השמש עדיין התמתחה משנת הלילה שלה,
כאשר צלצל השליח בפעמון ביתה.
“רגע,” היא צעקה וחיפשה את חלוק המשי לכסות
על גופה הערום.
כזו היא. היא אוהבת לישון ערומה.
היא דחפה את רגליה לנעלי הבית…
לאמר שהייתה מופתעת מהמילים, לא יהיה נכון.
היא כבר לא הרגישה פרפרים כשעמדה להיפגש איתו. האם אי פעם הרגישה? היא לא ידעה לענות על כך בעצמה.
זה הפך לשגרה ידועה מראש….
היא הביטה מבעד לחלון, ספרה את העלים שנופלים.
היא קבעה לה תאריך יעד.
כל יום ארזה כמה קרטונים.
היא הניחה בהם בחרדת קודש את הספרים שאספה עם השנים. כל אחד הזכיר לה…
היא לא ידעה מה יש בהם במים שמושכים אותה אליהם.
מישהו פעם אמרה לה שבטח חייתה באטלנטיס וירדה איתה למצולות.
היא הביטה בו ושתקה.
“מאיפה הוא מביא את הסיפור ההזוי הזה?” חשבה…