אישה יפה ב
Lali's אישה יפה (2021) אישה יפה ב' (יולי 2021)

אישה יפה ב 46 – פגישות עבודה

on
יולי 22, 2021
סול

סול

שבוע עבר מאז שהתחלתי לעבוד. המשרד מסודר כפי שאני אוהבת. אני מתפנה להתחיל בקשרים שלי עם לקוחות מסחריים כפי שביקש ממני פייר.

הוא שלח לי רשימה מתוך תקווה שאצליח לפחות עם חלקם.

אני מסמנת מבין הלקוחות הפוטנצייאלים קבוצה של עשרה לקוחות ומתחילה לעשות את מה שאני הכי טובה בו, לנתח את העסק שלהם כדי לראות אם כדאי לנו לקשור איתם קשרי מסחר, ומה האפשרויות שלנו לגביהם.

בסופו של דבר אני קובעת פגישות עם תשעה מהם. לגבי האחרון אני עדיין מהססת. יש משהו שלא נראה לי בדוחות שלו. הדבר האחרון שאני רוצה הוא שנסתבך איתו.

במשך שלושה ימים רצופים אני יושבת ומנהלת משא ומתן. את מה שאני רוצה להציע לכל אחד אני שולחת לפייר עם הערות והסברים.

“אין מילים בפי. את כל כך מוכשרת. איך זה שלא חשבתי עלייך קודם? לחשוב שבשלושה ימים יש לך כבר תשעה לקוחות חדשים זה נפלא בעיניי. אני גאה בך,” הוא אומר לי בשיחה היומית שלנו.

“יש לי מלא רעיונות בראש ואשתף אותך בהם אם אראה שהם אכן יעילים לחברה שלנו.” אני נותנת לו טעימה ממה שאני עושה, אבל עדיין לא משתפת אותו בפרטים.

“מה עוד אוכל לאמר לך. אני אוהב את הדרך שאת חושבת,” הוא אומר לי. אני שמחה שהוא נותן בי אמון.

“כל השבוע את עובדת כל כך קשה ואני לא מציקה לך,” אומרת לי טרה שנכנסת בערב לדירתי בסערה עם שקיות של אוכל מהמסעדה הסינית האהובה עליה, “אז החלטנו אני והבנים שאנחנו, וזה כולל אותך, נוסעים לסופ”ש.”

“לאיפה?” אני שואלת משועשעת כשאני מבחינה ברוח הלוחמנית שלה. היא לא יודעת שאני אעשה הכל כדי להתרחק מפה?

“מה מצחיק אותך עקשנית שכמוך?” היא ממהרת לאמר לי נעלבת.

“התשובה שלי היא כן,” אני עונה.

“באמת?” היא אומרת מופתעת ומסתכלת עליי כלא מאמינה.

“זו הסיבה שצחקתי. ראיתי כמה מאמצים את משקיעה במשהו שתשובתי הייתה ידועה מראש,” אני מסבירה לה את הסיבה לצחוק. אני באמת לא רוצה לפגוע בה.

“אה…” היא נאנחת., “את לפעמים הורגת אותי.”

“אני? לפעמים את כל כך תקועה במחשבה שאומר לא שאת מתאמצת יותר מידיי. אם לא הייתי רוצה, פיל לא יכול היה להזיז אותי מדעתי. אני אשמח לנסוע איתכם. לא עניתי לאיפה?”

“לא יודעת, העיקר להתרחק מהמסיבות של ניו יורק,” היא מביטה בי במבט בוחן.

“אני מבינה שכריס חזר,” אני עונה לה ומנסה לשוות לקולי אדישות, וחושבת שדווקא מצליחה לא רע.

“את אמרת שהוא נסע לארבעה ימים אז אני מניחה שכן, למרות שאני לא באמת יודעת. הוא לא מעניין אותי. אני שונאת אותו!” היא משיבה בקול כועס.

“תרגעי. הוא בסך הכל רצה להשתעשע איתי ואני לקחתי את זה ברצינות מידי כי אני לא כזאת. הכל בסדר,” אני עונה לה ובפנים הלב שלי מרוסק לרסיסים.

כריס
כריס

כריס

למחרת בבוקר אני מתקשר לנהג המונית שהשאיר לי את כרטיס הביקור שלו. “אני אהיה כנה איתך. זה נסיעה של למעלה משעה מחוץ לעיר. עדיף לך לשכור רכב.”

אני עושה כדבריו ומתקשר לקבלה ותוך רבע שעה מחכה לי רכב בחניה של המלון.

אני מכניס את הכתובת של יקבי קרטייה למכשיר הניווט. להפתעתי המקום מסומן כאתר מוכר. אני נאנח. סול בטח הייתה גוערת בי שלא עשיתי שעורי בית. אמנם טעמתי את היין המשובח של היקב, אבל לא היה לי מושג שזה מקום כל כך נחשב.

אני לא ממהר, ובכל זאת אני בוחר לנסוע בדרך הקצרה, למרות שהוא כביש אגרה אני חוצה את הגשר מזרחה דרך הכביש המהיר אייזנהאואר, המסומן כ-80 דרום. הכביש סלול במקביל למים, אבל אני מרוכז כולי בנהיגה, נמנע ממראות המים.

הכביש פונה מערבה, ובמחלף אני רואה את השלט המכוון לעבר עמק נאפה. כאשר אני עולה לכביש 29 המוביל צפונה, הנוף מתחלף ונעשה דליל יותר.

סמל המחוז ובו אשכול ענבים על רקע של גפנים והרים, מצוייר על השלט המקבל את פני הנכנסים לאזור בתוספת המילים – ברוך בואך לנאפה וואלי- עמק היין המפורסם ביותר בעולם.

מסביב לשלט יש סמליהם של היקבים בעמק, ביניהם גם  הסמל של יקבי קרטייה. השלט זהה בגודלו לאחרים ואני תוהה מדוע אם כך כאשר כתבתי את השם יקב, הוא הראשון שעלה.

שוב עולה לי המחשבה שהייתי צריך ללמוד על היקב ולא לנסות לנחש מה גודלו.

התשובה מתקבלת זמן קצר לאחר מכן. אני חולף על פני כמה יקבים, אבל כאשר אני עומד מול שערי המקום כבר אין לי ספק שזה אחד היקבים הגדולים ביותר, אם לא הגדול שבהם.

השערים נעולים ואני נדרש להזדהות.

“עורך הדין ברוקלין לפגישה עם מר פייר קרטייה,” אני משיב לשאלת השומר.

“הקדמת,” הוא עונה לי, “אני אודיע למר קרטייה שאתה כאן.”הוא פותח את השערים, וקול גלגלי השער הנוסעים על המסילה מפר את השקט מסביב.

“סע במעלה הכביש. משרדי ההנהלה נמצאים בבניין מצד ימין. אתה רשאי להחנות היכן שתמצא חנייה. דלת הכניסה נמצאת בצידו הצפוני של הבניין. מארי תקבל את פניך.”

אני לא יודע מה יש במקום הזה שגורם לי להתרגש פתאום ככול שאני מתקרב לבניין ההנהלה.

יקב קרטייה

אני מביט מסביבי ושואף את האוויר המשכר של המקום. אני מבחין במבנה יפיפה גדול במעלה הגבעה. אני מניח שזו אחוזת קרטייה, המקום בו גרים בני המשפחה.

את עיניי שובה גן וורדים וורודים יפיפה בחלקו התחתון של המבנה.

הסמל של היקב מפאר את הקיר החיצוני של המבנה.

אני נכנס מבעד לדלתות עץ כבדות ללובי. בדרכי לעבר עמדת הקבלה אני מביט על הקירות לבנים המבהיקים בלובנם עליהם תלויות תמונות של היינות השונים תוצרת הייקב. האחרונה שבהם היא רביעיית חורף 2021.

אני נעצר וקורא את השמות- אלן, רוברט, שארל ונאדין.

“לגעת ברגש 2/21

אני מרגיש שהלב שלי קופא. סול הסבירה לי שאלה השמות של נכדיו של פייר קרטייה. את נאדין אני מכיר היטב. היא חברה טובה של סול.

אני נושם עמוק, מנסה להשקיט את פעימות הלב שחסרות לי. דבר אני אני לומד. הריח שלה לא פה. היא לא פה.

“מר ברוקלין?” פונה אליי מזכירה חביבה.

“מארי?” אני עונה לה בשאלה.

“זו אני. פייר מחכה לך,” היא מצביעה לעבר הפרוזדור, “אני אכין לכם קפה.”

היא משאירה אותי בפתחו של המסדרון ולא אומרת לי היכן הוא חדרו.

אני עובר מתחיל ללכת וקורא את השמות על הדלתות.

אלן קרטייה

נאדין קרטייה

צ’ארלי קרטייה

נשארו רק שני חדרים. מהחדר האחרון יוצא לקראתי פייר. אני מעיף מבט סקרן לעבר החדר האחרון, מצפה לראות את השם האחרון ברביעיית יינות החורף, אבל לא.

סול ב.

אני עוצם את עיניי. אין לי ספק שפייר מבחין בכך, אבל לא אומר מילה.

אנחנו נכנסים לחדרו. החדר מלא אור, מפתיע בצניעותו.

“אתה נראה מופתע. למה צפית, לקירות מזהב?” הוא צוחק.

“אתה רואה הכל,” אני עונה לו.

“כן. ישנם אנשים שרואים לפרטי פרטים, ויש שרואים את התמונה בכללותה. אני נמנה על הסוג הראשון. לא מבחירה. אני מאמין שכך זה מלידה,” הוא עונה לי, “אני לא מכיר אותך לעומק, ועדיין חושב שאתה כמוני, מבחין בפרטים הקטנים.”

האם זה רמז למה שראה?

“בוא נשב קצת,” הוא אומר בזמן שמארי מניחה לפנינו ספלי קפה ופרוסות של עוגת תפוחים.

“אחר כך אראה לך את הייקב שלנו. מבטיח לך שגם אם אתה לא שותה הרבה יין, אתה תתאהב במקום.”

אנחנו עוברים על הנושאים בטיפולי כאשר את הישיבה מפריעה שיחת טלפון.

“אני בישיבה,” הוא עונה קצרות.

הוא מקשיב ופניו מתרככות. הוא מרים את עיניו ומחייך.

“אני מקשיב לך,” הוא אומר.

“אני לא רוצה להפריע לך בישיבה. שלחתי לך חומר שתקרא. ניסחתי הסכם התקשרות. זה לא דחוף. אתה יודע שכאן בניו יורק כבר אחר הצהריים. תעבור עליו בהזדמנות. שיהיה לך יום נפלא.”

אני מניח את מרפקיי על השולחן, וראשי נשען על כפות ידיי. בעיניים עצומות אני מקשיב לקול של האישה שאני כל כך אוהב. לפחות אני יודע כעת שהיא בניו יורק ועובדת עם פייר. 

השיחה מסתיימת מהר מידי. פייר מחייג בטלפון הפנימי למארי. “תדפיסי לי בבקשה בשני עותקים את המייל ששלחה הילדה.”

מארי נכנסת ובידה העותקים. פייר מגיש לי אחד מהם. “בוא נקרא.”

אנחנו קוראים בשתיקה את המסמך. “לא הייתי משנה דבר,” אומר פייר, “מה דעתך?”

“מי שכתבה את המסמך למדה משפטים? הוא מנוסח בצורה  רהוטה שאינה משאירה מקום לאי הבנה,” אני עונה ומרגיש שהכל מתהפך לי בפנים.

“בוא לא נעמיד יותר פנים. אתה יודע שסול כלכלנית. זה לא אומר שהיא לא יודעת להתנסח. בסופו של דבר רוב חייה הייתה בסביבה של עורכי דין,” יש משהו בטון בקולו שאינני מצליח לפענח. קולו השתנה כאשר ציין את המשפט האחרון.

“אתה רוצה לאמר לי משהו?” אני שואל מייד.

“לא, זה לא קשור אלייך. זה הזכיר לי משהו שאיני רוצה לזכור,” הוא אומר ולא מפרש.

שתיקה משתררת בינינו. אני מרגיש שמשהו עובר עליו.

“אם כך אתן לה אור ירוק,” הוא אומר לי לבסוף ומחייג אליה.

“עשית עבודה מעולה. לא הייתי משנה דבר,” הוא אומר לה.

“לא התכוונתי להפריע לך. זה יכול היה לחכות,” היא עונה לו, “בכל מקרה כבר אמרתי לך שיש לי רעיון מסויים. אני אעלה אותו בפני הלקוחות, אם זה יראה להם אשתף אותך.”

“את יודעת שיש לך יד חופשית לפעול כרצונך. כבר אמרתי לך שאני מאד מרוצה מאיך שאת מנהלת את המשרד. השינוי שחל בו הוא מדהים,” הוא אומר לה, “אני חוזר לישיבה.”

אני שומע את המילים שלו אבל ממש לא מרוכז. אני שומע שהוא מדבר אליי אבל לא קולט את המילים.

“בוא נצא לסייר ביקב,” הוא אומר לי וקם.

אני חייב להתאפס על עצמי.

עולם קסום נגלה לעיניי. אני מודה שמעולם לא הייתי בלב ליבו של יקב, אבל המקום הזה מיוחד במינו. אף פעם לא באמת התעמקתי בתהליך שהופך את הענבים ליין.

פייר מצמיד לי גבר צעיר שמלווה אותי.

“אתה גורם לכל התהליך הזה להראות כל כך מעניין. נראה שאתה חי את היקב,” אני אומר לו בהתפעלות בזמן שהוא מסביר לי כל שלב בדרך לייצור היין.

“אני נולדתי פה. שמי צ’ארלי. הנכד הצעיר של פייר,” הוא עונה לי בחיוך.

“תן לי רגע,” אני מבקש ומריץ את הפרסומת של רביעיית היינות. “אז אתה הקברנה סובניון.”

“הרשמת אותי,, הוא עונה לי, “ומי אתה אם מותר לי לשאול?”

“אני כריס ברוקלין, עורך הדין של סבך,” אני עונה לו.

אני תוהה מה גורם לחיוך על פניו להתחלף במבט רציני.  אנחנו ממשיכים את הסיור, אבל צ’ארלי ממעט במילים.

אנחנו חוזרים לפייר. הוא מביט בצ’ארלי בשאלה.

” Que s’est-il passé, מה קרה?” הוא שואל.

“שום דבר פרט לזה שלא אמרת לי שזה כריס ברוקלין,” הוא מסנן לעברו.

“ו…” עונה לו פייר.

“אתה עוד שואל סבא?” עונה לו בכעס צ’ארלי.

“אולי זה שיעור עבורך ללמוד להפריד בין חיים פרטיים לעבודה. זו הייתה הבקשה שלה,” הוא עונה לו, “אתה יכול ללמוד ממנה דבר אחד או שניים.”

“כן,” הוא עונה לו במרמור, “להעמיד פנים ששום דבר לא נוגע בך ולהישבר מבפנים. היא לא עברה מספיק?”

“ça suffit, מספיק צ’ארלי!,” הוא אומר לו בטון חמור, “זה לא המקום לדבר עליה.”

“Je ne vous comparands pas, אני לא מבין אותך,” אומר צ’ארלי.

“לא ביקשתי שתבין, אלא שתכבד את מה שאני מבקש ממך,” עונה לו פייר.

“אני מתנצל,” פונה אליי צ’ארלי להפתעתי, “לפעמים אני ..”

“אתה יכול להבין את זה שנפגעתי ששמעתי שסול נשואה?” אני שואל אותו.

“גם אני הייתי נפגע אם הייתי שומע שחברה לי נשואה. אם היא באמת הייתה נשואה,” הוא עונה לי.

אני מריץ בראשי את המילים “אם באמת הייתה נשואה…” האם הוא מנסה לרמוז לי שהיא לא? אני משתגע!

“אחרי שלמדת איך אנחנו מייצרים את היין,” אומר לי צ’ארלי כאילו לא נאמר דבר בינינו, “הגיע הזמן למבחן הטעימות.”

אולם הטעימות נראה כמו  פאב, רק מהודר ומושקע יותר. מוסיקה נעימה מתנגנת ברקע, אורות רכים מאירים את המקום, וזרי פרחים טריים מפוזרים מסביב.

צ’ארלי מביא מגש עם לחמים כפריים, גבינות, ומגש נוסף עם כוסיות יין. “תבטיח לי שאתה לא נוהג מיד חזרה. אני הולך לשכר אותך כעת.”

“כריס ישאר איתנו לארוחת ערב. תוכל להשאר לישון כאן בחדרי האירוח אם תרצה,” אומר פייר.

עם סיום הטעימות אנחנו עוברים בחנות היינות. להפתעתי את הקירות מקשטות תמונות משפחתיות, מעין תערוכת תמונות מחיי היקב.

“אני חושב שסול עבדה בכל פינה פה באחוזת קרטייה, אבל אם אתה רוצה לראות אותה מאושרת תן לה להסתובב בין הכרמים,” אומר צ’ארלי, “אני יודע כי גם אני כמוה מחובר לטבע.” הוא נעמד מול תמונה של סול בוצרת אשכול ענבים ומחייכת אל מי שצילם אותה.

“דוד שלי, אבא של נאדין עבר תאונה שהשאירה אותו על כיסא גלגלים. הוא לא יכול לעבוד בכרמים, אבל אוהב אותם מאד.

לא פעם הוא קם יחד איתנו בבוקר ועולה לכאן עם מצלמה ומנציח אותנו. כל התמונות על הקיר כאן הן שלו.

סול ניסתה לעודד אותו לעסוק בצילום, אבל אותו רק מעניינות התמונות המשפחתיות, הכרמים והיקב. חבל, הוא מאד מוכשר. נאדין ירשה ממנו את הכישרון האומנותי שלו והיא מעצבת לנו את הכרזות ואת התוויות לבקבוקי היין.”

“זה מחמם את הלב לראות משפחה שעובדת יחד, כשכל אחד תורם את חלקו,” אני אומר.

“שמעתי שגם אצלכם כולכם עובדים יחד,” אומר צ’ארלי ואני תוהה מי סיפר לו. “זה לא תמיד פשוט. בסופו של דבר כמעט כולם כאן גברים, ואתה יודע איך האגו יכול לשלוט בנו לפעמים, אבל בסופו של דבר לא הייתי מחליף את העבודה פה בכל עבודה אחרת.”

“אני מבין שאתם מפתחים כעת את הסניף בניו יורק,” אני מגשש אחר מידע על סול.

“אני חושב שבדיוק באותה תקופה סבא התחיל לעבוד איתך. הגענו למצב שהתחילו לזרום הזמנות מהמזרח ונדרשנו למצוא לכך פתרון.

זה התחיל בעיקר עם הזמנות של יינות למסיבות, והמשיך עם הדרישה לארגון הארוע כולו על ידי חברת הקייטרינג והארועים שלנו. זה ממש תפור על נאדין.” ואף מילה הוא לא אומר על סול.

הוא משאיר אותי לבד לעמוד מול התמונות המשפחתיות. זו שמושכת את תשומת ליבי יותר מכולן היא זו של סול עם קבוצת צעירים. אני מזהה  את נאדין וצ’ארלי ומניח שהשניים האחרים הם אחיו בשל דימיונם הרב לו.

הם רוקדים בתוך מים שמתזים מכל עבר, סול צוחקת עם כולם, אבל המבט שהיא מישרה למצלמה מגלה שהעיניים שלה עצובות ופוצעות לי את הלב.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא המשך-יבוא-1-791x1024.jpg
חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא זכויותיי.png
TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

בר אבידן הוא שם העט שלי ובו מונצחים שם נעוריי ושם נעוריה של סבתי.למי שלא יודע, אני מתגוררת באזור טורונטו. עם זאת כיוון שרציתי את הקירבה לאוקיינוס ברבים מסיפוריי, בחרתי דווקא בניו יורק ולונג איילנד, המוכרים לי, כסביבה ליצירת עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק" (עדיין בכתיבה.)מאז, אני שוזרת קטעים מהם בסיפוריי. למשל את חברת האופנה "מיו מילאן" בבעלותה של ליאה מק'ליין, המוזכרת לא פעם, או רשת המלונות "אורכידאה" של אלכס רוטשיילד אהוב ליבה. מידי פעם כשאני נזקקת לעורכי דין בסיפור זה או אחר אני מזמינה את אחד מצוות עורכי הדין של חברת "ל.א.ר" לייצג את גיבור הסיפור.במקביל לכתיבת "משחקי הבקבוק" פתחתי בלוג אישי בו התחלתי לספר גם סיפורים אחרים.מקווה שתיהנו מסיפוריי בדיוק כשם שאני נהנית לכתוב אותם.תודה לצוות שמלווה אותי ובראשם ה-אחת שיודעת ענת כהן-שמש.קריאה נעימה!בר אבידן

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם