תגית: בר אבידן
-
חדר חזרות 2 – גשם שוטף
אירלנד אני מביטה עליו. הוא לובש ג'ינס זרוק וחולצת מיזע. אני מנסה לקלוט מהמראה שלו מיהו, אבל לא מצליחה. "החלטת כבר בקשר לכתבה?" שואל אותי מק הצלם שלי שמגיח משום מקום. "אמרתי לחברי הלהקה…" אני מתחילה לאמר. "אני מדבר בקשר לכתבה ההיא," הוא אומר ומחזיר אותי באחת למציאות חיי. אני עוצמת עיניים ונושמת עמוק. אני…
-
כותבת בימי מלחמה… 6.1.24
החיים מתנהלים בקצב שלהם בלי להתחשב בנו, ואני מוצאת לי את הדלתות דרכן אני עושה פסקי זמן ונותנת לדימיון לפרוח. * כשפרצה המגיפה העולמית ב- 2020 בחרתי שלא לכתוב עליה והמשכתי לכתוב את סיפוריי בעולם כפי שהיה לפני. למעשה הסיפור #אישה_יפה היה במקור סיפור שנגע בעולם המסוגר בו התנהלו חיינו, והפך לסיפור בין מאה עשרים…
-
כמו עוף החול 19
כריס ברוקלין "תרשה לי לענות במקומך," אני אומר לקונור. "העניין מר סטון, שמה שמר מיין אמר שקרה לכאורה, הוא לא לגמרי מדוייק. בקשר להליך של העברת המניות באופן בלתי חוקי כל ההוכחות בידי. אני משתף אותך שבכוונתי לתבוע את הרשות שהעבירה את המניות לידך ללא מסמכים שמאשרים את ההחלטה לעשות כן. לגביך, אני נותן לך…
-
כמו עוף החול 18 – החגורה מתהדקת
אנאבל אני מרחפת מאושר. העובדה שהוא חושב עליי, שהוא רוצה לשמח אותי כל כך לא מובנית לי מאליה. אני לא יכולה שלא להשוות בינו לבין ג'ונתן. כל חיי הייתי רגילה לחיים בתוך מחנה צבאי. כך גם התנהלו נישואיי. אני מרגישה את כנפיי נפרסות ואני מתרוממת מהריסות חיי ומתחילה לנשום, והכל בזכותו של קונור. "נראה לי…
-
עוף החול פרק 20 – משק כנפיים
אנאבל 'אנחנו צריכים לדבר קונור?' אני שואלת אותו בליבי, 'על מה בדיוק יש לנו לדבר?' אני נוגסת בהיסח הדעת מהעוגה החמה. "אני חייבת לסיים משהו דחוף," אני אומרת למייפל. "את בסדר?" היא שואלת בדאגה. "כשאסיים את הדו"ח אני אהיה," אני עונה לה. "תתקשרי אם את צריכה אותי," היא אומרת, מסמנת למלצרית שתביא את החשבון,…
-
כמה מילים אישיות 4.1.24
אני נושמת אחרת לאחר שבחרתי לשחות עם הזרם, לא לחפש את הסיבות למה שקרה, לא להביט בצער לאחור, ולהודות על מה שיש. בסופו של דבר התוצאה משמחת אותי הרבה יותר ממה שאיבדתי, היא יותר מתאימה למי שאני. אני מודה לילדיי שהקדישו שעות על גבי שעות, ועזרו לי לעצב את האתר מחדש. עודדו, והיו לצידי כל…
-
מחכה לו
בבת אחת התהפך עולמי. לא היה לי ספק, לא חשבתי פעמיים. למרות שלא קיבלתי צו, התקשרתי ושאלתי לאן עליי להגיע. “אני לא מבינה למה אתה הולך," היא אמרה, "לא יכולת לחכות שיקראו לך, אם בכלל?" "את מבינה שאנחנו במלחמה, נכון?" שאלתי אותה באיפוק בזמן שארזתי את תיקי. "תבטיח שתתקשר," היא ביקשה. "כשאוכל," עניתי קצרות. הידיעות…
-
משהו ממנה
באמת השתדלתי. למרות הכאבים העזים שתקפו אותי, נשכתי שפתיים והמשכתי באימון, עד שקרסתי. "אני מאוכזבת ממך," אמרה לי המפקדת, "קצת קושי ואת נשברת." נפגעתי עד עמקי נשמתי. מיום שהחלו הכאבים להופיע לא אמרתי מילה. סיימתי את קורס הקצינות עד סופו, או אם לדייק עד יום לפני, כיוון שביום האחרון לא יכולתי יותר לשאת את כאביי.…
-
בזמן הכי לא צפוי
המלחמה הזאת הגיעה ממש לא בזמן. לא שיש זמן מתאים למלחמה. אלא שכאשר אתה אחרי כמעט יממה ללא שינה, אתה מתקשה מאד לתפקד. אני מרים טלפון אליה. "איפה את?" אני שואל. "אני בבית, איפה אני יכולה להיות בשעת בוקר כל כך מוקדמת בשבת?" היא שואלת בטון הכי תמים שהיא מסוגלת. היא רק שוכחת שאני יודע…
-
אלוף
"מה את רוצה ממני סטייסי? אל תגידי לי שלא דיברנו על זה לפני שקיבלתי את ההחלטה לעשות זאת." * אני זוכר את השיחה ההיא. סטייסי ואני ישבנו במטבח בבית הוריה. אני זוכר אפילו שאחותה הקטנה ריילי שפכה את השוקו על מפת השולחן, ואימה החליפה אותה במפה מעוטרת בפרחים בצבע בורדו עם עלים ענקים בצבע ירוק.…