אישה יפה ב
on
יולי 14, 2021
סול

סול

“בוקר טוב סבא קרטייה,” אני עונה לטלפון כשאני רואה את שמו של פייר קרטייה על הצג.

“איך את מרגישה הבוקר ילדה?” הוא שואל בדאגה.

“אני בסדר גמור. שמה מאוחריי את מה שהיה. יש דברים שלא נועדו להיות,” אני עונה לו ומאמינה בדבריי.

אני נזכרת שהלילה, פעם ראשונה מזה זמן רב שאני ישנה לבד שאימי לא הופיעה בשנתי.

“ישנתי טוב,” אני מוסיפה, וכמובן לא משתפת אותו שכמעט לא ישנתי.

“ביקשתי מנאדין שתדאג לך לנייד חדש. אני רוצה להגדיל את מעגל הלקוחות בחוף המזרחי. אני סומך עלייך שתדעי לעשות זאת בצורה הטובה ביותר.

נאדין ביקשה להתרכז בתחום של המסיבות, כך שזה תזמון מושלם להכניס אותך לעניינים.

אני מסיים לכתוב לך מייל ובו מידע על היינות, ומה המחירים שאת יכולה להציע אותם,” הוא משתף אותי בתוכניות שלו לגביי.

“אין לי צורך בנייד חדש. אני לא עשיתי שום דבר רע לאף אחד, ואין לי כוונה לברוח מאיש.

הבהרתי למר ברוקלין שאין לי שום דרישות ממנו. שלחתי לו זאת בכתב, כך שאין לו יותר סיבה להיות איתי בקשר,” אני עונה לו.

“יש עוד משהו שאנחנו צריכים לדבר עליו. אני מבקש שתשקלי לתבוע את דילן בקשר למה שעשה לך, גם אם את לא מרגישה שנגרם לך נזק גדול.

אין זו הפעם הראשונה שהוא מתחזה ומציק לך. העניין הזה חייב להיפסק.”

“אני אחשוב על זה סבא,” אני נאנחת.

אנחנו מסיימים את השיחה ואני הולכת לארגן את הדירה שלי. הרבה זמן לא הייתי פה. את הדירה השארתי לנאדין, ולמרות שהיא לא השתמשה בחדר השינה שלי, עדיין מרגיש לי שאני צריכה לעשות בו שינוי.

שוב מצלצל הנייד והפעם זו טרה.

“איך לא סיפרת לי?” היא אומרת בקול מודאג.

“מה לא סיפרתי?” אני עונה לה בטון תמים. אני כבר מבינה שמדורי הרכילות חוגגים את הפרידה שלנו.

“אז מסתבר שאת נשואה וכריס זרק אותך,” היא עונה לי, “סול, את חייבת לתבוע אותם.”

“אני דווקא שמחה על הפרסום הזה. הוא ישמש לי בתביעה שאני מגישה נגד דילן,” עכשיו ברור לי שאני חייבת לעשות זאת, “משפחת ברוקלין לא מעניינת אותי יותר. אף אחד מביניהם.”

“איפה את? אני רוצה לראות אותך,” היא אומרת לי.

“אני בדירה שלי ובקרוב עוזבת לעבודה,” אני עונה לה בזמן שאני נכנסת למטבח לראות מה יש במקרר, ומה צריך לקנות.

“אני לא מבינה. הרי פיטרו אותך מהעבודה,” היא אומרת בפליאה.

“רק ברוקלין קיימים בניו יורק? אני עובדת ביקביי קרטייה חוף מזרחי בתור מנהלת השיווק.”

“בא לך לצאת היום למועדון השחקים?” היא שואלת.

“אני צריכה לארגן את החיים שלי מחדש,” אני עונה לה. כמובן שאני לא משתפת אותה ולא אף אחד שנשבר לי הלב וקשה לי לנשום.

היחיד שמרגיש את זה הוא סבא קרטייה. בדרכו המיוחדת הוא מנסה לעזור לי להשתקם.

אפילו ליד נאדין אני מחייכת שתחשוב שהכל בסדר.

הנחמה שלי היא שכריס רחוק ולא אתקל בו בימים הקרובים כאן ברחובות העיר.

“אני בא לקחת אותך לצהריים,” אומר לי ברנדון שמתקשר אליי. אז גם הוא כבר מעודכן.

אני רוצה להתנגד אבל בסוף מחליטה שאני חייבת לאסוף את עצמי, בדיוק כפי שעשיתי כשעזבתי את המשרד של אבי החורג אחרי התאונה.

אני שולחת לו את כתובת המשרד החדש שלי וקובעת שיתקשר לפני שהוא בא.

אני בוחרת סקיני ג’ינס וחולצת בד עם פרחים עדינים בכחול. מבט בראי מגלה לי שאני חיוורת ולכן מתאפרת קלות כדי לשוות לפניי מראה רענן.

אני פותחת את המחשב לקרוא את המיילים שלי.

האימייל שלי בברוקלין עולה ראשון. אני מוחקת מייד את המייל. להפתעתי גם התוכנות של ברוקלין עדיין מותקנות, למרות שנתתי ללואיז הרשאה להכנס למחשב שלי.

אני מסירה אותן מהמחשב שלי וגם מהנייד.

אני נכנסת לספרייה המשותפת שלי ושל כריס ומוחקת אותה. אין לי צורך לראות תמונות מזויפות של אושר.

עכשיו המחשב שלי נקי מהעבר ואני נכנסת למייל הפרטי שלי.

יש לי מספר הודעות בדואר זבל שמהן אני מתעלמת. רק מייל אחד מעניין אותי וזה מה ששלח לי סבא קרטייה.

אני נכנסת לקישורים שהוא שלח לי. את המסך ממלאת לי התמונה שליקבי קרטייה, קליפורניה.

אני מתרגשת לראות את התמונה הכה מוכרת לי. ‘לשם את שייכת’ אני אומרת לעצמי בקול.

אני מעלה את התמונה כשומר מסך, ובכך מוחקת את אחרון השרידים של ברוקלין במחשב שלי.

אני מעלה מייד את התוכנות השונות. עכשיו כשהכל מעודכן אני מכבה את המחשב ויוצאת למשרדי החדש.

כשאני עומדת לצאת אני מבחינה בצרור המפתחות של הרכב שלי מונח על השולחן בכניסה.

“נאדין?” אני קוראת והולכת לחפש אותה, “אבל היא לא עונה.”

אני מתקשרת אליה. “איפה את?” אני מופתעת לשמוע שהיא כבר במשרד.

“הגיע היום משלוח גדול של רביעיות ואני במשרד כבר משבע וחצי,” היא מסבירה לי למה יצאה מוקדם.

“אני מבינה שהטסלה פה,” אני אומרת.

“היא שלך,” היא עונה לי, “חוץ מזה שהייתה לי הזדמנות להתפנק ולבקש מארי שיסיע אותי לעבודה. הוא יישן הלילה איתי בדירה.”

“על כך אין לי מה לאמר,” אני צוחקת. כאילו שהיא צריכה סיבות כדי לגנוב איתו עוד כמה דקות מתוקות בבוקר. “רק שתדעי שזה שאני פה לא משנה דבר. כשאת צריכה את הטסלה היא שלך.”

אני שמחה שהטסלה פה. היא גורמת לי להתרכז בנהיגה, למרות שזה לא תענוג גדול פה, ולא לחשוב עליו.

‘יום אחד את תקומי והוא לא יהיה במחשבות שלך’ אני מדבר אל תוך חלל הרכב הריק. ‘יום אחד הלב שלך יהיה נקי ממנו, ועד אז תקיף אותו חומה ואיש לא יוכל להיכנס אליו.’

התנועה פחות עמוסה להפתעתי, והנסיעה אורכת, בדיוק כפי שצפה מכשיר הניווט, שבע עשרה דקות.

אני מברכת על כך שיש ליקביי קרטייה חנייה שמורה ואני לא צריכה לחפש מקום חנייה בחניון העמוס.

משרדי הסניף המזרחי מתחילים בקומת הקרקע, בחנות הדגל שלנו. אני נכנסת אליה ולא יכולה שלא לחייך מול המראות המוכרים לי, של התמונות מהיקב. אני נתקפת פרץ של געגועים.

“נראה שאת מכירה את היקב,” מקבלת את פניי דיילת חביבה, “החיוך על פנייך מסגיר את זה.”

“אני סול,” אני עונה לה.

“אני דלה,” היא מציגה את עצמה, “שמעתי רק הבוקר שאת עומדת להגיע, לא ידעתי שתגיעי היום. איך את רוצה שאקרא לך?”

“רק סול. אני לא אוהבת תארים.” הדבר האחרון שאני רוצה זה שמישהו יקרה לי בוס. אני מתעבת את הכינוי הזה. עכשיו יותר מתמיד.

“בארי אני עולה רגע עם סול למשרדים,” היא פונה לגבר צעיר שעומד בידיים משולבות וסוקר אותי מלמעלה למטה.

אני מתאפקת לא לזרוק לו הערה נבזית. אני רגילה למבטים האלה של גבר שמדמיין שהוא מפשיט אותך מבגדייך ו..

“שיהיה לך יום נעים,” אני אומרת לו בחיוך מתוק ופונה לעבר הדלת המובילה למעליות של המגדל.

גם כאן מקשט את הקיר הסמל של יקבי קרטייה, קליפורניה.

הביקור שלי אתמול היה חפוז, ואם להודות לא הייתי מרוכזת בכלל. כעת כשאני רגועה יותר אני מסתכלת בסקרנות על סביבתי. אני בהחלט מתרשמת מהמשרדים, אבל מרגיש לי משום מה שהם לא מאורגנים כמו שצריך.

“וזה המשרד שלך,” אומרת דלה ומצביעה על דלת עץ בסוף המסדרון .

“תודה דלה, אני מבינה שאת עובדת בחנות. אני אשמח לשוחח איתך אחרי שאתאקלם במשרדי החדש.” אני שומעת את צעדיה של דלה מתרחקים ורק אז אני פותחת את הדלת.

אני מחסירה פעימה. המשרד גדול בהרבה ממה שהערכתי, ויש לו חלון שמשקיף על ההדסון. זה לא שלא ידעתי שהמגדל סמוך לנהר, רק שלא ציפיתי מהקומה השלישית לראות נוף כזה.

אני סוקרת את המשרד שלי. הקירות ערומים, המדפים ריקים, ומעט ניירות מפוזרים על השולחן. בהחלט ניכר שלא הייתה בו הרבה תנועה.

אני מוצאת פתק על הלוח מאחוריי בכתב ידיה היפה של נאדין עם שם הרשת והסיסמה.

כשהמחשב על השולחן, והוא מתחבר לרשת של המשרד, אני פותחת את המגירות של שולחן העץ הגדול ומוצאת בו פנקסים ריקים וכלי כתיבה.

אני מתחילה להכין רשימות של מטלות ושאלות.

נאדין מתפרצת לחדר ומתיישבת על הכסא מולי.

“איזה  כייף שאת פה!” היא קוראת בשמחה, מזנקת מהכיסא, מקיפה את השולחן ומחבקת אותי.

“גם אני מאד מתרגשת,” אני עונה לה ונענית לחיבוק שלה.

“את תהרגי אותי. אני כל כך לא מסודרת לפעמים. אני חייבת שתארגני את המשרד. רק את יכולה לעשות את זה.

את מתפלאת לשמוע את דבריה. אני יודעת שהיא מאד מסודרת ומאורגנת.

היא מבחינה בחוסר ההבנה על פניי. “זה גדול עליי. את יודעת שבמשרד בקליפורניה דווקא הייתי טובה. אבל עכשיו אני מבינה שזה בגלל שהיה מי שניהל אותו.”

היא מושיטה לי קופסה קטנה. “זה בשבילך.”

אני פותחת אותה ורואה בתוכה כרטיסי ביקור.

סול ברנרד

מנהלת הסניף

יקבי קרטייה- חוף מזרחי

 אני מביטה המומה בכרטיס הביקור. “מנהלת הסניף? זה לא מה שפייר אמר לי,” אני אומרת מופתעת.

“הוא העדיף להגדיר לך אתמול את התפקיד כמנהלת שיווק. לא היית כל כך במצב להקשיב לו,” מביעה נאדין את דעתה.

“אבל למה אני, ולא את? נאדין זו החברה של המשפחה שלך.” אני ממש לא מבינה מאיפה זה מגיע.

“את מתאימה לזה יותר ממני. אני לא מיושבת כמוך,” היא עונה לי, “אני אוהבת להסתובב בחוץ, באוויר, לא לשבת שעות ארוכות במשרד. אני מרגישה חוסר שקט.”

“אני נפגשת לצהריים עם ברנדון,” אני משתפת אותה, “הוא ביקש שניפגש ולא ציין אם זה בגללי או בגללו. הוא משתף אותי לא מעט ברגשות שלו. יש מישהי שמטריפה אותו והוא מעדיף לדבר איתי בקשר אליה מאשר עם טרה משום מה.”

“נו באמת סול. איתך קל יותר לדבר. את לא שופטת אף אחד. מה שמזכיר לי שהפרידה שלך ממשיכה לככב. שימי לב מי מסביבך כשאת נפגשת איתו.”

“אין לי מה להסתיר. אם מישהו יחפש לשמוע הכפשות ממני הוא לא יקבל. זה שכריס לא רוצה אותי זה לא הופך אותו לאדם רע.”

נאדין צדקה.

כאשר אנחנו מתיישבים לאכול בקפה אצל בן במגדל הנהר, מתקרבת אלינו מישהי.

“יש לך הכבוד להיפגש עם הורד של ניו יורק,” לוחש לי ברנדון כשראשו מוסתר מאחורי התפריט. “אז מה את אומרת סלמון בתנור?”

“סול ברנרד?” היא פונה אליי.

“זו אני,” אני עונה לה בחיוך ורואה הבזק של מצלמה.

“את רוצה להגיב על הפרידה שלך מכריס ברוקלין?” היא שואלת. אני יכולה להרגיש באוויר את תאוות הרכילות שנוטפת ממנה, הצמא לסקופ.

“כריס ברוקלין הוא גבר מדהים. הוא בחר שלא להמשיך במערכת יחסים איתי ואני מכבדת את החלטתו,” אני עונה לה בקול רגוע.

“לא הייתי קוראת לזה בחירה. הוא גילה שאת נשואה,” היא אומרת לי והביקורת לא נסתרת מקולה.

“הוא האמין שנאמר לו שאני נשואה. יש הבדל בין זה לבין המציאות. כפי שאמרתי אני מכבדת את החלטתו,” אני עונה בחיוך.

“האם אני יכולה לבשר לקוראיי הנאמנים שאת במערכת יחסים עם ברנדון פיליפס, ואולי זו בעצם הסיבה האמיתית לפרידה?”

“למעשה סול ממתינה כאן לטרה אחותי, שמאחרת משום מה. אני רק מארח לה חברה ומחכה לראות את אחותי,” עונה לה ברנדון במקומי, “התאורייה שלך מאד מעניינת, אבל לא. סול היא כמו אחות בשבילי.”

“חיכיתם הרבה?” שואלת טרה שמופיעה פתאום, “עיכבו אותי במיו מילאן.”

האכזבה בהחלט ניכרת על פניה של הריכלאית. “את מוזמנת לצלם אותן ולהעלות ברשת שטרה פיליפס וסול ברנרד נפגשו לארוחת צהריים,” עוקץ אותה ברנדון.

הרכילאית מפנה בהפגנתיות את גבה אלינו ועוזבת את בית הקפה.

“איזה אילתור,” אני קוראת בהתפעלות.

“אני כל כך מכיר את השיטות של הפפרצ’י להשיג סקופים. ברגע שראיתי אותה שלחתי הודעה לטרה שתתייצב פה מייד,” אומר ברנדון, “אני לא חושב שנאמרה המילה האחרונה בינך ובין כריס. יכולתי להעמיד פנים שאת איתי ושכחת ממנו. אני כבר מכיר אותך. לא התפלאתי מאיך שהגבת. את מי שאת ואינך צריכה להשתנות.”

“אני שוקלת לתבוע את דילן. אין זו הפעם הראשונה שהוא מפיץ שמועות בקשר אליי. מעבר לעובדה שאני לא אהבתי אותו באמת אף פעם, מעולם לא דיברתי איתו על חתונה. אל תשכחו שנפגשנו כשהייתי ילדונת בת שבע עשרה,” אני משתפת אותם במחשבותיי.

“יש לי חבר עורך דין בקליפורניה. שמו ריצ’ארד מלובסקי, אני יכול לדבר איתו עבורך. למדנו יחד באוניברסיטה,” מציע ברנדון.

“אתה שוכח שגדלתי בבית של עורכי דין ועבדתי במשרדם. אני מכירה אותו היטב.” כמובן שבעובדה שחיזר אחריי נואשות למרות שהייתי עם דילן אני לא משתפת.

 “רק לפני כמה ימים מישהו שאל אותי אם אני מכיר עורך דין בקליפורניה ולכן דיברתי עם ריצ’ראד. הוא הוא עובד בברקלי שרותים משפטיים,” מסביר ברנדון מאיפה צץ השם שלו.


“אני מסוגלת לייצג את עצמי. אני חושבת שכך עדיף. יש לי מספיק ניסיון. בכל מקרה זה רק רעיון, ואולי אוריד אותו בכלל מהפרק.”

כריס
כריס

כריס

אני מבקש מהיילי לראות את המשרד בסן פרנסיסקו. “זה בדיוק מה שאני מחפש. הוא מרגיש לי מלא אור ומרווח. האחרים הרגישו לי חנוקים,” אני בהחלט מעוניין לראות אותו למרות שלא תכננתי להיות באזור ההוא.

דווקא המחשבה הזו מאירה לי את העובדה שאני מתרחק מלוס אנג’לס, מהאזור שבו גדלה סול.

ברור לי שהיא תעזוב בקרוב, אם לא עזבה כבר את ניו יורק ותחזור לכאן. ‘טוב שלא אהיה פה,’ אני חושב לעצמי.

אני מנסה בכל כוחי לא לחשוב אליה. אני מתגעגע לאישה הבוגדנית הזאת בכל תא בגופי.

אני לוקח את הנייד לכתוב הודעה לפול שאני טס לסן פרנסיסקו, בדיוק שיש התראה על הודעה נכנסת ממנו.

תמונתה של סול בחברתה של טרה וברנדון בבית הקפה אצל בן במגדל הנהר.

מתחתה מופיעות המילים שאמרה-

כריס ברוקלין הוא גבר מדהים. הוא בחר שלא להמשיך במערכת יחסים איתי ואני מכבדת את החלטתו.

היא מחייכת בתמונה. עיניה מוסתרות מאחורי משקפי שמש. כמה הייתי רוצה לראות את העיניים שלה ולדעת מה היא באמת חושבת.

אני שונא אותה, ואוהב אותה בטרוף.

“מילים, מילים…” אני עונה לפול, “אני אצא עוד מעט לנמל התעופה כדי לעלות על טיסה לסן פרנסיסקו. יש שם משרד שנראה לי מושלם עבורנו.”

אני מבקש  מהיידי שתשלח לי את התמונות כדי שאוכל לשתף את פול.

כריס משרד קליפורניה
כריס משרד קילפורניה

“ברור לי שבחדר הזה לא ישב עורך דין ואני אצטרך לדאוג לרהט אותו, אבל החדר ממש גדול ויש אפשרות לצרף לו עוד שניים, שלא לדבר שהנוף מעלף.  אני מקווה לסגור את העיסקה עוד היום,” אני אומר לפול בטלפון אחרי שהוא קרא את החומר ששלחתי לו.

“כמה זמן הטיסה לשם ?” הוא מביע התעניינות.

“זו טיסה של פחות משעה וחצי,” אני עונה, “כך שיש לי מלא זמן לסייר בעיר ולהתרשם מהמקום.”

“לפחות תהיה רחוק מהעיר שלה,” הוא מסיים את השיחה.

#

abduzeedo.comמשרד כריס 

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

בר אבידן הוא שם העט שלי ובו מונצחים שם נעוריי ושם נעוריה של סבתי.למי שלא יודע, אני מתגוררת באזור טורונטו. עם זאת כיוון שרציתי את הקירבה לאוקיינוס ברבים מסיפוריי, בחרתי דווקא בניו יורק ולונג איילנד, המוכרים לי, כסביבה ליצירת עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק" (עדיין בכתיבה.)מאז, אני שוזרת קטעים מהם בסיפוריי. למשל את חברת האופנה "מיו מילאן" בבעלותה של ליאה מק'ליין, המוזכרת לא פעם, או רשת המלונות "אורכידאה" של אלכס רוטשיילד אהוב ליבה. מידי פעם כשאני נזקקת לעורכי דין בסיפור זה או אחר אני מזמינה את אחד מצוות עורכי הדין של חברת "ל.א.ר" לייצג את גיבור הסיפור.במקביל לכתיבת "משחקי הבקבוק" פתחתי בלוג אישי בו התחלתי לספר גם סיפורים אחרים.מקווה שתיהנו מסיפוריי בדיוק כשם שאני נהנית לכתוב אותם.תודה לצוות שמלווה אותי ובראשם ה-אחת שיודעת ענת כהן-שמש.קריאה נעימה!בר אבידן

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם