on
יולי 1, 2021
כריס
כריס

כריס

סול היא אישה חזקה. היא נלחמת בי לא מעט, לא מקלה אליי לפענח את הקוד לליבה. אולי קשה לי כי אף פעם באמת לא הייתי צריך להתאמץ כשמדובר בנשים.

זה לא שהיא משחקת איתי. גם לה יש מסע לעבור. אני מרגיש שעוברים עליה דברים לא פשוטים ומקווה שהיא תפתח אליי ותתן לי להקל עליה.

אני עומד מול שולחן האוכל שערכה. לכאורה ארוחת ערב שיגרתית, אבל המגע שלה הופך את זה קסום.

אני אוהב את זה שהיא לא בחרה בכלי האוכל החגיגיים שבמזנון, כלים שאימא שלי בחרה עבורי כשקניתי את הדירה. אין לי ספק שהיא ראתה אותם שכן היא הוציאה מהמזנון את המפה לכסות את השולחן

אני רואה את אימא מתחבקת איתה ולוחשת לה כמה מילים. כל המעמד הזה מרגש אותי. אני יודע שלאימא אין קשר עם הנשים של האחים שלי, ולסול היא התחברה מהרגע הראשון.  

אני רואה את החיוך על פניו של אבא, למרות העייפות והמתח שעבר עליו בשעות האחרונות.

“איזה אישה יש לך,” הוא אומר לי כאילו זה הדבר הכי טבעי לאמר, למרות שהזוגיות שלנו טרייה.

פול נכנס לדירה הוא ניגש לסול, נושק לה על לחיה ושואל אם היא צריכה עזרה.

אנחנו מתיישבים לאכול. אני מחווה בידי לעבר הכיסא בראש השולחן, רומז לאבא שישב בו. אני רוצה לשבת ליד סול ועד מהרה ידי אוחזת בשלה מתחת לשולחן.  

אני מרגיש איך כל המתח עוזב אותי. האווירה ליד השולחן נינוחה. מחזה כזה של בני משפחתי והאישה שאני אוהב יושבים ומשוחחים בשקט, בלי הקיטורים הקבועים והעקיצות של הגיסות שלי, לא יכולתי לדמיין, ועכשיו זו המציאות שלי.

‘כך מרגיש אושר,’ אני חושב לעצמי ומביט על סול באהבה. ברור לי שהכל מה שקורה כעת זה בזכותה.

מדהים אותי לראות כמה הפנים שלה רגועות כעת. זה לא מחזה שאני רגיל אליו ביום יום, למרות שהיא מסווה את המתח שעובר עליה עם החיוך המקסים שלה.

אם מישהו מהצד היה מביט עלינו כעת הוא לא יכול היה לנחש שרק אתמול הפכנו לזוג באופן רשמי.

כל כך מעט היא הייתה צריכה לעשות כדי להפוך את הדירה המפוארת שלי לבית חמים.

אני לומד משהו על עצמי. עם כל המשיכה העצומה שלי אליה, אני יכול לשבת לידה שעות ולהנות מבלי שמתעוררת תשוקתי. הגוף שלי רגוע לגמרי. ברור לי לגמרי שזו אהבה. אני עדיין לא מסוגל לבטא את זה במילים, אבל הגוף שלי כבר מעכל את ההרגשה הזו והלב שלי עולה על גדותיו.

השיחות ליד השולחן גולשות לעבודה, לארוע התרמה שמתקרב למען ילדים בסיכון, וגם על מה שקורה בעולם. מידי פעם אימא בודקת אם יש הודעות מבית החולים, אבל אני רואה שהמתח שהיה על פניה כבר לא שם.

“אנחנו חייבות..” אני שומע את אימא מתחילה לאמר לסול, אבל כבר לא מקשיב לשיחה. אין לי ספק שההורים שלי מקבלים את סול בזרועות פתוחות למשפחה.

“אני לא מאמין שכבר אחריי חצות,” אומר אבא בזמן שהוא מסיים את מנת הקינוח השנייה.

“איזה קינוחים בחרת,” אומרת סול לפול ומלקקת בהנאה את הכפית, “איזה טעם משובח יש לך.”

“אני שמח שהיה לך טעים. זה הקינוח האהוב עליי ביותר. אין כמו שוקולד לשמח את הלב והבטן,” הוא עונה וממלא את  הכפית שלו בחתיכה נוספת ממנה.

“בנושא הזה אנחנו תמימי דעים,” היא עוצמת עיניה בהנאה.

“מתי לא?” שואל אבא, “אף פעם לא ראיתי אתכם מתווכחים.”

“זה שלא ראיתי זה לא אומר שלא,” היא עונה לו בפנים רציניות ואז שניהם מתפוצצים מצחוק. ואז היא מעיפה מבט אליי. אני מנסה להבין למה יש עצב בעינייה.

אני מביט מסביבי ושמח לראות שאיש לא קלט את מה שאני ראיתי בה.

“מחר יום עבודה,” אומר פול ומכסה בידו על פיו בזמן שהוא מפהק.

הוא קם לעזור לסול. “כריס יעזור לי,” היא אומרת לו.

“כריס וגם אני,” הוא אומר ולוקח את הצלחות לכיור, “בתור אחת שיודעת לבשל רק ספגטי בלונז הכנת ארוחה נפלאה. אני עוד אתרגל לזה.”

“אתה מוזמן כל יום,” היא אומרת לו, “נכון כריס?” היא מוסיפה כשהיא מבחינה בי עוקב אחריה.

“את יודעת מה פול בשבילי,” אני עונה לה.

“זו בדיוק הסיבה שאמרתי זאת,” היא עונה לי בפשטות.

ההורים ופול עוזבים ואני עוזר לסול לסיים את פינוי הכלים.

“טוב לך סול?” אני שואל אותה והיא מביטה בי בחוסר הבנה.

“אתה יודע שכן.” היא מקיפה את צווארי בידייה ומנשקת אותי נשיקה רכה, לא תובענית, אבל מלאת רגש.

הייתי בטוח שנכנס לחדר השינה ונירדם מייד, אבל הקירבה אליה כששנינו לבד מעירה את כל השדים. אני מביט בה והיא מחייכת.

היא פושטת מעליה את הבגדים, אבל לא ממהרת ללבוש את חולצת השינה שלה. וכך ללא מילים מאשרת לי שהבינה.

“בוא אליי,” היא אומרת לי וזה כל מה שאני צריך לשמוע. כל העייפות נעלמת וכל החושים שלי מתעוררים. אני רוצה אותה בטרוף, אני מרגיש שאם לא אגע בה אצא מדעתי.

אני אוהב שאין לנו צורך במילים כדי להבין אחד את השנייה, כשם שאני אוהב שאנחנו כן מדברים באמצע, בלי שום מחסום למילים, לשפה.

אני כובש אותה והיא מתמסרת בהנאה. לא מתאפקת וגונחת, מה שמגביר רק את האש שבוערת בי.

כמה דקות אחריי אני עוטף אותה בזרועותיי. היא מחפשת את הנקודה הנכונה לה, קרוב לליבי, מניחה את רגלה עליי ומתכרבלת. בדיוק כך אני מוצא אותה בבוקר כשאני מתעורר.

הנשימות שלה שקטות ועל שפתיה מסתמן חיוך קל. אני מרגיש הקלה עצומה. היא ישנה כל הלילה.

עינייה עדיין עצומות והיא מתמתחת בתנועה איטית, פורשת ידיה לצדדים.

“בוקר טוב,” היא לוחשת לי ופוקחת את עינייה, “איזה כייף שאתה הדבר הראשון שאני רואה.”

“ישנת טובה ילדה יפה שלי?” אני שואל ומלטף את שיערה.

“ישנתי מעולה. לא חושבת שחלמתי משהו הלילה. כנראה שאימא שלי מפחדת ממך. היא יודעת שאתה שומר עליי,” היא אומרת מנומנמת.

“אולי היא דווקא רגועה, כי היא יודעת שיש מי שפורש את כנפיו מעליך, שומר ששום דבר לא יפגע בך,” אני עונה וממשיך ללטף אותה.

“אני לא חושבת שמישהו אי פעם שמר עליי ככה,” היא אומרת ומתמתחת שוב.

“אני הולכת להתקלח וארד להכין לנו משהו לאכול,” היא קמה מהמיטה. רק אז אני קולט שנרדמנו ערומים.  

אני מזנק מהמיטה ומושך אותה חזרה אליי. “לא כל כך מהר ילדה יפה. אני חייבת להטען ממך.”

“אבל כריס נרדמתי מיד אחרי ואני…כלומר אני חייבת לשטוף את עצמי.”

“היית צריכה לחשוב על זה לפני שהתגלת לפניי במלוא תפארתך. אני לא יכול לחכות. אני צריך אותך עכשיו.”

אני מרוגש כולי, אין דבר שיוכל כעת לכבות את האש שהיא מבעירה בי.

היא מחייכת אליי. “כל פעם מחדש אני מופתעת איך אתה מתרגש ממני. חשבתי שזה יירגע,” היא נושכת את שפתיה.

“את רוצה שזה יירגע?” אני מרים גבה מולה כשאני מפסק ברגלי את רגליה, רגע לפני שאני חודר לתוכה.

“אף פעם,” היא לוחשת לי.

איך היא מטריפה אותי!

“את מבינה,” אני אומר לכה כמה דקות אחרי, כשאנחנו עומדים תחת זרם המים במקלחת, “להתחיל כך את היום זה עושה את כל ההבדל. השדים שבי הולכים לישון והגוף שלי רגוע.”

“אני מבינה לגמריי על מה אתה מדבר. אף פעם לא ידעתי שאפשר להרגיש שלווה כזו. זה ברור לי כי אף פעם לא נהניתי מהמעשה הזה בעבר,” אומרת סול.

“את מבינה שכאשר אישה,” אני אומר לה כשאנחנו נכנסים להתלבש, “מספרת לגבר שלה, או אפילו רק מראה לו בהתנהגות שלה, מה היא אוהבת, זה מעצים אותה וגם אותו. אני לא חושש לנסות דברים חדשים כי יש לי בטחון מלא שתאמרי לי אם זה נעים לך.”

“אתה מלמד אותי כל כך הרבה דברים. אני לא חושבת שיש משהו שתעשה שלא יהיה לי נעים. אני חושבת על כל השנים המבוזבזות האלה שבעצם לא נהניתי מהן, ואולי כל זה קרה כדי שאמתין עד שנפגש.”

“עד שנפגש. אני אוהב את ההגדרה שלך. איזה כייף שזה כבר קרה,” אני אומר לה. “אז מה את אומרת העניבה הזו או הזו?”

לא רק שהיא בוחרת לי את העניבה, היא גם כורכת אותה סביב צווארי, מקפלת את הצווארון וקושרת אותה בקשר מושלם.

“עכשיו תורך,” היא מבקשת ומסובבת אליי את גבה. אני מביט בה ולא מבין. “תעזור לי עם הרוכסן של השימלה. כשראיתי אותה התלבטתי אם לקנות אותה, אבל הבד שלה כל כך נעים וזה מה שגרם לי לבסוף לא לוותר עליה.”

מאחר ששנינו מסיימים יחד להתלבש אני מציע לה שנעבור בבית הקפה ונשתה שם קפה.

סול

סול

“אתה זוכר שאני נפגשת היום על ליב לצהריים” אני רוצה לוודא שהוא זוכר.

“בוודאי ולכן רציתי לבקש שנעבור אל סבתא שלי לפני העבודה,” הוא עונה לי.

אנחנו חוצים את הכביש בזריזות ולפני שאנחנו נכנסים מתקשר כריס לג’ון. “בוקר טוב דאדי. מה חדש עם סבתא?”

“אני שמח לשמוע ששלומה טוב.” ברור לי שהמילים האלה נאמרות כדי שאדע מה הייתה תשובתו של ג’ון, “אם כך אתה מוזמן להצטרף אלינו לקפה של הבוקר. אנחנו בבית הקפה מול הדירה שלי.”

הוא מביט בי ואני מהנהנת בראשי להסכמה.

כריס פותח את הדלת של בית הקפה, מחכה שאכנס ונכנס אחריי. “לכי תשבי, אני אזמין,” הוא אומר ומחייך.

אני צוחקת למחשבה שעוברת בראשו שאנסה להתווכח איתו מי ישלם. הוא לא יודע שכבר נכנעתי בנושא הזה?

כעבור כמה דקות נכנס גם ג’ון לבית הקפה. הוא מנפנף בידו לעברי, אומר משהו לכריס, וניגש לשולחן. הוא נושק לי על המצח ומתיישב.

“ישבתי ליד סבתא כל הלילה. רציתי שג’ורג’ינה תאגור כוחות ושלחתי אותה עם פול הביתה לישון. סבתא הפתיעה אותי וישנה כמו תינוקת כל הלילה. אפילו אנחה אחת היא לא השמיעה.

כל כך רווח לי לראות את החיוך על פניה הבוקר. אני מודה שפחדתי שהיא תסתבך עם דלקת ריאות. בגיל שלה זה עלול להיות מסוכן.”

“אני שמחה לשמוע ג’ון. אני משערת לעצמי שלא היה לך קל. העיקר שזה מאחוריה.”

מבטי נודד לכריס. אני מחייכת לעצמי למראה עמידתו הזקופה, מלאת הבטחון. מי שמסתכל עליו מהצד בהחלט מתרשם מהעוצמה שהוא מקרין סביבו, הפנתר הגאה שלי.

“אני רוצה להודות לך על היוזמה שלך. ארוחת הערב היה טעימה מאד, אבל יותר מזה האווירה הייתה נעימה. החיבור שלך עם שני הבנים שלי הוא כל כך טוב.

שלא תחשבי שלא נעדר מעיניי איך שאת דואגת גם לפול. את יודעת כמה הוא חשוב לכריס.” המבט בעיניו של ג’ון מלא רגש בשעה שהוא מדבר עליהם, כל כך שונה מהמבט הסמכותי בעבודה.

“אתה יודע שלפול התחברתי מייד. כבר בראיון העבודה שלי. כמובן לא ברמה הרומנטית, אבל עדיין נוצרה בינינו ידידות טובה,” אני מאשרת את מה שהוא יודע.

“אנחנו בחברה מאד מכובדת,” אומר פתאום  ג’ון, “קצין המשטרה מקמורן ובת הזוג שלו העיתונאית אלה כפריס נכנסו לבית הקפה. מסתבר שהצלמים אורבים להם.”

כריס מגיע  עם הקפה והמאפים ואנחנו שותים בנחת, מתעלמים מההתרגשות שקורית סביבנו.

“הנה עוגת התפוחים שביקשת,” אומרת המלצרית ומניחה את הקופסה ובה העוגה לפניו. הוא מהנהן בראשו לאות תודה.

המלצרית נשארת לעמוד לידו ותולה בו עיניים מעריצות, אבל הוא מתעלם ממנה.

“זה הסימן שלנו לנסוע לסבתא,” הוא קורץ לי,  קם ומושיט לי יד לעזור לי לקום.

“קחו את הזמן. סבתא מאד תשמח לראות אתכם. אימא הפליאה בשבחייך והיא כבר רוצה להכיר את האישה שכבשה את הלב של הנכד האהוב שלה,” במילים האלה אנחנו נפרדים מג’ון ונוסעים לבית החולים.

“את תשמעי עוד הערות כאלה. במשפחה לא רגילים לראות אותי בזוגיות. את הקשרים שלי הרחקתי מהמשפחה כי לא מצאתי אף אחת שראויה להכיר את המשפחה שלי.

עשיתי את הטעות הזו פעם אחת וכל העיר דיברה על הבית של ההורים שלי. אני יודע שאת לא כזו. כבר ראיתי שכשניכנסת לדירה שלי לא עניין אותך לחקור אותה, לאמוד את עושרו של בעל הדירה, גם כשכבר ידעת שזה אני.”

“אתה יודע שעד היום לא חקרתי כל פינה בה. המקום היפה ביותר בדירה שלך עבורי הוא איפה שאתה נמצא.” אני מביטה על כריס כאשר אני אומרת לו את המילים ורואה שהן מרגשות אותו.

“המילים שלך כל כך יקרות לי, אין לך מושג,” הוא אומר בשקט.

אני שולחת יד לעורפו ומלטפת אותו. “אני אוהבת את התספורת שלך כאשר חלק מהשיער שלך קצר ממש, ביחוד פה. זה נעים לי לגעת בו.”

“סול, המילים שלך, המגע שלך, גורמים לי לרצות לעצום עיניים מרוב עונג. אני לא יכול איתך. אני צריך להתרכז בנהיגה,” הוא נאנח.

“שאפסיק?” אני שואלת בחיוך כי ברור לי שהוא לא רוצה.

“חסר לך!” הוא עונה מייד.

אנחנו מגיעים לבית החולים הרבה לפני שעת הביקור המקובלת. החניון עדיין ריק יחסית ואין לנו בעיה למצוא מייד חניה.

מרגרט, סבתא של כריס, נמצאת בחדר פרטי בו אין הגבלת שעות ביקור. עיניה נוצצות למראה כריס שנכנס לחדר.

“חיכיתי לביקור הבוקר שלך. אני מרגישה הרבה יותר טוב,” היא אומרת ועינייה נמשכות לקופסה שהוא מחזיק ביד, “מה הבאת לי?” היא שואלת כמו ילדה קטנה.

“מה אני יכול להביא לך סבתא?” הוא מחייך אליה והעיניים שלו מלאות אהבה אליה.

מבטו נופלת על ידו השנייה האוחזת בידי. “בואי תשבי לידי ילדה יפה. שמעתי עלייך כל כך הרבה, אם מותר לי לגלות,” היא מושיטה לעברי יד.

דמעות ממלאות את עיניי. ההבנה שאני לא יודעת מהי סבתא קשה לי פתאום. ‘למה אימא שלי אף פעם לא רצתה לקחת אותי לסבתא שלי?’ עוברת בי המחשבה.

“נעים מאד להכירך, אני סול, ” אני אומרת לה בביישנות.

“אני יודעת שקוראים לך אישה יפה בחברה,” היא צוחקת ועוטפת את ידי בשתי ידייה. זרם של חום עובר ממנה אליי.

“אל תדאגי אני אהיה בסדר,” היא מנסה להרגיע אותי.

“זה מרגש אותי לראות אותך,” אני אומרת בלי להבין למה יצאו המילים האלה ממני. ואולי דווקא כן?

“אני לא בטוחה מי משתינו מתרגשת יותר,” היא עונה לי ומחזקת כמיטב יכולה את אחיזתה בי, “אני בטוחה שאת כבר יודעת שכאשר זה נוגע לנשים בחייו של כריס אני לא יודעת כלום, כך שגם בלי המילים של הבת שלי, אני מרגישה שאת מיוחדת עבורו. שלא לדבר על איך שהוא מסתכל עלייך.”

“הוא גבר מאד מיוחד בעיניי,” אני אומרת לה למרות שאני רוצה לאמר לה שליבי מלא אהבה אליו. את המילים האלה לא אמרתי לאף גבר ואני מתקשה לאמר אותן גם לו. אני יודעת שלא אומר עד שהן לא תאמרנה לי מפיו. שלוש מילים יקרות.

“נכון שהיא מדהימה?” הוא שואל והרגש בעיניו מוצף.

‘אני כל כך מחכה לשמוע אותך אומר אותן,’ אני מדברת אליו בליבי.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

בר אבידן הוא שם העט שלי ובו מונצחים שם נעוריי ושם נעוריה של סבתי.למי שלא יודע, אני מתגוררת באזור טורונטו. עם זאת כיוון שרציתי את הקירבה לאוקיינוס ברבים מסיפוריי, בחרתי דווקא בניו יורק ולונג איילנד, המוכרים לי, כסביבה ליצירת עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק" (עדיין בכתיבה.)מאז, אני שוזרת קטעים מהם בסיפוריי. למשל את חברת האופנה "מיו מילאן" בבעלותה של ליאה מק'ליין, המוזכרת לא פעם, או רשת המלונות "אורכידאה" של אלכס רוטשיילד אהוב ליבה. מידי פעם כשאני נזקקת לעורכי דין בסיפור זה או אחר אני מזמינה את אחד מצוות עורכי הדין של חברת "ל.א.ר" לייצג את גיבור הסיפור.במקביל לכתיבת "משחקי הבקבוק" פתחתי בלוג אישי בו התחלתי לספר גם סיפורים אחרים.מקווה שתיהנו מסיפוריי בדיוק כשם שאני נהנית לכתוב אותם.תודה לצוות שמלווה אותי ובראשם ה-אחת שיודעת ענת כהן-שמש.קריאה נעימה!בר אבידן

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם