תגית: כותבת אותי

הלב טמון במעמקי גופנו ולכן כשכואב לו, כשהוא עצוב, כשהוא בודד, הוא מאפשר לאור שבו לעזוב, ולצאת לחיפוש אחר מי שקורא את סימניו. כשימצא אותו הוא יוביל אותו בין סידקי הלב, בין חרכיו כדי שיאירו מחדש. כך גם המילים, כך גם האהבה. בר 8

החיים בנויים מרגעים כל כך שברירים, שכל משב רוח קטן יכול לטלטל אותם בחוזקה. אני חושבת שזה בכלל פלא, שבסופו של יום, הכל בהם מסתדר. בדיוק כמו שאתה ואני בסוף מתמזגים לפאזל מושלם. בר

יש כל מיני שברים. כאלה שמתנפצים ברעש גדול. לעיתים פוצעים, מדממים, אפילו עד מוות. יש שנסדקים לאורך זמן. את לא מופתעת כשאת רואה את השלם, מתפרק לרסיסים. ויש כאלה שקורים בשקט. בדממת מוות. שאת עומדת מולם נטולת כח להגיב. הם מרוקנים אותך מכל מה שהיה בך. כל הכוחות, כל קירות המגן, הכל. עד שלא נותר…

אני מחייכת אליך חיוך מתוק כזה כאומרת: "הכל בסדר." "תקשיבי," אתה אומר לי. עיניך מצטמצמות, מרוכזות בי. אני ממתינה לשמוע מה תאמר. אתה ממשיך לשתוק ורק מסתכל בי. עיניך מטיילות בתוכי, הופכות לי את הבטן. "אני מקשיבה," אני לוחשת לך. "את יודעת," אתה אומר ולא מסיר ממני את עיניך. אני מתרגלת איפוק ומחכה למילים שלך.…

שמה את הלב שלי על לוח מודעות. כל אחד יכול לראות, כל אחד קורא אותו אחרת. אבל רק מי שמכיר באמת את שפתו, יודע מה הוא אומר בדיוק מה הוא לוחש. בר

את מתנהלת בזהירות. מורידה ממך פרטי לבוש של הנפש, מגלה טפחיים, מסתירה קצת טפח. מבינה שכבר מאוחר, כי ראה כבר את כולך. את צמאה למילה, רעבה למגע, משתוקקת, ומשתתקת. האם הלכת רחוק מידי? פתאום את מהססת, חסרת בטחון, מוותרת. את רוצה הכל, והוא, אין לו מה לתת. את נאלמת, ונעלמת. את מקווה שיבוא אחר, שיאיר…

גם מעבר למסך הדומם אני שומעת את קולך, רואה את פסיעותיך. אצילות , נחפזות, כמו של פנתר שחור רב עוצמה שיודע שאני באה עם הלב. אתה נסחף אחריי למרות שמשתוקק להתפרץ. "בואי נשחק," אתה מבקש "במשחק האותיות." "אלף," אתה אומר. "סטופ," אני אומרת. ומרגישה את המסך הקר מתמלא בחיוכך. אבל אתה, לעולם לא תודה שצדקתי.…

אתה מבין, גם אם אתה עוטה מסיכה, הראש שלך שקוף אני רואה בו הכל. את האנשים הקטנים המתווכחים בתוכו, אם כך, או אחרת, את אנשי המוסר שלך, את עבדי התשוקה שלך. את המוזות השרות בך, את אלה שצובעות לך את החיים בגוונים. אני רואה אותך, פשוט כמו שאתה.