כריס
"סיפרת לי על הרכב החדש שלך," אומר פול, "אבל עכשיו כשאני רואה אותו אני לא מאמין שזה הרכב שבחרת. הוא הכי רחוק ממי שאתה. אין ספק שהוא מסובב את הראשים של גברים ונשים."
"וזו בדיוק המטרה. למשוך כמה שיותר נשים, לא?" אני עונה לו בחיוך, "שנינו גברים פנויים, מדוע שלא נהנה ממה שיש לחיים להציע לנו?"
"השמש פה משפיעה עליך," הוא עונה לי.
"אתה לא מבין שאיש פה לא מכיר אותי? כל הקלפים בידי ואני משחק איתם כרצוני," אני אומר ומגביר את המהירות.
הרדיו דולק ושוב מדברים על המבזק המוזר.
"מה ידוע על צו המניעה שניתן לגבי המשפט שיערך ביום שני?" שואל קריין החדשות את הכתב לעניני משפט.
"כל שידוע הוא התחלת ציטוט, כנראה מפיו של אחד מעורכי הדין, לא ברור אם מצד התובע או הנתבע. רק ידוע שבזמן ששודרה הידיעה הוטל צו איסור פרסום. לא ידועים לנו פרטי התובעים."
"אני אומר לך אח קטן, חשבתי שניו יורק מלאה דרמות. אני ממש לא מבין מה שקורה פה. המבזק הזה התפרץ לשידור בדרכי אלייך. נשמע כאילו זה עניין רציני," אני משתף אותו במה שאני מרגיש.
"אני בטוח שאם יהיה מה לספר זה יגיע למהדורת החדשות המרכזית. בכל מקרה הם מדברים על יום שני כך שסביר שעד אז לא נשמע כלום," אומר פול.
"נראה כך. בכל אופן מה שרציתי לספר לך הוא שהחלפתי את החדר שלי לסוויטה כך שלכל אחד מאיתנו יהיה החדר שלו. כיוון שזו שכירות ארוכה קיבלנו שדרוג לדירה.
אני רוצה לקחת את הזמן ולא להחליט בלחץ על רכישת דירה."
"ומה עם סוכנת הנדל"ן שלך?" הוא שואל אותי בחיוך רב משמעי.
"נראית טוב והכי לא הטיפוס שלי. למרות שהחלטתי לטעום מכל הטעמים, היא לא נראית לי שווה טעימה. היא אחת שחונקת, ואני לא סובל כאלה," אני נאנח.
אני לא רוצה לאמר לו שכל אחת אני משווה אליה, כשם שאני לא אודה בפניו שכמה שאני נלחם למחוק אותה מליבי כך אני נמשך אליה יותר.
לפני שפול הגיע הגעתי לידי החלטה שסול תהיה מחוץ לשיחה בינינו. אני יודע שאיזכור שמה וניסיון להראות לי שאני צודק רק יגרום לי להילחם בו. אני חייב לשלוט ברגשותיי.
הנייד מצלצל ושמו של פייר קרטייה מופיע על הצג.
"אני יודע שכבר מאוחר, אבל חשבתי שאולי תרצה להצטרף אלינו לארוחת ערב," הוא אומר לי.
"אני בדרך משדה התעופה עם פול אחי," אני עונה לו.
"מעולה. אתם באים?" הוא שואל ואני מסתכל על פול.
"אתה יודע יש לנו את היינות הכי טובים בעמק נאפה," הוא שולח פיתיון.
פול נד בראשו להסכמה. "אני כמעט בבית המלון. נעלה לחדרים להתרענן ונבוא. בדרך כלל אני נוהג להביא איתי יין משובח. מה אם כן אני יכול להביא?" אני שואל את פייר.
"בגדי ים, מגבות יש פה," הוא עונה וצוחק.
"הוא רציני?" שואל אותי פול כשמסתיימת השיחה.
"אין לי מושג. אני מציע שניקח איתנו בגדי ים ונשאיר ברכב. אני לא אתפלא אם יש שם בריכה."
אנחנו עולים לחדרים עם המזוודות של פול ומתארגנים.
"תתן לי לנהוג?" שואל פול ומרים מולי גבה.
כתשובה אני זורק לו את המפתחות. "שלך," אני אומר. אני רגיל לבקשה הזו, ופול רגיל לזריקת המפתח לעברו מצידי ומעולם לא פיספס.,הוא תמיד תופס אותם.
אני לוקח תיק קטן, מכניס לתוכו בגדי ים ובגדים להחלפה.
"צריך לבוא עם חליפה?" הוא שואל.
"ממש לא. אתה תגלה שהאווירה שם מאד חברית. נטולת גינונים. מבטיח לך שתתאהב במקום."
פול גומע את המרחק בפחות משעה. אני מתבונן בו ורואה את האושר על פניו. כאילו הוסר משא כבד מעל כתפיו.
מעולם לא עצרתי לחשוב על הלחץ בו הוא שרוי. העבודה שלנו מאד תובענית והתחרות הסמויה בין האחים יכולה להעיק.
אני רואה את פניו הרגועים ויודע שיש לי חלק גדול בזה. אני כל כך אוהב אותו, את האח הקטן שלי.
"וואו," הוא קורא בקול, "כל זה אחוזת קרטייה? זה מקום עצום."
אני שותק. העיניים שלי נמשכות לנחלה של Dreamland, הנחלה שאני בשלבי רכישה סופית עבורי ועבור סול.
"אין לי מילים לתאר איך אני מרגיש. לא ציפיתי לדבר כזה," הוא לא נרגע.
אני מצביע לעבר שער הכניסה והוא פונה לעברו. "שלום מר ברוקלין," אומר לי השומר בכניסה.
"תכיר, זה פול אחי," אני אומר לו,
"נעים מאד," הוא נד בראשו כמברך אותו לשלום, "מר קרטייה מחכה לך במשרדו," הוא אומר לי ומצביע לעבר בניין המשרדים.
"ערב טוב מר ברוקלין," אומרת לי מארי עם הכנסי לבניין, "מר קרטייה מחכה לך בחדרו."
פול הולך אחריי בשתיקה. הוא מתעכב ליד התמונות על הקיר. גם כאשר אנחנו נכנסים למסדרון המוביל לחדרו של מר קרטייה הוא מתעכב לקרוא את השלטים על הדלתות.
רגע לפני שאנחנו נכנסים לחדר של פייר הוא קולט את השלט על הדלת האחרונה:
סול ב. – מנהלת יקבי קרטייה חוף מזרחי.
אני מרגיש את השינוי בשפת הגוף שלו. "היא לא פה," אני אומר כבדרך אגב, כאילו זה בכלל לא משפיע גם עליי, ומקיש על דלתו של פייר קרטייה.
פייר קם לקראתנו ולוחץ את ידי בחמימות. "ואתה פול," הוא נד בראשו, "אני שמח שבאתם."
הוא לוחץ על הטלפון הפנימי ומבקש ממארי שתגיש לנו קפה, והיא נכנסת תוך זמן קצר עם מגש ובו שלוש כוסות וצלחת עם עוגיות.
"מה חדש כריס?" הוא שואל אותי.
אני מספר לו על החדרים הנוספים ששכרתי, קצת על העבודה בה אני מוצף.
"וכן, יש את עניין הסגירה של Dreamland. ראיתי שמופיע בניירת השם אל קרטייה," אני אומר לו.
"דברנו על כך. המחיר מוזל בגלל הפיצוי של המוכר לאחוזת קרטייה ולכן חייב להופיע השם קרטייה על גבי המסמכים," הוא מסביר.
"אתה יודע שקניתי את הנחלה בשבילה," אני מתעקש להבין.
"כן,כן," הוא עונה לי בחוסר סבלנות.
אני קולט שמישהו נוסף נוכח בחדר. פייר משתתק.
"אל תסתכל עליי כך מיגל," הוא אומר לו.
"אתה לא חושב שהגיע הזמן?" שואל מיגל בטון שלא מובן לי, "הנה ההזדמנות שלך."
"זה לא כל כך פשוט," הוא אומר לו ועיניו רושפות.
"אתה צודק. זה ממש לא פשוט לי לחיות עם הבטחה שהופרה," אומר מיגל, "אני מאמין שהמתים רודפים אותך בלילה אם הם כועסים."
"מיגל, אל תלחץ עליי," הוא מרים את קולו.
"סליחה מר קרטייה, אני לא אעלה את זה יותר," אומר מיגל מניח מעטפות עם דואר שהחזיק בידו על שולחנו של פייר ויוצא מהחדר.
"הכל בסדר?" אני שואל, אבל מחשבותיו של פייר נושאות אותו הרחק מכאן.
"כן,כן," הוא שוב עונה באותו טון חסר סבלנות. "בוא נלך להראות לאחיך את היקב."
"
השופט גאורגיו פאפאפדופולוס
יום שישי זה היום שלנו. היום שהבנים יוצאים לבלות אחרי ארוחת הערב המשותפת ולילה, אישתי האהובה ואני עולים לקומה העליונה שהיא שלנו בלבד, ומסתגרים בחדר השינה לליל אהבה סוער.
מעולם לא קרה שלא התעוררה בי תשוקתי אליה, מעולם לא אמרה לי שכואב לה הראש, שלא בא לה, או כל מיני תרוצים שנשים ממציאות כדי להתחמק ממשחקי האהבה.
"מה קרה פאפא?" כך קוראת לי לילה בחיבה, "אתה נראה רחוק ממני. כלומר אם נדייק, המחשבות שלך במקום אחר."
אני מלטף את פניה של לילה, וטומן את ראשי בכתפה. אנחה בלתי רצונית נפלטת מפי.
היא מעבירה את אצבעותיה בשיערי. "אני אוהבת את האורך של השיער שלך," היא אומרת לי ברוך, "הוא רך ומשיי. ובכלל, גבר בגילך עם רעמת שיער זה לא מובן מאליו."
אני יודע שהיא מנסה להרגיע אותי. ברור לה שיש משהו שמסעיר אותי. היא מבינה גם שזה לא קשור לעבודתי כשופט, שכן מעולם אינני מערב את חיי הפרטיים עם עבודתי בבית המשפט.
"את זוכרת שהראית לי את התמונות של הילדה עם הגבר שלה, עורך הדין, בניו יורק?"
"ברור שאני זוכרת. היא נראתה בהן כל כך מאושרת. והוא, אם יורשה לי לאמר, נראה גבר מעלף. ניכר באופן שהוא מביט בה שהוא מלא ברגש כלפיה."
"אז זהו," אני נאנח, "שהם כבר לא יחד."
"אבל למה? אתה יודע מה קרה?" שואלת לילה בפליאה.
"מסתבר שהוא תפס אותה במיטה שלו עם בעלה," אני עוצם את עיניי ונושם עמוק.
"אבל פאפא הילדה לא נשואה. מאיפה הסיפור ההזוי הזה?" היא מתרעמת.
"וזה שהיא תבגוד בחבר שלה זה לא הזוי בעינייך?" אני מקמט את מצחי, "זה ברור שמישהו עשה מעשה כדי להפריד ביניהם."
"איפה שמעת את כל השטויות האלה?" היא שואלת.
"מכתב התביעה שסול הגישה נגד ד"ר דילן ריידר," אני עונה לה, "קראתי אותו מספר פעמים. אני יודע שיהיה לי מאד קשה לשבת מולה כשופט."
"תחשוב על זה שסול לא יודעת כלום. זה ייקל עלייך. אני בטוחה שאימה מעולם לא סיפרה לה עלייך, כשם שלא סיפרה לה…" פניה של לילה מתמלאות זעם, "בא לי להרוג את האישה הזו. למזלה היא כבר מתה."
"את מבינה שזה שואב אותי חזרה לאחור והכל צף ומטביע אותי." אני אומר לה.
"אולי הגורל לא סתם שלח את התיק לאולם המשפט שלך," היא אומרת ומלטפת את שיערי בהיסח הדעת, "ומי עורכי הדין שלה?"
"היא כתובה ראשונה כמייצגת את עצמה. יש לה ליווי של משרד עורכי דין בין הטובים בניו יורק. ל.א.ר. – משרדה של השופטת ליאה רוטשילד."
**
הבוקר הזה התחיל כיום עבודה רגיל. מסוג הימים שאני לא מנהל דיונים אלא קורא כתבי תביעה.
שום דבר לא יכול היה להכין אותי לכתב התביעה שהוגש על שולחני.
הרגשתי שאני לא יכול לנשום. הייתי חייב להתיר את קשר העניבה, לפתוח את הכפתור העליון, וגם זה לא עזר. ניגשתי לחלון, פתחתי אותו ונתתי לרוח להכות על פניי.
רק כאשר הרגשתי שאני שוב מסוגל לנשום שבתי לקרוא את כתב התביעה. אמנם קראתי כבר את שני העמודים הראשונים, אבל הרגשתי צורך לקרוא אותו שוב בעיון מהשורה הראשונה.
התובעת: סול ברנרד….
**
"מסתבר שהרופא הגיע לניו יורק והתחזה לבעלה. למרות שלא היה מפורסם בשום מקום היכן היא עובדת הוא ידע להגיע באופן מדוייק למשרדה כשהיא נעדרה ממנו וגם בן הזוג שלה.
את לא תאמיני מה הוא קנה לה מתנה. זוג תחתונים שקונים בחנות סקס! כמובן שאני לא מכיר אותה עד כדי כך אבל אני מתקשה להאמין שזה הטעם שלה.
בכל מקרה המנוול הזה ביקש שימסרו לה את השקית שלתוכה הכניס אותם, והוסיף כמה מילים ואף את כרטיס הביקור שלו מהודקים עם סיכה מחוץ לשקית. נראה לך נורמלי שבעל ינהג כך?
מכאן התחיל כל הבלגן. היא פוטרה והחבר שלה עזב אותה."
"אוף, כמה הילדה הזו עוברת בשנה האחרונה. אני מבינה שהיא החליטה לתבוע ממנו נזקים על המעשה שעשה," אומרת לילה מהורהרת.
"העניין הוא שהתפרסמה עליה ידיעה שהיא משוללת כל יסוד שבן הזוג שלה תפס אותם מזדיינים במיטה שלו.
מסתבר שהוא בכלל היה בטיסה, והיא בכלל הייתה בביקורת אצל הרופאה שלה.
כיוון שאיש לא הכחיש את הידיעה, היא החליטה להגיש תביעה כדי להוציא ממנו הצהרה תחת שבועה שאינם נשואים ושלא התראו מאז שעזבה לניו יורק."
"היא לגמרי צודקת. ילדה חכמה. היא חייבת לטהר את שמה בלי שום קשר לבן הזוג שנפרד ממנה, או למקום עבודתה ממנו פוטרה," אומרת לילה בהחלטיות.
"היא מנהלת עכשיו את המשרד של יקבי קרטייה חוף מזרחי. את קולטת?" אני אומר לה ומרגיש שוב שהכעס מבעבע בי.
"אתה לא צריך לאמר מילה. אני כבר מבינה לאן אתה מוביל. לפחות היא לא צריכה לדאוג כעת לפרנסה. עם השאר עוד נתמודד," היא אומרת.
אני מביט בה באהבה גדולה. אני אוהב את קול ההיגיון שלה, את השלווה והשפיות שהיא מביאה למערכת היחסים שלנו. אני יודע שבתוך תוכה היא בוערת בדיוק כמוני, אבל יודעת שהיא צריכה לשלוט בכעס שלה כדי להחזיר אותי לאיזון.
אני מלטף את לחיה בהערכת תודה, מנשק אותה על שפתיה ונסחף איתה למעשה אהבה סוער. הפעם גם כדי לשחרר ממני את הלחץ שנבנה בתוכי כל היום.
סול
"תתחדשי על המספר החדש," אומרת טרה שמתקשרת אליי כאשר אני כבר בדירה שלי, "סליחה שלא התקשרתי קודם."
"המנקה ניקתה את השולחן שלי. היא יודעת שאני לא אוהבת שהיא עושה זאת באמצע יום עבודה ולכן מיהרה לעשות זאת. בשניה של חוסר זהירות העיפה את הנייד שלי לדלי המים שלה.
נאדין התעקשה לקנות לי חדש והציעה להחליף גם את המספר. לא רציתי להתווכח איתה היא כל כך התלהבה. לא אמרתי לה שיש לי כוונה להורות שיורידו לי את הרכישה מהמשכורת.
רציתי לספר לך שהגעתי לידי החלטה. אני עוזבת את מנהטן. המקום הזה רווי כאב עבורי. כל מקום מזכיר לי אותו.
אני מסיימת לארוז כעת את הכל. בסך הכל שתי מזוודות, זה מה שיש פה. רוב הדברים שלי נשארו בדירה שלו.
פירסמתי הודעה שאני מחפשת מישהי שתקח עליה את חוזה השכירות שלי. להפתעתי קיבלתי מלא פניות.
דיברתי עם חברת הניהול והם אמרו שאמסור להם את השמות, ואישרו לי לעזוב עוד היום."
"את באה אליי ואני לא מוכנה להתווכח איתך. אני לא מוכנה בכלל לשמוע שאת עוברת למלון," היא יורה מייד.
"אני אבוא אלייך אבל לא לתמיד," אני עונה לה, "נדבר על כך שאהיה אצלך."
"טוב," היא רוטנת, "בכל מקרה אנחנו מתחילים את סוף השבוע ויש לי מלא תוכניות בשבילנו."
"רק תבטיחי לי שלא בעיר. אני לא רוצה להיפגש עם אף אחד שמכיר אותי כעת," אני עונה לה.
"אבל עם החברים שלנו כן," היא קובעת אבל לקולה מתגנב החשש.
"ברור שכן, רק שלא בא לי ללכת למועדון השחקים. הדבר האחרון שאני רוצה זה שידברו עליי מאחורי הגב," אני עונה לה משתדלת לשמור על יציבות קולי.
"מי צריך את ניו יורק," היא אומרת בטון מזלזל, "כשיש לנו את לונג איילנד."
"עוד משהו טרה," אני אומרת לה, "פניתי לסוכן של טסלה. ביקשתי שיטפל לי במכירת הרכב. תבואי לקחת אותי מהסוכנות?"
"סול את לא חושבת שאת פועלת קצת בפזיזות? הרכב שלך בן פחות משנה. את תפסידי המון כסף. אולי תחשבי על זה שוב?" שואלת טרה שבטוחה שירדתי מהפסים.
"נאדין עברה לגור עם ארי. הם זוג כזה מקסים ואני מאד מאושרת בשבילה. זו הסיבה שאין לי צורך בדירה הזו יותר. חדר אחד מספיק לי. ולגבי מנהטן כבר הסברתי לך.
נאדין הייתה זו שחרשה על הרכב הזה והיא לא צריכה אותו יותר. כמה באמת נסעתי איתו?
קניתי את הטסלה ברגע של חוסר מחשבה. נו באמת, מי מוציא מאתיים אלף דולר במזומן על רכב כשהוא גר בדירה בעיר?
את יודעת שאני כלכלנית ומבינה היטב בהשקעות. אני אשקיע את הכסף ואחזיר לי מהר מאד את ההפסד."
"את יודעת מה הבעיה איתך?" נאנחת טרה, "שאת תמיד מצליחה לספק את התשובות המושלמות ולא נותר לי אלא להסכים. תודיעי לי מתי לאסוף אותך."
