תגית: בר אבידן

?ויויאן "דרלינג," אומר לי סטיב, "עוד שבועיים אנחנו מתחתנים. מדוע שלא תיקחי חופש כבר מהיום? תנוחי, תתפנקי לך. אולי תלכי לקנות לך כמה בגדי ים לירח הדבש?" "עדיין לא סיימתי את המחקר לפרויקט החדש," אני עונה. "בקשר לזה," אומר סטיב ושותק לרגע, "אל תטרידי את הראש היפה שלך. ביקשתי מבקי שתטפל בתיק שלך. את עומדת…

אין לי צורך במילים. הרי בתוך כל הסערות הן נטרפות. המילים מתפרקות לאותיות, ומתקשות לחזור למקום. ואתה שיודע, אוחז בידי בין ידייך המגוננות, מניח את ראשי על לוח ליבך. “תקשיבי,” אתה לוחש לי, “שם נמצאות כל התשובות.” אני עוצמת עיניי, מקשיבה למנגינת ליבך. מול עיניי כמו במטה קסם מסתדרות שוב המילים. אני פוקחת את עיניי…

ישנם כל מיני סופים. יש כאלה שהדלת בהם נטרקת בחוזקה. הדיה מהדהדים כמו הד בהרים, וציריה צורחים באזניך. יש דלתות שנסגרות בשקט, בחרדת קודש, כאילו אינך רוצה להעיר איש מתרדמתו. יש דלתות מסתובבות, שאת עומדת משתהה איך הגעת לצד השני. וישנן דלתות, שאת עוברת בעדן, ורק מתישהו מסתכלת לאחור, ורואה כמה את רחוקה מהמקום בו…

מידי לילה היא מלקטת מילים מיער האותיות שיתאימו בשבילו. היא לא מצפה שיסמן לייק או לב אוהב, אלא מצפה שייתן לה לגעת בליבו. היום זו היא שמשתקפת בעיניו. רועדת קמעה, חוששת ממה שיאמר. והוא כמראה לה, ועם זאת כל כך חזק בשבילה. בר

נשיקות קטנות לאורך צווארך, לכאורה מחווה רגעי של איבוד חושים. ובכל זאת זה שמנקד לך את הלב בפרחים. ב.א.