גיל שלוש עשרה למצוות ככה הכל מתחיל בחיים; אירוע בר מצווה מפואר בכותל עם כל המי והמה. אבא לא ויתר על שום דבר, שום כבוד, כיאה למשפחה מרוקאית. הוא השיג פייטן מהמובחרים שבהם ולהקה מרוקאית, שתנגן מחוץ לרחבה וכמות המתוקים שאמא הכינה לא הייתה מביישת שום חתונה; ובתוך כל זה יושב חתן בר המצווה – אני- מסמיק כולי, מוקף במשפחה הכי מאושרת בעולם.
ככה זה כשאתה בן יחיד אחרי שנים של טיפולים.
בעודי יושב מוקף בכולם, הבטתי באבא, שבכה בשל המעמד, דבר שאף פעם לא ראיתי קודם שקרה, למרות שאמא סיפרה לי, שהוא בכה כשנולדתי וכשהוא היה הסנדק בברית (הוא לא יכל לוותר על זה , הוא ביקש מסבא דוד להיות הסנדק אבל סבא אמר שדווקא אבא שלי צריך להיות הסנדק והוא לא התווכח איתו, כי סבא דוד תמיד צודק ) . ההתרגשות שאחזה באבא שלי כמו התפשטה בין כל המוזמנים והיה אפשר להרגיש את השמחה באוויר. לאט לאט התאספו סביבנו כל המתפללים, מנסים לאחוז בשמחה ולהידבק בהתרגשות הרבה. אני לא כל כך זוכר את העלייה לתורה או את הברכות של אבא, אבל הכל היה כל כך חזק ומרגש, כך שאחרי שנים עדיין ייספרו בני הדודים שלי שהם לא ראו שמחה כזאת גדולה אף פעם.
באותן השעות הייתי על גג העולם ואף אחד לא יוכל לקחת את זה ממני לעולם. החגיגה נמשכה גם אחר כך בתוך הסעודה ונפתח שולחן כמיטב המסורת במגרש החנייה. אמא ניצחה על הכל במילים, אחרי שהעמיסה את כל המתוקים ואת כל העוגות שעמלה עליהם ימים ולילות. הכל היה חייב להיות מושלם ומונח במקום המתאים לו. היא לא פסחה על שום מבקר וכל בן משפחה קיבל את המאכל שהוא אוהב. היא רצתה שזה ייצרב בזכרון של כולם וכך היה. נערכו שולחנות כיד המלך ואפילו שולחן לאורחים מזדמנים היה שם ובו ישבו ואכלו כל מבקשי הצדקה. ראיתי את אמא שלי עוברת אחד אחד ומזמינה אותם לאכול איתנו, ככה הייתה האמא הצדיקה שלי. ממש זכיתי גם אם זה היה לא לאורך זמן .
