אישה יפה ב
on
אוקטובר 6, 2021

סול

אני מבינה שהוא כועס עליי, אבל גם מבינה שאין טעם להתעקש לראות אותו.

אני פונה חזרה לאגף שלי. בדיוק אז מופיע שם טאי.

"את באה מכריס," הוא אומר לא מרוצה.

אני תוהה מאיפה הוא יודעת איפה כריס עובד. התשובה מתקבלת על ידו כשהוא מצביע על השלט-  ברוקלין חוף מערבי,  עורכי דין מסחריים.

"לא דיברתי איתו, אם זה מטריד אותך," אני עונה. אני לא משקרת, באמת לא דיברתי איתו. כמובן שלא אספר לו על כוונתי להתנצל.

"את מבינה שרואים בעיניים שלו שהוא היה איתך," הוא עונה לי להפתעתי והוא מסמן בראשו לעבר משרדו של כריס.

אני שומעת דיבורים מאחורי גבי, אבל כולי מרוכזת כעת בטאי.

"מה אתה רוצה טאי?" אני אומרת.

"את מבינה שככה מסתכל גבר ש.." הוא מתחיל לאמר.

אני מתפרצת לדבריו, אמנם בשקט אבל עדיין. "באמת תלמד אותי פרופסור. איך מסתכל גבר שהיה פעם עם אישה ולא מעוניין בה יותר.

אני באמת יכולה לשלוט על המבטים שלו?

כל הגברים ככה? משתמשים זורקים וחושבים שאם הם היו פעם עם אישה היא שייכת להם לנצח גם אם אינם חושקים בה יותר?"

"נו באמת סול. את יודעת כמה נשים זיינתי? מלון שלם לא היה מספיק אם הייתי רוצה להשאיר אותן קרוב אליי," עונה טאי בכעס.

"אז זה העניין טאי? בוא נלך כעת לבית שלי ותקבל את מה שחסר לך," אני אומרת ופונה לעבר הלובי.

"את רוצה ממני בלעדיות, אבל מצד שני את לא עושה את חלקך," הוא עונה לי.

"תגיד לי טאי כמה זמן עבר מאז שנפגשנו? יחסים זה לא משהו שנבנה בהדרגה? איפה טאי שדיברתי איתי בניו יורק, זה שגרם לי לרצות להעמיק איתו את הקשר?" אני שואלת בזמן שאני יוצאת איתו מהבניין לעבר הבית שלי.

"אני לא הוא. העיניים שלי לא נוצצות כמו שלו כשהוא מסתכל עלייך," הוא אומר בכעס עצור.

"אני כנראה באמת לא מבינה גברים. אתם עם בלתי מפוענח עבורי. ואולי אני סתם מטומטמת.

אני לא מבינה מה אתה מכניס את כריס כל הזמן לקשר בינינו. מה אתה כל הזמן מאויים מגבר שאין לי איתו יותר כלום.

אמרתי לך שאני באה אליך דף חלק, אהבה חדשה שאין בה שרידים מהעבר," אני נושפת את האוויר בכעס.

"אז מה עשית באגף שלו?" הוא יורה לעברי.

אני לא אוהבת את הטון שלו.

אני מבינה שזה יוביל אותי לשום מקום אם אומר לו את האמת. "אתה יודע למה המשרד שלו פה? הוא הוא עורך הדין של מר פייר קרטייה, ובזה אתה לא יכול להאשים אותי." שזה לא בדיוק מדוייק, אבל גם את זה לא אומר לו.

"זה מפריע לי," הוא מודה לראשונה בפניי.

אני אוחזת את ידיו בידיי. "העובדה שאני הייתי בעבר עם גברים לא עושה את זה קל יותר. רגש צריך להבנות נכון. צריך להסיר את השאריות של מה שהיה, צריך להתחיל להקשר לפני שמתמסרים עד הסוף.

אני לא אישה שיכולה לעשות את זה בלי רגש. אם חשוב לך הגוף שלי יותר אני אתן לך אותו, אבל אחסיר ממך משהו," אני אומרת לו.

"אני מצטער," הוא אומר ואני רואה את הכנות בעיניו, "אני לא אלחץ עלייך יותר. את חשובה לי מידי."

"מה דעתך שנלך היום לאכול ארוחת ערב אצל השופט? מבטיחה לך שכריס לא יהיה שם. לילה אשתו היתה איתי בבית החולים עד שהשתחררתי אני רוצה להודות לה."

"אני חייב לחזור כעת. יש לי שיעור עוד שעתיים. נפגש אם כך בערב," הוא אומר לי ועדיין אוחז בידיי.

"אני אשלח לך את הכתובת. זה בדרך בין העמק לעיר. ואל תשכח להביא בגד ים אם יבוא לך להיכנס לבריכה." אבל אני מייד מתחרטת כי אני ניזכרת שאני עדיין לא יכולה להיכנס.

"מה עבר לך בראש כעת?" הוא שואל מאופק, "את מתחרטת שהזמנת אותי?"

"ממש לא. ניזכרתי שאני עדיין לא יכולה להיכנס לבריכה וזה העציב אותי. זה הכל."

כריס

"מה סול רצתה?" אני שומע את פול שואל את רוז.

"מה היא יכולה לרצות? היא ראתה שאני פה אז פתאום הייתה צריכה לדבר עם כריס," היא אומרת בלעג.

אני יוצא מחדרי. "את לא חושבת שאת צריכה לשאול אותי אם אני רוצה לדבר איתה?" אני שואל אותה.

"זה בסדר, היא לא תטריד אותך יותר," היא עונה לי בארסיות.

"מה אמרת לה?" אני שואל בקול תקיף.

"שאתה לא רוצה לדבר איתה," היא עונה בשחצנות שלא מובנית לי.

"יש לך בכלל מושג מה היא רצתה?" אני ממשיך בטון התקיף.

"נו באמת כריס. מה היא כבר יכלה לרצות?" היא צוחקת, שגם זה לא מובן לי.

"את יודעת שיקב קרטייה לקוח שלי והיא בהנהלה שלו? את מתכוונת לנהוג כך כלפי כל לקוח שלי?"
הפעם אני מרים עליה את קולי.

"טוב לא ידעתי," היא אומרת לי נעלבת, "בכל מקרה היא כבר עזבה את הבניין."

אני נכנס לחדרי, ושלא כהרגלי אני סוגר את הדלת.  מבעד לחלון אני רואה אותה ואת טאי מתווכחים על משהו. הוא מצביע לעבר האגף שלי והיא עונה לו משהו בכעס.

ואז הם מחזיקים ידיים, אבל אין במגע הזה שום אינטימיות. זה נראה יותר כמו שני ידידים ולא זוג שמנהל קשר רומנטי. אולי פול צודק והם לא באמת כאלה.

בלי לחשוב הרבה אני מוציא את הנייד ומתקשר אליה.

"שלום למחזר האנונימי שלי," עונה לי קול נשי.

"אני יכול לדבר עם סול," אני עונה כבר לא כל כך בטוח בעצמי.

"האישה היפה שלך. לו רק ידעה כמה יפה אתה כותב לה," היא עונה לי.

"היא שיתפה אותך במילים שלי?" אני שואל. ברור לי שהיא תענה לי בחיוב, ובכל זאת אני שואל.

"העניין הוא שהטלפון שלך חסוי ולא הייתה לי יכולת לכתוב לך," היא אומרת לי להפתעתי.

"יכולת לשאול את סול," אני עונה לה משועשע.

"זאת בדיוק הבעיה. שאני לא סול אני אינה.  אני מניחה שפעם זה היה המספר שלה, אבל כבר די מזמן הוא שלי.

 יום אחרי שקיבלתי את הטלפון עם המספר הזה התחילו להגיע המסרונים שלך.

בהתחלה כתבת רק אישה יפה שלי, ואני חשבתי מי מחזר אחרי כל כך יפה אחרי שפגע בי. כל מי שחשבתי עליו לא התאים למילים שלך.

אחר כך השתמשת בשמה וכבר הבנתי שזאת טעות, אבל אז כבר התמכרתי להן והמשכתי לקרוא למרות שהן לא היו שלי.

היא בטח מאד מיוחדת אם אתה כותב לה כך. הלב שאתה חותם איתו גרם לי ללכת מחוייכת כל היום.

אני שמחה שהתקשרת. אני זוכה לאמר לך תודה."

אינה מדברת ומדברת וכל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא שסול לא שיקרה. המילים האלה באמת לא הגיעו אליה.

"תודה לך אינה על השיחה. אני מצטער שהטרדתי אותך כך," אני מסיים את השיחה.

השאלה הגדולה איך אני משיג כעת את מספר הטלפון של סול.

"מה עובר עליך אח שלי," שואל אותי פול.

רק אז אני קולט שאני יושב ובוהה מי ידוע כמה זמן בנייד שלי.

"היא לא שיקרה פול, היא באמת לא קיבלה את המסרונים שלי," אני אומר לו.

"על מה אתה מדבר?" הוא שואל ואני קולט שבעצם לא סיפרתי לו.

"כל יום שלחתי לסול לפחות פעמיים ביום מסרונים. ראיתי שהם נקראו והיא טענה שלא קיבלה אותם. התברר לי היום שאחת בשם אינה קיבלה אותם,. סול החליפה את מספר הטלפון שלה."

אני מרגיש פתאום חשוף מידי ומשנה את הנושא בחדות. "מה אתה אומר על רוז?"

"לאמר לך שהייתי מתחיל איתה?" הוא עונה, " אז לא, למרות שהיא יפה. עם זאת לפי קורות חייה נראה שכדאי שננסה אותה.

היא עבדה בחברה שבעליה נהרגו, נשמע לך מוכר? כך שאין ממי לקבל המלצה. מה גם שזה מסביר את העוינות שלה כלפי סול."

"אבל היא עובדת כעת בבנין חמש מאות עשרים, הבניין בו שכרתי משרד," אני עונה לו.

"נכון,אבל אפשר להבין שהיא לא רוצה שהבוס ידע שהיא עוזבת ועוד כדי לעבוד איתנו," עונה פול.

"בסדר," אני אומר לו חסר סבלנות. אני רוצה לראות כבר את סול ולכן מעדיף לסגור את הנושא.

אני סוגר את המשרד והולך לאחוזה. לאכזבתי היא לא שם למרות שארוחת הערב עומדת להיות מוגשת.

"ליאונה מה עם סול?" שואל פייר כשאנחנו מתיישבים לאכול.

"היא הלכה עם הפרופסור לארוחת ערב," היא עונה לו.

"את יודעת איפה?" שואלת מריה. יש משהו באופן שהיא שואלת שנראה לי קצת מוזר.

"אצל משפחת פאפאדופולוס," היא עונה לה, "סול אמרה שהיא רוצה להודות ללילה על כך ששהתה לידה כל הלילה בבית החולים."

"ואתה מרשה?" היא אומרת לפייר.

"אין לך מה לחשוש. אין להם מה לחדש לה. היא יודעת הכל," הוא אומר ומעמיס על המזלג מנה גדושה של מחית תפוחי אדמה.

"איך אתה יכול להיות אדיש כזה?" היא מסננת לעברו.

"מריה, הסברתי לך שהייתי שם כשהם דיברו. העניין סגור," הוא עונה לה בסבלנות, "אין יותר סודות."

"אם אתה אומר," היא אומרת אבל המתח ניכר על פניה.

 'סודות?' מהדהדת המילה בראשי.

"רציתי לבקש ממך את הטלפון של סול. יש לי את המספר הישן שלה והיא רצתה ממני משהו," אני אומר לו כבדרך אגב.

"אני אומר לה מחר שחיפשת אותה," הוא עונה לי וחוקר אותי במבטו.

"שכרנו היום עורכת דין נוספת. אתה צדקת, ידינו מלאות בעבודה. רוז מקנזי שמה. אתה מכיר אותה?" אני שואל.

"אני מניח שסול מכירה אותה. היא מכירה את כל עורכי הדין בעיר אני מניח."

אני לא משתף אותו בעובדה שרוז עבדה אצל מק'ניל.

סול ארוחת ערב

סול

אני לא יודעת איך טאי היה מגיב לו ידע שהצעתי לארוחת ערב הייתה יותר כדי להתחמק מכריס מאשר בשביל לבלות איתו.

אני מרגישה שהוא צודק. הלב שלי לא פנוי להתאהב בו, אבל אעשה כל מאמץ להסיר את החשש ממנו, אני חושבת שמגיע לו שאנסה.

אני עוברת דרך הבית שלי לוקחת בגדים להחלפה ונוסעת לביתם של פאפא ולילה.

לשמחתי המרחק לא רב. אני מכירה את האזור כאת כף ידי, ונוסעת בכבישים לא ראשיים  שהתנועה בהם די דלילה.

עד מהרה אני מחנה את הג'יפ בחזית ביתה של משפחת פאפאדופולוס.

"איזה כייף שבאת," אומרת לי לילה כאשר אני נכנסת לבית. היא בוחנת אותי, "את נראית מאוששת לגמרי, אבל הפנים שלך עצובות."

 "לך אני יכולה לספר שאני בטראומה. יש לי חור של יומיים בזיכרון.

מעניין שמה שאני כן זוכרת זה שכשהורדת אותי פגשתי בכריס ובדיוק אז התחילו שוב הכאבים. הוא רצה להניח את ידו על בטני והדפתי אותו בגסות.

רציתי להתנצל בפניו אבל עורכת הדין רוז מקנזי שעובדת איתו אמרה שהוא לא מעוניין לראות אותי."

"אל תגידי שאת מתרגשת ממנה. ברוקלין עדיין חדש פה יחסית ושימעה עוד לא הגיע אליו. הוא יצטרך ללמוד בדרך הקשה," אומרת לילה.

"זה לא הכל. אז בא טאי וראה אותי יוצאת מהאגף של ברוקלין. הוא לא אהב את זה שכריס נמצא באותו בניין בו נמצא המשרד שלי."

אני מספרת לה על כך שטאי הודה שזה מפריע לו.

"מה שבינך לבין כריס הוא מיוחד במינו. בוערת ביניכם אש שאף גבר לא יוכל לכבות," אומרת לילה.

"בבקשה לילה אל תאמרי את זה," אני נאנחת, "הוא לא.."

"בייבי גירל, הוא כן. את מסרבת לראות את זה כי את פגועה ממנו," היא אומרת.

"אני אוהבת שאת קוראת לי בייבי גירל," אני עונה לה מתעלמת ממה שהיא אמרה.

"למרות שאת נראית הרבה יותר טוב אני לא מרשה לך לעשות כלום היום. רק תשבי לידי ותארחי לי חברה זה כבר יעזור לי," אומרת לילה.

היא מכינה עלי גפן ממולאים, "בדיוק כמו שפאפא אוהב. את זה לימדה אותי אימו של פאפא ועכשיו תורך ללמוד," היא אומרת לי בחיוך, "זו היא צורת הגילגול של העלה אחרי שאנחנו ממלאים אותו באורז ושאר תוספות."

היא מדגימה לי איך היא אוספת את שולי העלה משני צידיו, מהדקת ומגלגלת. "אחר כך את מניחה כל עלה מגולגל בצורה מסודרת, צמוד לזה שלידו."

כל תבשיל שהיא מכינה מלווה בהסבר. זה חדש לי, וגם לה. "את יודעת כמה חיכיתי לך בייבי גירל?" היא אומרת-שואלת, כשאנחנו מתיישבות על שפת הבריכה בזמן שהאוכל מתבשל לו בנחת.

"אני לא יכולה להאמין שהייתי קיימת עבורכם ובכלל לא ידעתי. את ודאדי.

אני יכולה להעצב אל ליבי אבל מעדיפה להביט קדימה ולהודות שאני כאן היום."

אני יושבת על כיסא נוח ומתמסרת לקרני השמש שמלטפות אותי כשאר השער של הבריכה נפתח ברעש גדול וקולותיהם של שלושת הבנים נשמע.

"תגידי לי שהג'יפ הכחול שלך," אומר לי לירוי.

"הוא שלי," אני עונה לו.

"ואיפה המפתחות?" הוא שואל כאילו אין ברור מזה בעולם.

"התיק שלי במבואה. המפתח בכיס הקידמי ושם גם הניירת," אני עונה לו בשלווה.

"רגע אחד," קוראת לעברו לילה, "אתה לא חושב שאתה צריך לבקש רשות לקחת אותו?"

"מאחותי? …לא," הוא עונה לה, "נכון שלא אחות קטנה?"

"ברור, אח גדול," אני עונה לו בחיוך.

"את רואה אימא , הכל בסדר. נחזור עוד שעה," הוא אומר.

"אם כך תעברו בקונדיטוריה במרכז . הזמנתי לפאפא את המאפים שהוא אוהב," היא אומרת לו.

"אז נחזור עוד שעה ורבע," הוא צוחק והשלושה נעלמים.

"אמרת לך בייבי גירל שחיכינו לך? הגדולים ידעו על קיומך. בהתחלה עוד האמנו שנקבל אותך מייד. אבל הזמן עבר, וכשאימך לקחה אותך מבית האחוזה כבר הבנו שזה לא יקרה ועדיין קיווינו," היא אומרת לי ומלטפת אותי במבטה.

"מרגיש לי כל כך בבית פה," אני עונה לה, "הרבה יותר מבכל בית שהייתי בו אי פעם. רק עם כריס הרגשתי כזו חופשייה.

אני מבינה שעם טאי אני לא יכולה לדבר על הכל, ואולי בגלל זה קשה לי להיפתח אליו. את חושבת שזה בגלל הפרש הגילים בינינו?" אני באמת סקרנית לדעת.

"ומה את חושבת?" היא מחזירה את השאלה אליי.

"אני חושבת שאני פנטזיה שהוא רוצה לממש. מין כיבוש יעד. אני לא אומרת שהוא לא מחבב אותי, אבל אני לא מרגישה מה שהרגשתי…" אני משתתקת.

"את מבינה את מה שאני מנסה לאמר לך?" היא שואלת.

"אוףףף…" אני נאנחת.

 ואז אני שומעת את הרכב של טאי מגיע.

"אני לא סובלת מכוניות ספורט," אני לוחשת ללילה וקמה לקבל את פניו.

wheretoget.it סול

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

בר אבידן הוא שם העט שלי ובו מונצחים שם נעוריי ושם נעוריה של סבתי.למי שלא יודע, אני מתגוררת באזור טורונטו. עם זאת כיוון שרציתי את הקירבה לאוקיינוס ברבים מסיפוריי, בחרתי דווקא בניו יורק ולונג איילנד, המוכרים לי, כסביבה ליצירת עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק" (עדיין בכתיבה.)מאז, אני שוזרת קטעים מהם בסיפוריי. למשל את חברת האופנה "מיו מילאן" בבעלותה של ליאה מק'ליין, המוזכרת לא פעם, או רשת המלונות "אורכידאה" של אלכס רוטשיילד אהוב ליבה. מידי פעם כשאני נזקקת לעורכי דין בסיפור זה או אחר אני מזמינה את אחד מצוות עורכי הדין של חברת "ל.א.ר" לייצג את גיבור הסיפור.במקביל לכתיבת "משחקי הבקבוק" פתחתי בלוג אישי בו התחלתי לספר גם סיפורים אחרים.מקווה שתיהנו מסיפוריי בדיוק כשם שאני נהנית לכתוב אותם.תודה לצוות שמלווה אותי ובראשם ה-אחת שיודעת ענת כהן-שמש.קריאה נעימה!בר אבידן

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם