הוא הביט בה
ולא הבין.
איך היא לא רואה
כמה הפאזל שלה
מושלם?
הוא הביט במסגרת,
הכל כך מסודרת.
בקוים הישרים,
בפינות,
בחלקים שמחברים.
לקח לו זמן להבחין.
"היא צדקה!"
בלב ליבו של הפאזל
חסרה חתיכה.
'האם אני?'
הוא שאל את עצמו,
'החתיכה החסרה?'
תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר
