תגית: כותבת אותי

לא כל אהבה מתעוררת ממבט ראשון. יש אהבות שלוקח להן זמן להיוולד. לא פעם זה קורה דווקא בין אנשים שההכרות ביניהם רבת שנים, ומסיבות שונות, לוקח לאהבה שלהם זמן להבשיל. אבל גם הן, כשזה סוף סוף קורה, אש גדולה פורצת והלב מוצף באהבה גדולה. בר אבידן

הוא מציץמבעד לכתפילמילים שנרקמות לילסיפור. הוא רואהאת הבעת פניי משתנהבהתאם למיליםשאני כותבת. "אני כבר חסר סבלנות לקרוא אותן," הוא אומר בשקט. אני מדמיינת אותו, אוחז במילותיי, מרוכז בסיפור, ורוצה לראות את פניו כשהוא קורא אותן. אבל הוא לא. "אני אוהב שאת מקריאה לי, המילים שלך מלטפות לי את הלב," הוא אומר, מעביר את הטלפון הנייד…

זה יכול להתבשל ל א ו ר ך ז מ ן ולפעמים, זה קורה בשנייה אחת מדוייקת מאד. גבר, חזק ככל שיהיה, עטוף בבטחון עצמי רב, זקוק לאישור שהוא נגע בה במקומות הנכונים. שהיא רוצה אותו, בדיוק כפי שהוא אותה. יש מי שבוחר להסתער, יש מי שפוסע בצעדי פנתר חרישים, ובשקט. כך או כך, כשקורה…

תמיד חלמתי שתהיה לי מרפסת בחזית הבית, כמו בסרטי העיירות האמריקאים. דימיינתי את עצמי יושבת עם המחשב, ועפה עם הסיפורים שלי. כמו מכונית פאר עם גג נפתח, שמוציאה עיניים מקינאה, לשבת בתוכה כשהשמש קופחת על הראש, זה לא תענוג, גם כשהרוח פורעת את השיער כשאת נוהגת, אז אצלי הגג נשאר סגור. כך גם הכתיבה בשמש…

אני מחפשת מיליםלדייק את הרגש,כותבת,מוחקת,עד שמרוצה מדיוק המילים. אני מקריאה לו אותן, הוא מביט בי במבט משועשע. "אין לך מה לומר?"אני שואלת. "זה הרימובן מאליו,"הוא מושך בכתפיו. אבל רגע לפני שהואמפנה את גבו,אני מספיקה לראותאת החיוך המרוצההמרוח על פניו. כמובן שאני לא מגלה לושראיתי.גם אני מפנה אליו את גבישלא יראה אותינושכת את שפתייבגללו.

בוקר של יום חדש… היין והיאנג ניצבים באוויר מולי ואני מנסה להבין. הרי בכל חושך יש מין האור, ובכל אור יש טיפה של חושך. למה נראה לי שמישהו טיפטף בטעות טיפה אחת על זה, וטיפה על האחר, רק כדי להטעותנו? ואולי מתוך מחשבה, שלא נוכל לחיות עם החושך המוחלט, או שנסתנוור מהאור שאין בו פגם?…

הרהורים של חמש בבוקר… אני ערה כבר מעל לשעה, רק שעכשיו גם הציפורים התעוררו, ושרות להן בעליזות, למרות שהשחר רק מותח את זרועותיו, מתכונן להתעורר. שקט של יום טרום לידתו. מחוג השעון לידי מתקתק בקצב מונוטוני, ואני מודה על כך שהגיע יום שישי. השבוע במיוחד, שבוע שהיו בו מטלות שעלו על גדותיהן. כמידי יום אני…

זה היה כל כך ברור, שהורה הוא הסלע האיתן, זה שמכיל, זה שתומך, זה שיש לו תשובות. איך אפשר להרים את ילדייך, כשאת לא מוצאת כוחות, להתרומם בעצמך? איך תעני על שאלות, כשהתשובות קשות מאין כמותן. ועדיין עלייך, לאסוף אותם לחיבוק מגן, מתוך ידיעה, שאין בכוחך להגן, גם אם את מוכנה לשלם למענם בחייך. בר…