בר אבידן -מאמינה באהבה

סול ניו יורק

סול

אנחנו נפרדות מהעובדות במיו מילאן  וניגשות לבית הקפה. אלכס וליאה מסמנים לנו לבוא לשבת איתם. אלכס קורא למלצרית ומזמין עבורינו ארוחת בוקר.

"הנה הנייד החדש שלך," הוא אומר ומניח אותו לפניי, "היכנסתי לך את כרטיס הסים ואת יכולה להתחיל להשתמש בו.

אני פותחת את המחשב , מחברת את הנייד אליו ונותנת לספר הטלפונים שלי לעבור ממנו לטלפון.

אני יושבת לכתוב מסרון לרשימת הנבחרים שלי.

יקיריי,

חזרתי הבוקר לאדמת המולדת.

זה הנייד החדש שלי.

שיהיה לכולם יום נפלא

אוהבת, סול

אני נכנסת ושולחת מסרון נפרד לרפאל קרטייה השקעות.

זה עתה נחתתי בניו יורק.

אגיע תוך יום יומיים לקליפורניה.

אנא רישמו לפניכם את מספר הנייד החדש שלי.

סול

"יש סיבה מיוחדת שאת לא עונה לנייד שלך?" שואל אותי אלכס אחרי כמה דקות.

אני מביטה בנייד ורואה סימון של מלא הודעות. "מסתבר שהשארתי את המכשיר על 'שקט,' אני כל כך רגילה להיות בלעדיו."

כמה לא מפתיע אותי לראות את מבול הטלפונים מטרה.

"מצטערת," אני אומרת לה מייד כשהיא עונה לטלפון, "כבר התרגלתי שאין לי נייד ושכחתי ולא שמתי לב שלא הפעלתי את הצלצול."

"את לא נורמלית! כל העיר מתקשרת אלייך ואת לא עונה," היא נוזפת בי.

"מה את רוצה, חזרתי אלייך," אני עונה לה.

"איפה את? מתי אנחנו מתראות? מה קורה איתך?" היא מתחילה להפציץ אותי בשאלות.

"תנשמי טרה," אני מנסה להרגיע אותה.

"נו..תעני לי כבר איפה את," היא עונה חסרת סבלנות.

"אני בבית הקפה במגדל הנהר," אני עונה לה.

"ואת לא זזה משם עד שאני מגיעה," היא יורה מייד כאילו שאם תדבר בטון רגיל אעלם לה.

רבע שעה אחרי נכנסת טרה בסערה לבית הקפה. אני בקושי מספיקה לקום והיא מחבקת אותי חזק. "כל כך דאגתי לך," היא לוחשת לי, "אני לא אשאל שאלות העיקר שאת בסדר."

 "דווקא את?" אני מתפלאת, "הרי התמונות מימי הצילומים שלנו מופיעות באתר והסירטונים הועלו מידי יום במצגת בחנות.

"אני יודעת  וזה מה שהשאיר אותי שפויה. את לא יודעת כמה כריס חיפש אותך. הוא שיגע את כולם עם השאלות שלו, למרות שלא מובן לי למה כי… בעצם, אני לא יודעת אם שמעת," היא משתתקת פתאום.

"אין לי מושג על מה את מדברת," אני עונה.

"הוא ..אוף, אין לי דרך קלה לאמר לך זאת. מדורי הרכילות לוחשים שהוא התארס עם מיילי רוקפלר."

"זה בסדר גמור. מאחלת לו רק אושר. את יודעת שאנחנו לא יחד. זה טבעי שגבר בגילו מחפש להקים בית ומשפחה. עכשיו שאני חושבת על זה אין לי מושג בן כמה הוא," אני עונה לה בחיוך למרות שבא לי כעת להקיא את נשמתי מרוב כאב.

אני מתיישבת ורואה את המבט על פניה של ליאה וכבר מבינה. "את ידעת," אני קובעת, "זה היה נודע לי מתישהו. זה מעולה. כנראה שלא באמת היכרתי אותו."

אני רואה שאלכס בוחן אותי. הוא נותן לי הרגשה שיש מי ששומר עליי. "אני באמת בסדר," אני אומרת לו, "אני שמחה ששמעתי את זה לפני שאני חוזרת, ולא מופתעת מכך לעיניי אחרים."

"לכן החלטתי שנביא אותך הביתה, שנהיה איתך בשעות הראשונות שאת שם," הוא אומר לי ומעיף מבט בליאה.

"יש עוד משהו שאני צריכה לדעת?" אני ממהרת לשאול.

הם מחליפים ביניהם מבט מהיר. אני כבר מבינה שיש עוד משהו שאני לא יודעת. "למי זה קשור?" אני לא מרפה מהם.

"השופט ולילה הכינו את הדירה בשבילך. אני סקרנית לראות אותה. שמעתי שהיא מהממת," אומרת ליאה ואני לא בטוחה האם היא משנה את הנושא או מתכוונת לכך.

"את יודעת שאני מכירה את הבניין הזה היטב. כלומר את קומות המשרדים. מעולם לא שמתי לב לקיומה של הדירה למעלה," אני אומרת, "המשרד של הוריי היה שם וחדר ארבע מאות ושלוש היה חדרי.״

״אנחנו צריכות לדבר על עתיד המשרדים. האם את רוצה להשכיר את המשרדים כחדרים לעורכי דין או לעשות עיסקה כוללת עם חברה ואז את תתנהלי מול גוף אחד,”אומרת ליאה.

״אם את מנסה לאמר לי שבמקום קיים משרד עורכי דין בשם חסר המעוף ברקלי עורכי דין, אז תדעי שאני יודעת וגם מי הבעלים שלה. יש לי חבר ילדות טוב בשם ג׳ייסון שמוסר לי מידע על כל מהלכיו של מייקל מק׳ניל אחי החורג. אנחנו נוהגים בלי קשר אליו לדבר כל שבוע. מאז שניתקתי קשר לא דיברנו ואתקשר אליו כשאחזור.״

״די לדבר על עבודה. לכי תבלי את היום עם חברייך ונהיה בקשר לגבי מתי שתרצי לטוס הביתה,”אומר אלכס ועל פניו חיוך, ״אני אנצל את הזמן להיות קצת עם ליאה לבד.״

אלכס וליאה עוזבים וטרה שואלת מה בא לי לעשות. ״אני מבינה שאי אפשר לפתות אותך עם מסע קניות במיו מילאן. מה דעתךשנלך לקרוע את העיר?״

״אני מותשת. מעבר לג׳ט לג, את יכולה לדמיין בעיניך איך זה לישון כל יום במדינה אחרת אחרי שעבדת רוב היום?” אני שואלת ומחניקה פיהוק. לא נעים לאמר לה שכל מה שאני רוצה זה לישון.

“את צודקת. אני כל כך מתרגשת לראות אותך שלא חשבתי שבעצם לא היית בחופש. את כבר שבועות בדרכים.״

״אני רוצה לדבר עם דניאל רובינס רופאת הנשים שלי. לדווח לה מה עבר עליי בחודשיים האחרונים. חוץ מזה שפרט לך לא קראתי את שאר ההודעות, “אני עונה לה ושוב מפהקת.

"הרשתי לעצמי לשלוח לכולם הודעה שאנחנו כאן. כולם אמרו שיגיעו לראות אותך,”היא אומר ומסמנת למלצרית שתכין לנו את ׳׳הפינה שלנו׳ בפטיו, לעשרה אנשים בערך,"היא מוסיפה.

"משחקי הבקבוק?" היא שואלת בחיוך.

"בשעה כזאת?" צוחקת טרה, "מפגש חברים באמצע היום."

"דאגתי לך," אומרת דניאל ששמחה לשמוע ממני סוף סוף.

אני מעדכנת אותה אודות המחזור שלי בזמן שלא דיברנו.

"אני מאד מרוצה. הגוף שלך משדר לנו שהוא בסדר גמור. גם העובדה שבפעם האחרונה לא התעלפת זה כבר סימן מעולה.  דוקטור בריאן ממגנוליה חוף מערבי  בקשר צמוד איתי בקשר אלייך. אני אציין בתיק שלך שהמחזור שלך היה תקין, התחיל לפני ארבעה ימים והיום הסתייים. מהבדיקות שערכנו לך מאז שהפסקת לקחת את הכדורים אני יכולה לאמר לך שאפשר בהחלט לדעת מתי הביוץ שלך ולכן אני לא רואה סיבה שתהיינה לך בעיות להרות."

"זה לא בתכנון עכשיו. אין לי בן זוג. אבל עדיין משמח אותי לדעת שאני בסדר. אני מודה שבאופן כללי אני מרגישה את השינוי לטובה."

היא שותקת לרגע, מין שתיקה מעיקה כזו, ואני תוהה האם זה בגלל שהיא לא יודעת שכריס ואני נפרדנו.

"איפה את?" היא מתעניינת.

"אני בבית הקפה ליד מיו מילאן במגדל הנהר." העייפות גוברת עליי ולרגע נשכח מזיכרוני שמו של בית הקפה.

"איזה יופי, אנחנו ממש קרוב אלייך. שנפגש?" היא שואלת בהתרגשות.

"איזה כייף! אני מאד אשמח." אני באמת אוהבת את דניאל.

כעבור דקות אחרות מתפנה הפינה המיוחדת שלנו וליב ואני עוברות לשבת שם. אני יושבת ועיניי גומעות את מראה ההדסון. יום סתווי היום ושמש חמימה מאירה על הפטיו של בית הקפה.

אני עוצמת עיניי ומתכנסת בעולמי, נותנת לכאב לזרום לי בגוף. 'כנראה שאני לא באמת מכירה אותך כריס, אם כמה ימים אחרי המילים האוהבות שלך אתה מאורס לאחרת.'

"היי ילדה יפה," אני שומעת את קולה האהוב של דניאל. יש משהו בקולה שתמיד משרה עליי רוגע.

דניאל ניגשת לחבק אותי וריי מחזיק בידיו את סקוטי הקטן. "כמה שהוא גדל," אני אומרת ומופתעת מכך שהוא מושיט ידיו אליי שאקח אותו.

"אתה יודע שאתה מתוק אמיתי. אני בטוחה שתשבור הרבה לבבות. זה מדהים איך כל פעם שאנחנו נפגשים נראה שהוא דומה לאחד מכם יותר," אני אומרת להם.

כל אותו זמן ליב לא מורידה את המצלמה ממני. "הילדה הזאת לא מפסיקה לצלם אותי. זה נכון שאני לובשת בגדים של מיו מילאן אבל אל תשכחי שאני מייצגת את אופנת הקיץ וכעת אנחנו נושקים לחורף," אני אומרת לליב.

"צודקת," אומרת לי ליב ומניחה את המצלמה על השולחן.

"אני חייב ללכת," אומר ריי, "יש לי כמה פגישות במגנוליה." הוא נושק לדניאל וסקוט ומשאיר אותנו לבד.

"רזית," אומרת לי דניאל, "את מרגישה בסדר?"

"זה לא פשוט לקום כל יום במקום זר אחר ליום צילומים. שלא תביני לא נכון, אני לא מתלוננת, רק מסבירה לך שזה אורח חיים מאד קשוח," אני אומרת לה. כמובן שאני לא מזכירה במילה כמה הגוף שלי חסר את הגבר שלא יהיה עוד שלי.

לאט לאט כל חבריי מגיעים והאווירה מאד עליזה. אני מסתירה את רגשותיי, כאשר המחשבות צצות ועולות. אני יכולה לדמיין את כריס יושב איתנו, שכן כל אלה הם חברי ילדות שלו. המחשבה הזו מאד מכאיבה לי.

אני תוהה האם כעת כשהוא עומד להקים משפחה עם אישה אחרת האם משהו ישתנה גם ביני לבין חבריי.

אני מרגישה חסרת סבלנות. אני רוצה לחזור כבר הביתה, ולהיות מוקפת בחברים שהם רק שלי.

אני מתרחקת מעט מחבריי ומתקשרת לליאה. "מתי אתם מתכננים לצאת לדרך?"

"דיברתי עם אלכס ואני חושבת שכדי שתשארי כמה ימים פה, תנוחי. את זקוקה למנוחה."

את אותם הדברים אומר לי גם פאפאדופולוס.

כריס
כריס

כריס

אני מתפלא לראות בשעת בוקר את שמו של השופט על הצג.

אני מלטף את לונדון שמניחה את ראשה על ברכיי ושואל אותה. "לענות לו?"

ברור לי שלא אסחף לדבר איתו על סול. הבנתי שאין טעם שאדבר עם איש בקשר אליה.

"בוקר טוב כבוד השופט," אני עונה לו לבסוף.

"אתה עסוק הבוקר? רציתי לבקש את עזרתך," הוא אומר לי להפתעתי.

"אתפנה מתי שתבקש," אני עונה לו. אני תוהה האם הוא בודק אותי.

"עוד שעה מתאים לך?" הוא שואל, מה שגורם לי לחשוב שהוא כנראה באמת זקוק לעזרה.

"כן. פול פה, הוא תמיד יוכל למלא את מקומי," אני עונה לו.

"אם כך נפגש בבניין," הוא מסיים את השיחה.

אני עדיין אוחז את הנייד בידי כאשר גבר צעיר מתפרץ לחדרי ומשאיר את הדלת פתוחה.

"לא שמעת על נקישה בדלת כשהיא סגורה והמתנה לקבלת אישור?" אני יורה לעברו מייד.

"אתה רוצה לסגור את העיסקה על הבניין או לא?" הוא שואל בטון חסר סבלנות.

"לסגור? אני חושב שקודם יש כמה פרטים שעלינו לדון בהם, כמו המחיר שאתה דורש עבורו," אני עונה לו בשקט כשאני מבין שהוא בעל חברת ברקלי עורכי דין. מעניין שעד היום מעולם לא נפגשנו, ואיני יודע את שמו, שכן השם שמופיע בשיחה המזוזהה הוא שם החברה.

"הבטחת לי שהחוזה חתום," הוא נובח על היידי. הוא נראה חסר מנוחה בצורה קיצונית.

"על מה אתה רוצה שאני אחתום אם לא סיכמנו מחיר?" אני שואל בשלווה שכל כך מנוגדת לעצבנות שלו.

"תראה ברוקלין," הוא מתחיל לאמר, "אתה לא היחיד שחושק בבניין. תאמר שאתה לא רוצה ואלך ללקוח הבא. אני מציע להתחיל לארוז."

"אתה זוכר שהבטחת לי לראות את המסמכים של רישום הקרקעות? אולי אתה לא זוכר, אבל אני בעצמי עורך דין המתעסק בין היתר בענייני קרקעות. אתה לא מצפה שאקנה בניין שאין לי מידע עליו," אני ממשיך לדבר בטון שקט.

אני מרגיש שלונדון נעשית חסרת מנוחה. אין לי ספק שהיא לא סובלת אותו.

"אמרתי לך שהזמנתי את המסכים. אני לא עובד ברישום קרקעות וזה לא תלוי בי," הוא ממשיך למכור לי סיפורים.

"מעניין," אני מקמט את מצחי, "אני עובד איתם לא מעט ומקבל תשובה תוך דקות ספורות."

לונדון נדרכת לרגע, אבל שבה לשכב. אני מביט לעבר הדלת ורואה את השופט פאפאדופולוס.

"כבר סיפרתי לך שבעל הבניין נמלט לניו יורק בגלל שהסתבך עם השוק האפור," הוא ממשיך כיוון שלא שם לב. הוא עסוק רק בעצמו .

"כבוד השופט," אני אומר מופתע וקם על רגליי.

השופט נד בראשו לעברי אבל עיניו מתקבעות על הגבר שיושב מולי.

"אתה מוכן לחזור על מה שאמרת בקשר לבעל הבניין?" הוא שואל אותו בטון שיכול להקפיא.

"גם אני רוצה לשמוע?" אומר מיגל שמופיע פתאום. הטון שלו זהה.

"גם בזה אני אשם?" הוא מעמיד פני נעלב.

"אתה רוצה שנדבר במה אתה אשם?" אומר גבר שלישי שנכנס לחדרי.

"תעזוב הכל ובוא למשרדי מייד," אני כותב מסרון לפול.

פול נכנס אחרי כמה דקות. "אתה יכול לספר לי מה קורה? למה יש שוטרים בלובי?

"אני אסביר לך," אומר השופט, "אבל קודם הייתי רוצה שמר מק'ניל יסביר לי משהו."

'מר מק'ניל,' הולם השם במוחי, 'אח של סול!'

"לאיזה מלכודת אתה מנסה להפיל אותי מר מקניל?" אני מסנן לעברו של מק'ניל בכעס.

"אתה יכול להיות רגוע דוקטור ברוקלין," מפתיע אותי השופט עם התואר שלי, "אתה לא קשור לעניין."

"עכשיו בוא נעשה חשבון קטן מר מק'ניל," אומר השופט. אני מתבונן על פניו של מק'ניל שנראה זחוח למדיי.

"אם סול בת עשרים ושלוש, הייתי אומר שאתה בערך בן עשרים ושבע," אומר השופט  ומעמיד פנים שהוא חושב.

"אני בן עשרים ושמונה," הוא מסנן לעברו.

"הבנתי," אומר השופט בטון רב חשיבות, "אם כך אם רפאל קרטייה נהרג לפני עשרים ושלוש שנה, זה אומר שאתה היית בן…ארבע..סליחה חמש.

עכשיו תסביר לי מתי בדיוק, ויותר מזה למה, הוא חתם לך על יפוי כח למכירת הבניין.

רגע, שכחתי פרט קטן. כידוע לך יש הערת אזהרה בלתי חוזרת שאין למכור את הבניין לפני שנת אלפיים שלושים ושמונה.

אתה מבין ברוקלין, עורך הדין הנכבד מנסה למכור לך נכס שאינו בר מכירה ביודעין.

אני מבקש את סליחתך. תבין שהיינו חייבים לתפוס אותו בזמן מעשה ולכן לא אמרנו לך דבר."

הוא מניח על השולחן צו בית משפט למעצרו של מק'ניל.

"מחכים לך מר מק'ניל. המשחק רק מתחיל. ישנם עוד נכסים שמכרת ללא הסכמתה של סול.

אני מרגיש צורך לציין שזה מנהל המקרקעין שדרש את מעצרך. סול לא מעורבת בכל מה שקורה כאן," מסיים השופט את דבריו.

"אתה יודע כבוד השופט זה לא מריח טוב איך שאתה מגן על סול. זה מעורר חשד שאולי.." אומר מק'ניל.

"אתה לא חושב שיש מספיק תביעות נגדך? אתה רוצה לקבל גם תביעת דיבה בנוסף לכל? תתבייש לך. אם אתה לא יודע, ואני בספק, אני מנהל עיזבונו של רפאל קרטייה המנוח," אומר פאפאדופולוס, "קחו אותו מפה."

מיגל מסמן לשוטרים להיכנס לחדר ויוצא איתם. אחריהם יוצא גם ראש המנהל למקרקעין ןלבסוף גם פול. אני נשאר לבד עם השופט.

"אני מצטער ברוקלין שהיית צריך לעבור את אי הנעימות הזאת. זה לא היה בידי. ראש המינהל למקרקעין דרש את המעצר. אני יכול לאמר לך שעשיתי מה שאני יכול כדי להגן עליך. נתתי הוראה למנהל הבנק שלך לא לאשר לך העברת כספים למק'ניל," אומר לי פאפאדופולוס, "אם יש לך שאלות תשאל."

אין לי מושג האם הוא מנסה אותי, האם הוא מצפה שאשאל עליה.

אני מושך בכתפיי. "לא."

"אתה פנוי לעזור לי כעת?" הוא שואל.

"הייתי משוכנע שזאת העזרה שביקשת," אני צוחק.

ליאה רוטשילד

צלצול הנייד מסב את תשומת ליבי להודעה שנכנסה.

ליאה ,

מק'ניל נעצר במשרדו של ברוקלין,

בזמן שניסה להריץ את העיסקה.

הבהרתי לו שלילדה אין חלק בנושא.

מחכה לבואכם,

בידידות, פאפאדופולוס

אני נושמת לרווחה. "זהו, הסיוט נגמר," אני אומרת לאלכס.

"תתקשרי לילדה. הגיע הזמן שניקח אותה הביתה," אומר לי אלכס.