בר אבידן -מאמינה באהבה

סול לונדון 81

סול

מדריד

"אני משאירה אתכם עם אלכס. יש מישהו שאני צריכה לבקר," אומרת ליאה.

אני עולה עם ליב ואלכס לסוויטה בבית המלון אורכידאה מדריד. אלכס הוא הבעלים של מלונות אורכידאה ברחבי העולם, מה שמקל עלינו מאד כיוון שאין לנו צורך להזמין מקומות שבועות מראש.

 ליב פורשת לאחד החדרים כדי לעבוד על הצילומים של לונדון ואני נשארת בסלון עם אלכס.

"להכין לך קפה?" אני שואלת.

"את חייבת לעבוד כל הזמן. את לא יודעת מה זה לנוח?" הוא צוחק, "התשובה היא כן. אני אשמח לשתות קפה. אני אשמח גם לאכול משהו. הביאו את כריכים שהזמנתי?"

"איזה אתה רוצה?  יש טונה,  רוסטביף או גבינה," אני שואלת.

"את קוראת ספרדית?" הוא שואל בפליאה.

"שכחת שאני מקליפורניה? זו אחת השפות שמדברים בעמק נאפה." אני עונה בזמן שאני מפעילה את מכונת הקפה.

"אין לך מושג כמה אני רעב," הוא נאנח, "עבדתי כל הבוקר ולא ממש אכלתי."

אני מביאה את המגש עם הכריכים לשולחן. "תאכל בינתיים משהו. כשליאה תחזור אני מניחה שתלכו לאכול בחוץ."

"ליאה כמוך. יש לה חולשה לאנשים נזקקים. היא הלכה לבקר בבית יתומים שאימצה. גם היא נושאת על גבה סיפור ילדות לגמרי לא פשוט," הוא משתף אותי, "אני מספר לך זאת כדי שתראי שזה לא משנה מאיפה הגעת. את יכולה לבנות לך קריירה וחיים נהדרים בזכות עצמך. "

"למדתי לא לצפות לכלום מאיש. כך אני רק מתאכזבת לטובה. אני מרגישה איתך בנוח. יש בך משהו מאד מרגיע. בדרך כלל אני מאד סגורה ולא קל לדובב אותי. אני לא משתפת איש במה שעובר עליי בחיי הפרטיים. גם את טרה פיליפס, זו שמספקת למיו מילאן את הבשמים, שאנחנו חברות טובות, אני לא משתפת.

לכן אני כל כך כואבת את הניתוק מכריס. חשבתי שאיתו אני יכולה להיות אני. מסתבר שאני לא באמת מבינים בגברים."

"ככל שאני לומד אותך אני מבין שאני לא צריך לשכנע אותך שאת טועה אלא לתת לזמן להוכיח לך שאת טועה," הוא אומר ומביט בי במבט האבהי שלמדתי לזהות אצלו.

הטלוויזיה פתוחה ויום המסחר בבורסה הניו יורקית מתחיל. "איך הם מצליחים להערים על אנשים," אני פולטת בקול בלי שהתכוונתי.

"על מה את מדברת סול?" שואל אלכס שעיניו מופנות למסך.

"החברה הזאת שמדברים עליה היא בלון נפוח. זורקת סיסמאות באוויר ואנשים לצערי קונים את זה," אני עונה לו.

"ולמה את חושבת שזה כך?" הוא מתפלא.

אני מוציאה את המחשב שלי מהתיק, נכנס למנוע החיפוש ונכנסת לכמה אתרים שכותבים על המניה.. "תקרא בעצמך," אני אומרת לו.

"את מדהימה,"הוא קורא בהתפעלות, "באיזה מהירות את מוצאת כל כך הרבה מידע."

"אני צריכה להזכיר לך שאני לא דוגמנית אלא אנליסטית? זה העולם בו אני שוחה בעיניים עצומות," אני עונה לו.

"זה כבר דורש שיחה מעמיקה יותר," הוא אומר לי ורושם לי על נייר כמה סימולים של מניות.

"יש לך בהחלט חוש בריא. כל אלה הייתי קונה בעיניים עצומות. למעשה אני מחזיקה את ארבעת הראשונות. עשיתי בהן רווח לא קטן," אני משתפת אותו.

"מעולה. אם כך אנחנו מדברים באותה שפה. עכשיו אני רוצה לשמוע את דעתך על המניה הזאת," אומר אלכס.

*

איש מאתנו לא ציפה למסע שכזה. כל לילה בבירה אירופאית אחרת.

את הטיסות אני מעבירה בשיחות עם אלכס.

"הילדה הזאת אוצר," אומר אלכס לליאה, "מעולם לא נפגשתי עם אדם בגילה שמבין כל כך את עולם הכלכלה. היכולת שלה לשלוף מידע בדקות משאיר אותי פעור פה.  היא באמת אוהבת את מה שהיא עושה."

ליאה מתמוגגת מהמילים שלו כאילו הוא מדבר על בתה. "אמרתי לך שהיא מאד מיוחדת. לא הייתי חושבת בכלל להציע לה להצטלם אם הייתה סתם אישה יפה. היא קטנטונת במושגים של עולם הדוגמנות. אל תיתן לנעלי העקב הגבוהים שהיא נועלת להטעות אותך.

יכולת ההבעה שלה, ההבנה שלה להבין במדוייק מה מצפים להשיג בתמונה, היא נדירה.

בסופו של דבר היא מייצגת את מיו מילאן, שאתה יודע שהיא מהמובילות בעולם האופנה בעולם, וכך גם מייצגת אותי."

"אני פה אתם זוכרים?" אני נבוכה מהדיבור שלהם עליי.

"שמעת מספיק מה את לא, הגיע הזמן שתשמעי מה שאת כן," אומרת לי ליאה.

הייתי רוצה להמשיך עוד ועוד. אני כל כך נהנית מהצילומים. תמיד יום צילומים הוא יום מלחיץ עבורנו וכעת זאת פשוט הנאה צרופה. אני חושבת שכעת נטוס לפריז, נטוס לסקוטלנד ומשם ללונדון. הגיע הזמן לסיים את המסע הפעם. נעדרנו הרבה מעבר למתוכנן.

האמת שהעובדה שאלכס נשאר איתנו עודדה אותי להמשיך, אבל בואו לא נשכח סול שלך יש עסק שזקוק לך, וגם לאלכס ולי."

"אני דווקא לא מתלונן. אני מספיק המון תודות לסול. עשיתי רווח מאד גדול על מניה שסול יעצה לי לקנות," הוא משתף את ליאה.

 אני מחייכת לעצמי כיוון שגם אני הרווחתי סכום נכבד.

"מה החיוך הזה שעל פנייך?" שואלת ליאה, "אני מניחה שגם את הרווחת מהעצות שלך."

"לא סכום רציני, רק סכום שיאפשר לי לקנות את הג'יפ שאני רוצה." אני כל כל מאושרת זאת הרגשה נהדרת לקנות משהו בכסף שאת הרווחת בעצמך.

"אם כך אני מרגישה טוב יותר על כך שאת מסרבת לקבל כסף על הצילומים," היא נדה בראשה.

"ואת סרבת לקבל ממני תשלום עבור השירותים המשפטיים שאת מעניקה לי," אני מזכירה לה.

"את לא תיזכי בויכוח איתה," מתערב אלכס בשיחה, "בתור אחד שמכיר את ברוקלין אני יכול לדמיין את השיחות בינו לבין סול. אין ספק שזה מה שמשך אותו אליה."

"ואני חשבתי שזה בגלל שאני אישה יפה," אני מעמידה פני נעלבת.

"יופי לא מחזיק מערכת יחסים לאורך זמן," הוא עונה לי ברצינות למרות שברור לו שאני צוחקת.

"ספרו לי איך זה התחיל ביניכם?" אני מבקשת.

"הכרנו במקרה," מתחיל אלכס את הסיפור, "ליאה התפרצה למגדל הנהר מבעד לדלת המסתובבת ונפלה ישר לזרועותיי. צלמי פפרצ'י שהיו בסביבה מיהרו לתעד אותנו. אני סוככתי עליה בזרועותיי והיסתרתי את פניה.

עכשיו תסבירי לי איך יכולתי למצוא אותה כשהיא נעלמה באותה מהירות שבאה, ובידי הייתה רק תמונה של התלתלים המשגעים שלה?

חשבתי שלפחות הם ידעו מי היא, אבל התאכזבתי לגלות שלא. הכותרת שהופיעה בעיתון כתבה רק מי האישה המסתורית שתפסה את הרווק הנחשק כך שגם היא לא ידעה מי אני. 

עד אז עבדתי עם ג'ון ברקולין כך שלא ידעתי על קיומה של ליאה. הייתי אלמן עם שני בנים בסוף תיכון שהיו כל עולמי ונשים לא עניינו אותי.

וכאן בא משחק של משחקי הבקבוק שהפגיש בינינו שוב. את יודעת שבגילנו מעדיפים את המשחק פנים מול פנים, וגם לא פעם בוחרים באפשרות של החובה, ואת כבר מבינה מה זה אומר…

מאז עברנו כמה פרידות וחזרות, אבל הבנו שאנחנו שייכים אחד לשנייה ואין להילחם בזה."

אני נאנחת.

"בקרוב תחזרי הביתה. דברי איתו," אומרת לי ליאה.

*

כריס 83

כריס

"ממתי אתה מתעניין בתכשיטים?" שואל ארן ששב לחנות בזמן שדורי אורזת לו סט עגילי אקוומרין יפיפיות.

"זאת אבן שמייצגת את מזל מאזניים, המזל של אמה ושלך," מסבירה לו דורי בזמן שהיא מגישה לו את הקופסה העטופה בבד משי עדין.

"אבן יפיפיה שצבעה כצבע האוקיינוס," אני אומר לו, "בחירה יפה."

"לא ענית לי," הוא לא מוותר.

"סאם חבר שלי. באתי לאמר לו שלום," אני מאלתר ומקווה שמאק לא יאמר לו מילה. וגם אם כן תמיד אוכל לאמר שהתבדחתי. זה היה מאק שהעלה את התאוריה שאני פה לקנות טבעת אירוסין.

דורי מצידה משתפת איתי פעולה לשמחתי כך נראה שארן מאמין לי.

הנייד מצלצל ומספר של קליפורניה מופיע על הצג. הוא נראה לי מוכר אבל כיוון שאין זיהוי אני מתלבט אם לענות ומחליט שלא.

לאחר שנשמעת ההתרעה על הודעה שהושארה אני נכנס לקרוא אותה. בסופו של דבר יש לי אחריות כלפי הלקוחות שלי. זאת לא בעיה שלהם שהלכתי לאיבוד.

מתי אתה יכול לבוא לקחת את לונדון? אני לא יכולה להחזיק אותו יותר.

אני יוצא מהחנות ומתקשר אליה מייד. "הבהרתי לך שאינני מוכן לשלם חמשת אלפים דולר עבורו. אני לא מבין אם כך מדוע את מתקשרת," אני אומר למגדלת הכלבים.

"אלף, תן לי רק אלף דולר וקח אותו ממני. הוא כבר עולה לי יותר מידי," היא עונה לי חסרת סבלנות.

"אני כעת בניו יורק. אתקשר אלייך כשאחזור." היא בהחלט תפסה אותי לא מוכן.

אני מתקשר לפול ומבקש ממנו שיברר לי במלון  אורכידאה סן פרנסיסקו האם מותר להכניס כלבים לחדר.

"מאיפה באה השאלה הזאת?" הוא מתפלא, "מה לך ולכלבים?"

"זה כלב של סול," אני עונה לו כאילו אין דבר מובן מזה.

"איך לא סיפרת לי שפגשת אותה?" הוא אומר לי ואני שומע בקולו נימה של עלבון.

"לא פגשתי," אני עונה.

"אני כבר חוזר אליך עם תשובה," הוא אומר. אני מופתע שהוא לא חוקר אותי יותר.

אני חוזר לחנות, ארן כבר עזב ואני שוב לבד עם דורי.

"את כבר יודעת מה בחרתי. אני רוצה להתאים לזה טבעות נישואין," אני אומר.

"טבעות? אתה רוצה אחת לעצמך?" היא שואלת בחיוך.

"מאד. אני רוצה להיות מסומן כשייך רק לה," אני אומר לה.

'מי זה הגבר הזה שמדבר מגרוני?'

"אני רוצה שתחרטי את השמות של שנינו בחוץ," אני מוסיף.

היא מגישה לי מגש עם טבעות נשואין. אני בוחר שתי טבעות חלקות בזהב לבן. אני מודד את שלי והלב שלי פועם מהתרגשות.

"אני אשלח לך דוגמאות של כתב ותבחר. אתה מודע לכך שתצטרך לגלות לי את שמה?" היא מוסיפה בחיוך.

"את תדעי בבוא הזמן," אני עונה לה ומחניק חיוך, "וזה יהיה בקרוב."

אני מגניב מבט למסך בו מוקרנת דמותה של סול שמרימה באוויר את כוס היין.

"אני אהיה איתך בקשר כיוון שצץ משהו ויתכן שעליי לחזור עוד היום לקליפורניה," אני מיידע אותה, "פרטי האשראי שלי נמצאים במערכת של מיו מילאן."

"אתה לא שואל כמה עולות הטבעות?"  היא מתפלאת.

"אין מחיר שהוא יקר מידי עבור טבעת שהיא תענוד על אצבעה  כל חייה," אני עונה לה.

פול שולח לי הודעה  שמאשרת שאני יכול להביא כלב בתנאי שהוא לא נשאר לבד כל היום בחדר ובלילה הוא נמצא בכלוב. מה שנשמע לי הגיוני לגמרי.

אני נפרד מדורי ומסאם ויוצא ממגדל הנהר לכיוון הדירה.

חוסר שקט גדול עוטף אותי. אני מרגיש שאני לא יכול להשאר עוד דקה נוספת בניו יורק. המקום שלה בקליפורניה, מה שהופך אותה גם למקום שלי.

אני קובע עם ההורים לאכול ארוחת ערב במסעדה כדי לרכך את העובדה שאני מתכוון לחזור הביתה. כן הביתה.

"מה קרה?" שואל אבא בדאגה.

"צץ משהו דחוף," אני עונה לו, "אני חייב לחזור למציאות. היום שביליתי איתך אתמול נתן לי הרבה כח להמשיך." כמובן שאני לא אומר לו שאני מרגיש פתאום זר בעיר שגדלתי בה כל חיי. ואולי זר זה לא המילה אלא בודד.

אני מעביר ערב נעים עם הוריי. אימא מרבה בשאלות ואני עונה לה בסבלנות על כל אחת מהן, לא נותן לה לראות כמה סוערים בתוכי הגלים.

"אתה חסר לנו מאד," היא אומרת לי.

"גם אתם לי, לכן באתי," אני עונה לה ונוגע בידה.

"אני חושבת שעשית טוב שבחרת להקים את הסניף המערבי. זה הביא שקט לאחיך. אני מקווה שהביא גם לך," היא בוחנת את תגובתי.

"בהחלט. אני שולט בחברה בלי שזה פוגע באיש. את יודעת שפול ואני מסתדרים בינינו. אנחנו רוכשים כבוד גדול אחד לשני," אני עונה, "חבל שזה לא יכול היה לקרות קרוב אליכם, אבל לפחות אנחנו יחד."

 'אושר צרוף,' אני חושב לעצמי במרירות. 'מה כל זה שווה שהאחת שבגללה חציתי את היבשת לא נמצאת איתי."

"ומה עם סול?" זורקת אימא את הפצצה לאוויר.

"אני חושב שכל העולם יודע שהיא במסע צילומים כעת. אני מניח שראית את התמונות מלונדון," אני עונה לה.

"חשבתי שהיא בנסיעה עם פייר קרטייה," היא מוכיחה ידע.

"היא הייתה כמה שבועות איתו וכשהגיעו למילאנו היא נפרדה מהם ונסעה להצטלם עבור מיו מילאן," אני מספרבטון ענייני.

איש לא יוכל לנחש שאין לי מושג מה איתה ואני מחפש אחריה בטירוף.

*

הדבר הראשן שאני עושה כשאני חוזר לדירתי הוא לדבר עם ברנדון, אחיה של טרה.

"דיברת לאחרונה עם סול?" אני שואל אותו.

"אני לא יודע כלום פרט למה שמופיע במדורי האופנה והרכילות. הבנתי מטרה שיש סרטון שלה מלונדון בחנות של מיו מילאן. אני יודע ממנה גם שהיא לא הייתה איתה בקשר מאז מילאנו." הוא עונה לי, "היא ניתקה עם כולם קשר. אני משער שזה בגלל שהיא עסוקה בצילומים."

"ברור, רק חשבתי שאולי לטרה יצא לדבר איתה היום," אני עונה בצורה כזאת שלא מסגירה שאין לי מושג מה קורה איתה.

אני מסיים את השיחה ואומר לו שאני מקווה שהוא יבוא לבקר בקרוב בקליפורניה.

אני לא יכול לחכות כבר לעלות על מטוס חזרה. אני שמח שהגעתי רק עם התיק שלי ואין לי צורך להתארגן.

 אני נכנס להתקלח ולהחליף בגדים. את הבגדים המלוכלכים אני מכניס למכונת הכביסה לתוכנית מהירה, ונכנס לחפש טיסת חזרה .

אני לא מגביל את החיפוש לשדה תעופה. זה באמת לא משנה לי מאיזה שדה תעופה אמריא העיקר שאגיע מוקדם.

אני לומד שהטיסה הכי מוקדמת שאני מוצא יוצאת משדה התעופה ניו ארק בניו ג'רזי למחרת בשעה שש ורבע בבוקר, ונוחתת בסן פרנסיסקו קצת לפני השעה עשר.

לאכזבתי אין יותר כרטיסים. אני משדרג למחלקת עסקים ושם להפתעתי המחלקה ריקה. אני רוכש את הכרטיס, מקבל על כך אישור ומזמין מונית שתבוא לאסוף אותי בשלוש בבוקר.

אני  נכנס לצ'אט של המשרד, מתעדכן בהודעות ומזמין את פול להיכנס לשיחת וידאו איתי.

"אני נוחת בעשרה לעשר. הטיסה היא של חברת התעופה יונטייד שממריאה מנמל התעופה ניוארק," אני אומר לו מייד, "תבוא לאסוף אותי?"

"בטח שאבוא. אני לא אשאל מה קרה. אני שמח לראות שאתה בסדר," הוא עונה לי.

"אני בסדר גמור," אני עונה לו בחיוך, "עברתי על ההודעות. נראה שהכל מתנהל על מי מנוחות. נתראה בבוקר," אני ממהר לסיים את השיחה.

אני ניגש להכניס את הבגדים למייבש ומוצא בתוכו זוג תחתונים של סול, ושתי מגבות, שלה ושלי.

אני מרגיש שאני משתגע. באחת עולים בזיכרוני ארועי היום ההוא. 'איך יכולת להאמין שהיא שיחקה איתך?'  איך הכל הסתבך מאז היום ההוא.

אני לא יודע מה לעשות עם עצמי, איך להקל על הכאב.

ברור לי שהלילה לא אשן ולכן אני יושב לכתוב תוכנית פעולה לרבעון הקרוב. אני מזכיר לעצמי שאני עושה את זה לא רק למעני אלא גם למענה.

מה שחשוב לי כעת הוא להוסיף עורכי דין נוספים למשרד. העבודה נערמת על שולחני במהירות. השם שרכשתי לי בחוף המערבי מביא לפתחי הרבה לקוחות חדשים.

עכשיו כשאני עומד לאמץ את לונדון הגיע הזמן לחפש דירה.

אני מחליט לשלוח הודעה להיידי ספנסר סוכנת הנדל"ן שלי. אני צריך לשקול את מילותיי שלא  תחשוב שאני רוצה ממנה משהו פרט לעזרה מקצועית.

היידי,

חזרתי להתגורר בסן פרנסיסקו.

רציתי לברר האם המשרדים בחמש מאות עשרים  עדיין להשכרה.

האם יש אפשרות לרכישתם?

כמו כן אני מעוניין לקנות דירת גג במרכז העיר.

אני מחוץ לעיר. אחזור מחר בצהריים.

אשמח לשמוע ממך.

בברכה,

כריסטופר ברוקלין

כשאני מסיים אני כותב לסול.

מילותיו בקולי מתוך ערוץ היוטיוב שלי