לך?”

“סאם,” היא אומרת, “אני… לא יכולה ..להתאפק….אני,” היא אומרת ומתנשמת.

“אל תתאפקי,” אני עונה לה ומרגיש את כולה נרעדת מתחתיי ונשימותיה מתקצרות.

אני נכנע. אני מרגיש את הזרם של נוזל הזרע נורה ממני לתוכה. היא עדיין מחבקת אותי בחוזקה בזמן שהיא נאבקת עם הנשימות שלה, למנסה להחזיר אותן לקצב הרגיל.

אני רוכן לעברה ומנשק בעדינות את שפתיה, רואה על שפתה סימנים להתנהגות הפראית שלי.

זה מבעיר בי שוב את האש שנרגעה מעט. פתאום דחוף לי לסמן את כולה.

ואז מצלצל הטלפון שלה. אני רואה את תמונתו של כריסטיאן. היא מתעלמת ממנו מהצלצול, מפסקת את שפתיה, מחכה לשלי.

אני מרגיש את הזין שלי מחליק ממנה החוצה. אני מתרומם מעליה, מוריד את הקונדום ומתרחק. הטלפון עדיין מצלצל והיא עדיין משתדלת לנשום רגיל.

“זו הייתה טעות,” אני אומר לה בקור, “זה לא היה צריך לקרות. תעני כבר לטלפון המזויין הזה.”

*

דורי

אני מביטה בו המומה. אני עדיין לא נושמת באופן סדיר. אני נושמת עמוק ועונה לטלפון.

“כריס,” אני עונה.

“את בסדר?” הוא שואל, “את לא נשמעת בסדר.”

אני מזייפת פיהוק. “אני עייפה,” אני עונה לו.

“אבא עזב, אני נוסע לאימא. את באה?” הוא ושאל.

“תן לי עשר דקות. אני אשטוף את עצמי וארד למטה,” אני אומרת.

רק כאשר אני מתחת לזרם המים במקלחת אני מרשה לעצמי לבכות. איזה מטומטמת אני שיכולתי בכלל לחשוב שזה משהו אמיתי.

אני מתקלחת בזריזות, עוטפת עצמי במגבת ומעיפה מבט לראות היכן סאם. הוא כבר לא פה. אני ממהרת לחדרי לובשת שמלת טריקו ארוכה, לוקחת את התיק עם המחשב,  מתחילה לצאת מהחדר, אבל חוזרת אליו.

אינני רוצה שיישאר זכר למה שקרה פה הלילה. למרות שאלה סדיני המשי האהובים עליי ביותר, אני תולשת אותם  מהמיטה, ניגשת למטבח, מכניסה אותם לשקית זבל שחורה ויוצאת מהדירה. לפני שאני נכנסת למעלית אני זורקת אותם לתוך הפיר ששולח אותם ישר לפח.

כריס כבר מחכה לי למטה.

“הכל בסדר?” הוא שואל.

“אני עייפה,” אני רוטנת אליו למרות שהוא לא אשם במה שקרה.

“אז אולי תישארי לישון?” הוא אומר לי בדאגה.

“נראה לך שאני נותנת לך לבלות את הלילה לבד?” אני עונה לו, כאילו זה מובן מאליו ששנינו חייבים להיות שם.

שנתיים ימים אנחנו ביחד שמלחמה הזו. אני לא אתן לבן זונה הזה לגרום לי לחרוג מזה.

אני רותחת על סאם, אבל מצד שני אני יודעת שאני אשמה במה שקרה לא פחות. עובדה שישנתי איתו ולא קרה כלום. אולי באיזשהו מקום רציתי שזה יקרה?

“על מה את חושבת?” שואל אותי כריס.

אני מפהקת פיהוק גדול. “נראה לך שאני במצב לחשוב?” אני מתחמקת ממנו.

אנחנו נוסעים בשתיקה לבית החולים. גם כריס מחניק פיהוק.

את הלילה אני מעבירה מול המחשב. אני עוברת על ההזמנות הרבות שזורמות לאתר איזדורה.  כל פעם מחדש אני תוהה איך האתר הזה מתפרסם בלי שאני משקיעה בפרסומו, פרט לרשת החברתית כמובן.

אני עוברת על כל הזמנה, בודקת שיש לנו את הפריט במלאי, מכינה לו מדבקה לדואר ומוסיפה אותו לרשימה של שרות השליחים. רק בסוף אני מנפיקה קבלה על התשלום שהתקבל.

אני מסיימת את העבודה בארבע וחצי. יש לי חצי שעה לישון עד שתגיע האחות של המחלקה לקחת מאימא בדיקות דם.

אני רואה שכריס נרדם לפניי. אני לוקחת ממנו בזהירות את המחשב שלו ומניחה אותו על הארונית לידו, ומכסה אותו בשמיכה.

אני מסתכלת על פניו היפים של אחי. הוא נראה כל כך רגוע בשנתו, שלא כמוני. אני כל הזמן מתהפכת ומחפשת פינה להתחבא בה. אני מבינה שמה שחסר לי זה גבר שאוכל לטמון את פניי בחזהו ואתן לפעימות ליבו להרדים אותי. כמו בלילה ההוא בו נרדמתי בזרועותיו של סאם.

*

השחר עולה והפעילות בבית החולים מתחילה בשיא המרץ. התריסים מוסטים, האחיות עוברות ומבצעות בדיקות דם, ואימא מתעוררת לאיטה עם חיוך. “ילדים שלי. ישנתם איתי. איזה כייף לי.”

אני מסמנת לכריס שיכנס ראשון להתרענן, ואני מתחילה לבצע את מטלות הבוקר יחד עם אימא. “את רוצה להתקלח?” אני שואלת אותה.

“התקלחתי אתמול לפני שהלכתי לישון. אני אוותר הבוקר על המקלחת,” היא עונה לי, “אני רק רוצה לצחצח שיניים.”

אני עוזרת לאימא לקום ועד שהיא מגיעה למקלחת כריס כבר מסיים את ההתארגנות שלו.

“אני אלך להביא לנו קפה. את רוצה גם אימא?” הוא שואל אותה.

“דווקא בא לי כוס תה היום וזה יגיע עוד כמה דקות עם ארוחת הבוקר החגיגית,” היא אומרת.

“אני יכול להביא לך מה שאת רוצה. בכל מקרה אני יורד לקפיטריה,” אומר לה כריס.

“תודה ילד שלי. ארוחות הבוקר כאן הן סבירות. אין צורך,” היא עונה לו.

אני מושכת בכתפיי. אני יוצאת איתו ואומרת לו שידאג שישלחו לה בזמן עשר קפה עם משהו טעים.

אני נכנסת להתרענן. אני שוטפת פנים מבט מהיר בראי חושף בפניי את שאריות המעשה מאמש, שכן השפתיים שלי נפוחות מעט מהנשיכות של סאם. “כל הכבוד לך,” אני ממלמלת ותוהה האם כריס ראה ושתק.

אני חוזרת למיטה של אימא ומתכרבלת איתה קצת.

“את מתרגשת ילדה?” היא שואלת, “כי אני מאד.”

“את לא מבינה אימא. מעולם לא העזתי לחלום שליאה תרצה לדבר איתי על העבודה שלי. נשמע מה יש לה לומר לי.”

לפי החיוך על פניה של אימא אני מבינה שהיא יודעת יותר ממני. “את רוצה לספר לי משהו אימא? כי את יודעת שעוד מעט אגלה זאת בכל מקרה,” אני מנסה להוציא ממנה מידע.

אבל היא רק מחייכת. “אני אוהבת אותך ילדה שלי,” היא אומרת לי ומושכת אותי אליה כדי שתוכל להעניק לי נשיקה במצח בדיוק כפי שאני אוהבת.

“את רוצה לספר לי משהו? כי השפתיים שלך מגלות לי בלי שתספרי,” היא אומרת.

“אוי אימא. הייתי טיפשה. נסחפתי אחרי גבר שאמר לי שאני טעות. כמובן שאמר את זה אחרי,” אני אומרת ועיניי מתמלאות דמעות.

“ולמה הוא אמר לך זאת?” היא שואלת.

“לא יודעת אימא וזה לא משנה. מה שמשנה הוא שטעיתי במה שחשבתי שהוא מרגיש כלפיי,” אני עונה לה.

“את לא יכולה לדעת אם לא דיברת איתו,” היא עונה לי.

“אני יכולה לחיות גם בלי לדעת,” אני אומרת לה.

כריס חוזר עם הקפה ואנחנו שותים בשתיקה.

האחות שמחלקת את מגשי ארוחת בוקר קוראת לי שאבוא לקחת את האוכל של אימא. כשאני סוגרת את הדלת אני רואה מבעד לחלון שאימא קוראת לכריס ואומרת לו משהו שמכעיס אותו. מה היא כבר יכולה לומר לו שהוא מגיב כך?

אני חוזרת עם המגש ומניחה אותו על הארונית על יד המיטה של אימא.

“הגיע הזמן שתלכו ילדים. יום העבודה שלכם מתחיל בקרוב ואתם עוד צריכים לעבור בביתכם כדי להתארגן. אני מחכה לשמוע ממך דורי איך הייתה הפגישה.”

אני יוצאת מהחדר ומעיפה מבט אחרון לאימא ושולחת לה נשיקה באוויר. מין מנהג שסיגלתי לעצמי מאז שחלתה. אני לא שמה לב לאיש כח עזר שעובר ליד הדלת. מסתבר שגם הוא לא שם לב אליי ונתקל בי עם כיסא גלגלים. מה שגורם לי להתקפל מכאב.

*

אני נכנסת לדירה. שקט משתרר בה. אני שמחה שאני לבד.

אין כמו מקלחת על הבוקר כדי להעיר אותך. אני שוטפת ממני את הריחות של בית החולים. אני מגלה שנוצר לי שטף דם בבטן במקום בו פגע כיסא הגלגלים. אני לא ממהרת הבוקר לעבודה ולכן לוקחת את הזמן, חופפת את השיער, מייבשת אותו, ויוצאת עטופת מגבת לחדרי לבחור בגדים.

“את לא תרגישי טוב עם עצמך אם לא תסתובבי עירומה,” אני שומעת את קולו של סאם, מכיוון המטבח. הטון שלו קר כקרח.

אני שומטת במכוון את המגבת על הריצפה. “הגיע הזמן שתלמד לשמור את העיניים שלך לעצמך. אחרת תבוא הלילית הפתיינית ותחולל בך שמות. ואתה, מסכן שכמוך לא תוכל לעמוד בפניי הפיתוי. עצתי לך שתשב עם הפנים לקיר. לא לכיוון חדר השינה שלי, המקום היחיד בעולם שהוא ברגע זה פרטי שלי.”

אני נכנסת לחדרי, ולמרות שבא לי לטרוק את הדלת אני סוגרת אותה בשקט. אני לא אתן לו להשבית את ההתרגשות שלי היום.

יש לי מבחר של בגדים של מיו מילאן, אבל היום אני חייבת לבחור את המתאים ביותר לפגישה עסקית עם ליאה. אני בוחרת שמלה שחורה מבד שיפון רך בעלת שסעים שמגלים את המכנסים שמחוברים אליה, וגופיה לבנה עם כוכבי יהלומים.

אני מתלבטת בין סנדלים ונעליים ובוחרת לבסוף סנדלים בעלי רצועות דקיקות בצבע שחור, שמהווים ניגוד מושלם ללק הלבן שמרחתי אתמול בלילה. אני נאנחת כשאני נזכרת בליל אמש.

אני מורידה את שלל הצמידים שעלי ידי ועונדת צמיד זהב דק אחד בלבד.

מתוך תיק העבודה שלי אני בוחרת רק את בד הקטיפה השחור המכיל את צמידי הגברים שאיש פרט לאימא לא ראה אותם עדיין. בניגוד לתיקים הגדולים שאני תמיד לוקחת אני בוחרת תיק קטן, שגדול מספיק כדי להכיל את הטלפון, המפתחות ובד הקטיפה.

כשאני יוצאת סאם כבר לא יושב על הדלפק במטבח.

אני מתיישבת על הכיסא ושולחת את כל ההזמנות עליהן עבדתי בלילה.

אני מרימה טלפון למליסה. “שלחתי לך את רשימת ההזמנות. הכל כבר מוכן. את רק צריכה להדפיס את הקבלות והמדבקות. שימי לב שסימנתי לך בהגדשה לאיזה מדינה זה צריך להישלח. יש הזמנות רבות מקליפורניה, וחלקן מחוץ לארה”ב. הוצאתי גם קבלות. תדפיסי אותן ותצרפי למעטפות. בדקתי שיש הכל במלאי  בכספת. ושכחתי לומר לך שלא אגיע. יש לי ישיבות עבודה ואינני יודעת כמה זמן זה ייקח. לא אהיה זמינה לפחות עד הצהריים.”

“אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה הזמנות,” אומרת לי מליסה בהתפעלות, “מתי הספקת את הכל.”

“אני יודעת שזה מלא עבודה. קחי את הזמן. מה שלא ייצא היום ייצא מחר. לא יכולתי לישון הלילה לכן העברתי את הזמן עם האתר.” אני עונה לה.

אני סוגרת את הטלפון ורוצה להתקשר אליה אבל כריס בטלפון.

“היי כריס,” אני אומרת לו מצפה לשמוע מדוע הוא מתקשר.

“דאגתי לך,” הוא אומר לי, “עדיין כואב לך?”

“יש לי שטף דם מתחת לצלעות,” אני אומרת לו.

“מה?! זה נשמע רציני. את צריכה להיבדק,” הוא אומר.

“זו רק פגיעה חיצונית,” אני עונה לו, “לא משהו עמוק.”

“אני אתבע אותו,” הוא אומר.

“השתגעת? מה פתאום לתבוע אותו,” אני אומרת.

*

סאם

אני מרגיש את הלסתות שלי ננעלות ואני חורק את שיניים. עכשיו היא מנסה לתפור לי?  היא לא נורמלית. הכל בגלל זיון?

אני קם מהספה בסלון ועומד ללכת לקראתה אבל אז היא ממשיכה לדבר ואני נעצר להקשיב לה.

“כריס תירגע. הבחור היה אחרי משמרת לילה. בטח היה עייף כמוני ולא שם לב. הוא בטוח לא התכוון לפגוע בי. עכשיו תסלח לי אני חייבת להתקשר לתאם את פגישת הבוקר שלי.”

ואז אני רואה אותה.

אני מביט עליה המום. היא נראית כל כך שונה. היא נראית רצינית ובוגרת. אני מבחין בכך שכל החרוזים הצבעוניים על ידה אינם ורק צמיד זהב דק מעטר את ידה. את הסניקרס מחליפים סנדלי עקב שמשלימים את ההופעה המרשימה שלה.  היא אינה מבחינה בי שכן היא מרוכזת בשיחת טלפון נוספת, בזמן שהיא ניגשת לדלת היציאה למרפסת על מנת לסגור אותה ולהוריד את התריס.

“לא, אני לא רוצה לדחות את הפגישה,” היא אומרת בטלפון, איש לא מבטיח לי שמחר יהיה שונה. אני בדרך אלייך.”

היא נוגעת בהיסח הדעת בשפתה התחתונה ואני רואה שהיא נפוחה מעט, תוצאה של התפרצות היצרים שלי.

 במלחמה בין ההיגיון לרגש, אני מפסיד. הזיכרון של מה שהיה פה אמש מעורר אותי מיד. אני כל כך קרוב לקום, להצמיד אותה לקיר ולקרוע ממנה את הבגדים. היא לא מבחינה בי ויוצאת.

אני מחכה שהיא תצא וממהר למקלחת. אני עומד מתחת לזרם מים קרים, אבל הגוף שלי בוער. הזיקפה שלי לא יורדת ואני מוצא עצמי נאלץ לשחרר את הלחץ בידי. אני נושך את שפתי כדי לא לגנוח. זו לא מסוג הגמירות שאני אוהב. זה משהו שהוא פעולה מכנית ללא רגש. כל כך שונה מעוצמת הרגש שהייתה בי אתמול כלפיה.

אני מביט בעצמי בראי. אפילו עיניי כבויות, אין בהן טיפה של רמז על מה שקרה כעת.

“אתה יכול להילחם בה כמה שאתה רוצה ברמינגהם,” אני אומר לבן דמותי במראה, “אתה לגמרי מאוהב בה.”

אני מוצא את עצמי נכנס לחדר שלה. למה? אין לי תשובה. אולי כדאי לשאוף את הריח שלה לתוכי. אני מביט במיטה שעליה עשינו אתמול אהבה ורואה שהיא עירומה לגמרי. אני ניגש למכונת הכביסה והיא ריקה, גם המייבש. יש רק אפשרות אחרת. היא זרקה את הסדינים לפח כיוון שלא רצתה שום זכר ממני. ולמה שתרצה זכר מגבר שאומר לה שזו הייתה טעות?

אני יודע שהלילה אשוב לכאן. אני חייב לדבר איתה.

הריכוז ממני והלאה. בשעות האלה אני לא אוהב לנסוע למשרד כיוון שהן שעות השיא. אני יורד לרחוב. לפי מיטב זכרוני יש כאן חנות של מוצרים לבית. אני הולך כמה דקות ומוצא אותה. אני מחפש סט לבן כמו שהיה לה אבל לא מוצא. לבסוף אני מתפשר על סט קרם עם דוגמא עדינה, כזה שהייתי קונה גם בשבילי.

אני חוזר לדירה ומציע לה את המיטה.

אני מבין שלעבוד מכאן כבר לא אעבוד ולכן אני מחליט בכל זאת לצאת למשרד כעת.

*

אני נוסע לכיוון המשרד. בדרך אני מקבל טלפון ממריאן מעצבת הפנים שלי. “רציתי להיפגש איתך כשיתאפשר לך,” היא אומרת.

“היכן את?” אני שואל.

“אני בדירה שלך,” היא עונה.

“תוך חמש דקות אני אצלך,” אני אומר לה, “כלומר אצלי.”

אני עובר ליד מרק’ס קפה וניזכר במילים של דורי שהיא ניקתה לי את הדירה. “ממש,” אני פולט לחלל הרכב.

אני עולה לדירה וכשאני ניכנס אליה שנים דברים מתערבבים לי בראש. הדירה מבריקה מניקיון  וריח פרחי יסמין מעורבב עם הבושם של דורי.

“מה אתה אומר?” קוראת לעברי מריאן בשמחה.

“הבאת לכאן מנקה?” אני שואל ומרגיש את הדופק מתעצם ברקות שלי.

“אני לא חושבת שמנקה הייתה מסוגלת להשתלט על אתר הבנייה שלך. תסתכל על הספה שלך. אתה מאמין שירדו ממנה כתמי הצבע? “

אני מסתכל ולא מאמין שהספה נראית חדשה כאילו לא ניזוקה מעולם. “אני שמח לראות,” אני אומר לה., למרות שזה הדבר האחרון שבראש שלי כעת.

“איך כל זה קשור לזה שהבית מבריק כל כך?” אני שואל.

“הזמנתי לכאן חברה. רציתי שהיא תעזור לי לעצב את חדר השינה. בחרתי כמה דוגמאות אבל רציתי חוות דעת נוספת. יש לה טביעת עין מיוחדת . הילדה הזו חטפה שגעת ניקיון ושום דבר לא יכול היה לעצור מבעדה לנקות. תודה שהבית נראה מושלם,” היא אומרת בהתרגשות שסוחפת גם אותי.

“אני מודה שלא ציפיתי לשלמות כזו,” אני אומר.

“אמרת לה של מי הבית?” אני שואל.

“מה פתאום. אני יודעת לשמור על סודיות. היא גם לא שאלה,” היא עונה לי להפתעתי.

“אני חייב לדבר איתה ולהודות לה. איך קוראים לה?” אני שואל.

*

מריאן

מיד כשברמינגהם עוזב אני מצלצלת לדורי. הטלפון שלה כבוי. דורי אף פעם לא מכבה את הטלפון. אני שולחת לה הודעה מיד: “תתקשרי .”

“אני מצטערת אני בפגישות היום והטלפון היה כבוי,” היא עונה לי אחרי רבע שיה, “הכל בסדר?”

“אני חייבת לשאול אותך שאלה,” אני אומרת לה, “את יודעת מי גר בדירה שהיינו בה אתמול?”

“את מתכוונת לדירה המהממת שאין כמוה שגרמה לי להתקף ניקיון? ” היא עונה, “לא. אף פעם לא הייתי בדירה הזו, או בבניין הזה בכלל. למה את שואלת?”

“הייתי בהלם ממך אתמול וסתם תהיתי מה גרם לך לעשות זאת,” אני אומרת לה.

“דיברנו על העיצוב והיה כזה בלגן עם הניילונים והצבע, שדבר גרר דבר. את מדברת כאילו שלא היית שם. חשבתי שאם כבר מסדרים כמו שצריך, עדיף גם לנקות את האבק והריצפה. אל תגידי לי שהבעלים רוצה אותי בתור מנקה. כי אני מנקה רק דירות שאני גרה בהן,” עונה דורי.

“נשמע הגיוני כשאת אומרת את זה,”  אני עונה לה.

“תגלי לי מי זה?” היא שואלת.

אני לא יודעת אם היא חושדת כשם שאינני יודעת אם הוא חושד. מרגע שהוא נכנס לדירה שפת הגוף שלו השתנתה. ראיתי את המתח על פניו כששאל מי זו ניקתה. לא יודעת מה גרם לי לשקר לו ולומר לו שהוא בטח לא מכיר אותה כי היא באה לביקור מבולטימור.

“אני מבין,” הוא ענה לי.

“את בטח לא מכירה אותו. הוא בא בענייני עבודה לעיר מ…בולטימור,” אני אומרת לה.

“אני מבינה,” היא עונה לי.

*

דורי

אני יושבת במשרדה של ליאה. זו הפעם השלישית שמתקשרים אליה בקשר לאיזו בעיה שמטרידה אותה. אני מסמנת לה שאני יוצאת החוצה לבדוק אם יש לי הודעות.

אני מדברת עם מריאן. השיחה הזו נשמעת לי מוזרה מאד. כאילו שהיא יודעת משהו אבל לא מספרת. אני לא מאמינה שהיא מסתירה ממני משהו ובכל זאת אני מרגישה חוסר שקט גדול. אולי זו באמת הדירה של סאם. ואם כן איך הוא הגיב?

“ארן מחפש אותך,” אומרת לי אינדירה המזכירה של ליאה, “הוא אמר שזה דחוף.”

בר אבידן

מאמינה באהבה©

💗

©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

בר אבידן הוא שם העט שלי ובו מונצחים שם נעוריי ושם נעוריה של סבתי. למי שלא יודע, אני מתגוררת באזור טורונטו. עם זאת כיוון שרציתי את הקירבה לאוקיינוס ברבים מסיפוריי, בחרתי דווקא בניו יורק ולונג איילנד, המוכרים לי, כסביבה ליצירת עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק" (עדיין בכתיבה.) מאז, אני שוזרת קטעים מהם בסיפוריי. למשל את חברת האופנה "מיו מילאן" בבעלותה של ליאה מק'ליין, המוזכרת לא פעם, או רשת המלונות "אורכידאה" של אלכס רוטשיילד אהוב ליבה. מידי פעם כשאני נזקקת לעורכי דין בסיפור זה או אחר אני מזמינה את אחד מצוות עורכי הדין של חברת "ל.א.ר" לייצג את גיבור הסיפור. במקביל לכתיבת "משחקי הבקבוק" פתחתי בלוג אישי ב"אמור" ובו התחלתי לספר גם סיפורים אחרים. תמיד תהיה לי שפינה חמה בלב לבית הראשון של סיפוריי. באתר תמצאו קישור אליו. מקווה שתיהנו מסיפוריי בדיוק כשם שאני נהנית לכתוב אותם. תודה לצוות שמלווה אותי ובראשם ה-אחת שיודעת ענת כהן-שמש. קריאה נעימה! בר אבידן

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם
סיפורים אחרונים