תגית: כותבת אותי

היא הלכה אליך על שביל האבנים הפוצעות, בידיים שרוטות מקוצים, צעד אחר צעד. לא וויתרה, עד כלו כוחותיה. ועכשיו תורך… בר #flickr.com

יולי 2016 אנחנו נמצאים בחופשה משפחתית בארץ. לאחד שאיתי אין מושג מה אני כותבת. רק כשאני מסיימת את הטיוטה הבוסרית הראשונה אני אומרת לו- "יש לי משהו לספר לך." אני מספרת לו שכבר כמה זמן מתגלגל לי סיפור בראש והוא לא מניח לי. עולם שלם מדומיין שבראתי בשם "משחקי הבקבוק." עולם, שאגב, עד היום נמצא…

העולם לא מושלם גם לא אנחנו. קל לאמר- "אני לא יכולה." כאשר ילד מתנסה בדברים חדשים אנחנו מעודדים אותו- "תנסה, אל תאמר אני לא יכול." כשאנחנו גדלים אנחנו מנסים פחות, נוטים לוותר לעצמנו. יום אחד כשהקטנה אומרת לך "תנסי, אל תגידי את לא יודעת, את לא יכולה." זה מעיר אותך. תהיו אמיצים, תנסו, עוד תתפלאו…

מילים נכתבות ממך אל החוץ. מילים נקראות מעיניהם לתוכם. אפשר להרגיש אותן כשאומרים לך אותן. כמו.. מילות אהבה, שמלטפות אותך מבפנים. כמו.. מילים כועסות, לועגות שונאות, שדוקרות אותך בתוכך. מילים נאמרות בשקט, ברוגע, אבל לא תמיד. לעיתים הן מצטופפות חסרות סבלנות כבר לצאת ממך ולהראות. מילים נאמרות מתוך מחשבה יתרה, וגם ללא מחשבה בכלל. ישנן…

הרגע הזה שאת מתקשרת אליו, והוא באמצע ישיבה חשובה, מוקף אנשים, והוא מבקש ממך- "רק רגע," ובראש שלך כבר רצים סרטים שאת צריכה אותו והוא לא שם, והוא חוזר אלייך מייד ואומר- "אני מקשיב לך." את יכולה לדמיין אותו מכניס את שניכם לתוך בועה, לעולם שהוא רק שלכם ואיש לא קיים עבורו יותר- רק את.…

לפעמים כשאת לא יכולה יותר, כאשר את ממש מוכרחה, שזה בועט ושורט אותך, מותר לך לצעוק את המילים, לבכות אותן החוצה או לשתוק אותן. זה לא אומר שאת צריכה להראות אותן לאחרים. אבל תמיד תזכרי לנשום עמוק, להקשיב לשירת הציפורים, להתכנס בשקט שלך, בעיניים עצומות, ולחזור למי שאת ב ק צ ב ש ל ך…