אישה יפה ב
on
יולי 14, 2021

סול

 

סול

“תסביר לי ג’ון מה עשיתי? זה קשור לכריס?” אני לא מרפה.

“מר ברוקלין בשבילך,” הוא רושף לעברי, “את יודעת יפה מאד מה עשית.”

“אתה כועס שהלכתי לרופאה שלי??” אני עונה לו בהרמת קול שלא במתכוון.

“יש לך שעה לאסוף את הדברים שלך ולצאת לנו מהחיים,” הוא אומר, “אין לי כוונה להקשיב לתרוצים העלובים שלך. ואל תאמרי לי שאדם חף מפשע עד שהוכחה אשמתו.”

“אני מבקשת לדעת מה השתנה מלפני שלוש שעות,” אני אומרת לו בכעס.

אז לא דימיינתי, היה לכריס משהו שהוא הסתיר ממני הבוקר.

הוא מוציא מהשקית זוג תחתונים באדום לוהט, תחתונים זנותיים שגורמים לי לפעור את פי מרוב תדהמה.

“מה זה קשור אלי?” אני ממש לא מבינה מה הוא רוצה ממני.

הוא קורע מהשקית פתק שצמוד לכרטיס ביקור וזורק אותו על שולחן בזעם.

“הבנתי,” אני אומרת לו אחריי שאני קוראת המומה את המילים של דילן, “אני לא מתכוונת להסביר לכם דבר. אתה הרי יודע את האמת.

אני מקווה שתתמכו בכריס כשתוודע לו האמת עליי.”

אני לוקחת את ‘המתנה שלי’ יחד עם הכרטיס, דוחפת אותם לתיק. אני מוציאה את הנייד ומתקשרת ללואיז.

“תנתקי אותי מייד מכל התוכנות של ברוקלין, במחשב וגם בנייד,” אני אומרת ללואיז.

אני מוציאה מהתיק את המפתחות של המשרד ואת כרטיס העובד שלי שנותן לי הרשאה לכל חדרי המשרד. אני מניחה אותם על השולחן.

“מאחלת לכם את כל הטוב שבעולם,” אני אומר לג’ון, “אני יוצאת מפה כפי שבאתי, רק עם המחשב הנייד שלי, אין לי צורך לקחת כלום.

גם בדירתו של בנך לא אבקר עוד. הנה לך המפתח שלה.

אין צורך להזמין לי ליווי, אני יוצאת מפה מייד ולעולם לא אשוב עוד.”

אני עוברת ליד שילה שמחייכת אליי בלעג.

“כריסטופר ברוקלין שוב פנוי, תנסי את מזלך אצלו,” אני עוקצת אותה. ברור לי שהיא ידעה מה התרחש פה, כשם שאני יודעת שהיא מאוהבת בו קשות.

אני יורדת במעלית ומחזיקה את עצמי לא לבכות.

‘אתה תשלם על כך דילן ריידר,’ אני מדברת אליו בליבי.

אני יוצאת לרחוב. הנייד מצלצל ואני רואה את שמה של אמה. אני לא עונה לה. משום מה אני חושדת שהיא יודעת שדילן בעיר. מתאים לו לחפש מידע בקשר אליי אצלה, ומתאים לה לספר לו כל מה שהיא יודעת עליי.

אני מתלבטת מה לעשות. אני משוטטת ללא מטרה, נותנת לרוח הקרירה להקפיא לי את הפנים. רק כאשר אני מתחילה לרעוד אני נכנסת לבית הקפה הראשון שאני מוצאת ומזמינה קפה.

אני מרגישה כל כך בודדה. יש לי כמה חברות טובות כמו טרה וליב, אבל אני לא מרגישה שאני רוצה לדבר איתן. אני יודעת ששתיהן תדברנה נגד כריס, וזה לא מה שאני מחפשת כעת. בטח לי שאין לכריס יד במעשה שעשה דילן היום.

לבסוף אני מתקשרת לנאדין.

“מתי את פנויה לדבר?” אני שואלת אותה. קולי מעט רועד.

“אני עוזבת הכל, תגידי איפה את?” היא עונה מייד ומעלה דמעות בעיניי.

“תגידי לי איפה את ואגיע,” אני עונה לה.

היא שולחת לי מסרון עם הכתובת של יקבי קרטייה – סניף החוף המזרחי.

“קחי מונית ותגיעי,” היא אומרת לי.

לשמחתי עוברת בדיוק מונית והיא עוצרת לידי. אני מוסרת לנהג את הכתובת ומתיישבת בשתיקה במושב האחורי. הנהג הוא בעל מבטא הודי כבד שמקשה עליי להבין מה הוא אומר. הוא מנסה להתלוצץ איתי אבל הראש שלי נמצא במקום אחר לגמרי.

“אתה חושב שירד גשם?” אני שואלת רק כדי להפסיק את שטף דיבורו.

“את חדשה פה,” הוא קובע, “אל תתרגשתי מהרוח. עוד תתגעגעי אליה. אומרים שדווקא יהיה יום חם היום.”

ושוב אני זוכה להרצאה באנגלית ההודית הבלתי מובנית שלו.

הנסיעה לא אורכת זמן רב מידי ואני נושמת לרווחה כשהוא עוצר לי בפתח בניין לבן שעליו מתנוסס הסמל הכה מוכר של יקביי קרטייה.

נאדין מחכה לי בחוסר סבלנות האופייני שלה בכניסה לבניין.

“תראי איזה סט לנז’רי מהמם קיבלתי,” אני אומרת לה מיד כשאנחנו נכנסות לבניין.

“מה זה הדבר המזעזע הזה? מסתבר שכריס לא מכיר אותך בכלל. תחתונים אדומים ועוד…תסלחי לי זה משהו שמתאים לזונה לא לך.”

“זה לא מכריס, תקראי בעצמך,” אני מושיטה לה את הפתק.

“הוא לא שפוי הרופא הזה!” היא צועקת.

“מה שעצוב בכל הסיפור הזה שג’ון ופול מאמינים לו וסילקו אותי מהחברה. אני לא רוצה לדעת מה כריס יאמר על זה,” אני אומרת לה.

“ברור לך שאת חייבת לתבוע את דילן,” אומרת נאדין ומתקשר לפייר, סבא שלה.

“אתה לא תאמין מה קרה,” היא מתחילה לספר לו.

אני מתנתקת מהשיחה. אני מרגישה שאני לא נושמת.

ואז נכנסת לי הודעה מכריס.

אני מתלבטת אם בכלל לפתוח אותה. אני בטוחה שהוא מודיע לי שנחת אבל לא.

תודיעי לי לאן לשלוח את הדברים שלך.”

אני לא עונה לו.

שיהיה לך ברור שלדירה שלי את לא מתקרבת! הודעתי כבר לשומר לאסור על כניסתך לבניין.

אני מכבה את הנייד.

“דבר ראשון, את מקבלת מכשיר נייד חדש,” מסבירה לי נאדין, “דבר שני, את מקבלת פה משרד ואת מתחילה לעבוד איתנו. סבא ישלח לך מייל מה הגדרת התפקיד שלך.

סבא גם מבקש שתחשבי ברצינות להגיש נגד דילן תביעה. את חייבת לטהר את השם שלך, בלי שום קשר לכריס.

“תבקשי מסבא שלא ידבר עם כריס על מה שקרה, שיתנהג אליו רגיל.”

“אני אמסור לו,” היא מבטיחה לי וידה נוגעת בידי, “מה לגביי הדברים שלך אצל כריס?”

“אין לי כוונה לקחת אותם. בכל מקרה רוב הבגדים הם אלה שהוא קנה. כשתתפני נצא יחד למסע קניות. סוהו מתאים לך?”

“ברור,” היא עונה בשמחה.

“אני רוצה ללכת לבנק לסדר כמה עניינים. עדיף שאחזיר את הפעילות שלי לבנק בקליפורניה,” אני מסבירה לה.

“סבא אמר שאבלה איתך את היום. אני רק סוגרת את המשרד ויוצאת איתך.”

אנחנו יוצאות לרחוב ומשמח אותי שהרוח הקרירה התחלפה בשמש חמימה ונעימה. “אל תמהרי לפעול,” אומרת לי נאדין,  “קחי את הזמן לעכל מה שקרה. אני יודעת שכריס יקר לך. אני מאמינה שכשתספרי לו הוא יתנצל.”

“אני לא מתכוונת לדבר איתו. אין לו אמון בי אם יכול היה להגיב כפי שהגיב. נכון שאני מלאת אהבה אליו, אבל הוא מעולם לא אמר לי שהוא אוהב אותי, אז אולי כל זה לטובה.”

אנחנו ממשיכות את הדרך בשתיקה. זה מה שאני אוהבת בנאדין. היא מכבדת את המרחב הפרטי שלי כשאני זקוקה לו.

אנחנו מגיעות לבנק. אני מושכת אלפיים דולר ומבקשת להעביר את הכספים לחשבון הישן שלי בבנק אוף אמריקה סן פרנסיסקו.

“אני רואה שזה חשבון פעיל ויש לך כרטיס בנק שלו,” אומר הפקיד של בנק אוף אמריקה ניו יורק ,”אם כך אין מניעה שאבצע את הפעולה מייד.”

“יש לי רק בקשה אחת. אם תגיע אלייך הפקדה של כספים מחברת ברוקלין, תסרב לקבל אותה.”

הוא מביט בי בחוסר הבנה. “מה שתבקשי מיס ברנרד,” הוא אומר לבסוף.

אני חותמת על כל המסמכים, מקבלת אישור שהכספים הועברו חזרה לקליפורניה, וכי חשבון הבנק שלי כאן בניו יורק סגור.

“אני גוועת מרעב,” אומרת נאדין ומצביעה על מסעדה הודית מול הבנק, “מתאים לך?”

“אני לא רעבה לכלום, אבל אם לך מתאים, גם לי מתאים,” אני עונה לה ומושכת בכתפיי.

אנחנו חוצות בזריזות את הכביש ומתיישבות בפטיו.

אני פותחת שוב את הנייד ומייד יש התראה על הודעה.

ג’ון ברוקלין:

לא ברור לי למה העברת גמר חשבון לחשבונך נדחתה. נא שלחי פרטי חשבון מעודכנים. מצפה לקבל ממך אישור שאין לך תביעות נגד ברוקלין עורכי דין מסחריים.

אני מחייכת לעצמי במרירות.

‘אני לא צריכה את הכסף שלך!’ אני מסננת בקול וגורמת לנאדין להביט בי בשאלה,’נראה לך שהייתי חותמת לך על משהו? עוד לא הבנתי שאני לא טיפשה?’ 

“בדיוק כפי שצפיתי. ג’ון ברוקלין מיהר לשלוח לי גמר חשבון,” אני מסבירה לה על מה אני כל כך רותחת.

אני מתלבטת מה לענות לו ומבינה שאם אני רוצה לנתק את קשרי עדיף שאתן לו מה השוא רוצה.

סול ברנרד:

סגרתי את החשבון.

מאשרת לך שאין לי תביעות כל שהן,

כולל תביעות כספיות,

מחברת ברוקלין עורכי דין,

או מכל אחד בני משפחת ברוקלין באופן אישי.

כריס
כריס

כריס

“אין לי דרך קלה לאמר לך את זה,” אומר לי פול מייד כשאני מודיע לו שנחתתי.

הוא שולח לי תמונה של זוג תחתונים אדומים ופתק שמצורף אליו. “אתה קולט שהיא נשואה??”

“כל היום אני מסתובב עם הרגשה של סוף העולם. עכשיו אני מבין למה. חשבתי שזה בגלל העובדה שהיא תחסר לי אחרי שאני רגיל לנשום אותה כל הזמן, אבל מסתבר שזה היה שם באוויר בלי שאדע,” אני אומר ספק לפול ספק לעצמי,  “אתה יודע שהיא אף פעם לא אמרה לי שהיא אוהבת אותי? עכשיו הכל ברור לי.”

אני שולח לה הודעה שלא תתקרב לדירה שלי ומודיע לשומר בבניין שיאסור עליה את הכניסה. אני רואה שהיא קוראת את ההודעה אבל איננה עונה.

אחרי כמה שעות אני מקבל ממנה הודעה.

סול ברנרד:

אין לי צורך בדבר שנמצא בדירתך.

מתחייבת לא להתקרב למגדל מגורייך.

אני מחזירה לך את השיר ששלחת לי, רק בגירסה שונה, זו שמכילה את המילים.

(3) GIMS x DADJU x SLIMANE – Belle (Clip Officiel) – YouTube

טעיתי לחשוב שהקדשת לי אותו בגלל שהוא נקרא BELLE (יפה בצרפתית).

 אינני יודעת אם אתה דובר את השפה, אבל בטוחה שאת הסיפור של הגיבן מנוטרדם אתה מכיר. השיר מוקדש לאזמרלדה הצוענייה שהטריפה גברים.

אני מבינה שזו מי שהייתי עבורך.

מאחלת לך חיים מאושרים.

ס.ב.

אני עומד מול המילים שלה ולראשונה לא יודע איך להגיב.

“היא משחקת איתך,” רועם קולו של פול.

אני מבין שאני צריך לשחרר אותה. ההיגיון מדבר אליי בקול רם וברור. הלב אוטם את אזניו ולא מקשיב.

אני עושה את הדבר היחיד שעולה לי בראש. אני מתקשר למק, החבר של בת דודתה אמה.

“אני רוצה לשאול אותך משהו, אבל תבטיח לי שזה ישאר בינינו,” אני אומר לו.

“מה העניין?” הוא שואל בסקרנות.

“סול נשואה?” עכשיו כשאני אומר את המילים בקול אני מתחרט ששאלתי.

“אמה סיפרה לי שהרופא מגיע לני יורק. הוא העמיד פנים שהוא לא ידע שהיא פה. אמה לפעמים כזאת תמימה. לי זה נראה משחק. אבל לשאלתך התשובה היא שאין לי מושג.”

“מה תחושת הבטן שלך?” אני חייב לשמוע תשובה מוחלטת.

“כפי שאמרת, זה לא משנה. אין לי מושג,” הוא חוזר על דבריו.

“אתה צודק. בכל מקרה אני כבר לא איתה,” אני מסיים את השיחה.

אני עובד על עצמי לכבות את הרגש. היא לא שווה דקה אחת של מחשבה. הבעיה היא שאני כעת בשדה התעופה בלוס אנג’לס שהיא הסביבה שלה.

אני נזכר שלא הזמנתי הסעה. לשמחתי יש מונית ממש ביציאה ואני מבקש מהנהג שייקח אותי למלון.

“אדוני מעוניין שאסע בויסטה דל מר, דרך הים לאורך האוקיינוס?” שואל הנהג המקסיקני

זה מה שחסר לי. לראות את המקום האהוב על סול. “לא,” אני עונה, “קח אותי ישר למלון. אני צריך לעבוד.”

אני מאד מקווה שסוכנת הנדל”ן שבחרתי תמצא לי מה שאני מחפש במהרה. אני רוצה להתחיל לעבוד מייד.

את הדרך אני עובר במחשבות. למרות שהנהג שלי לא מפסיק לפטפט, אינני קולט דבר ממה שהוא אומר.

“אדוני אתה מרגיש טוב?” הוא שואל כשהוא שם לב שאני לא מגיב.

“כן,כן,” אני עונה לו בפיזור הדעת, “הראש שלי כולו בעבודה.”

‘ממש, וסול ברנרד בכלל לא עושה לי בלגן בראש.’ אני חושב במרמור, ‘אבל לא לזמן רב. אני אעקור אותך בכוח מהלב שלי ולא ישאר שם ממך זכר.’

כנראה שהכעס ניכר על פניי.

“אני מקווה שאתה לא כועס עליי. אני מצטער שפיטפטתי,” אומר הנהג בקול מתנצל.

“סליחה. פשוט קיבלתי הודעה שהחברה שלי נשואה. אתה מאמין?” אני משתף אותו בסיבה לכעס שמוקרן מפניי.

“איזה מכה. אני מבין אותך לגמריי. איך היא העזה לשחק ככה איתך. תשכח ממנה. היא לא שווה אפילו שתקדיש לה מחשבה אחת,” הוא עונה לי בכעס.

אני מביט בו בפליאה. גבר זר שלא מכיר אותי, שלא מכיר אותה ואיזה רגש יוצא ממנו.

“אתה צודק ידידי,” אני עונה לו כאילו אמר את הדבר החכם ביותר ששמעתי מעודי,  “אני לגמרי איתך.”

אנחנו מגיעים למלון. הנהג מחנה את המונית, ויוצא בזריזות להוציא את המזוודה שלי מתא המטען. אני משלם לו והוא מושיט לי כרטיס ביקור. “תתקשר כשאתה צריך הסעה.”

אני ניגש לקבלה לקחת את המפתח לחדר ומחכה לי הודעה מהיילי ספנסר .

“סוכנת הנדל”ן שלך לא יכלה להגיע. היא ביקשה שאלווה אותך היום. תתקשר אליי כאשר תהיה מוכן. טל: 213…”

אני מחייך מראה המספר. 212 היא ניו יורק ובקצה השני 213 הבדל של מספר אחד. לך תבין איך בחרו באזורי החיוג ביבשת הזו.

אני עולה לחדר ומתקשר להיילי. “יש לי שישה משרדים להראות לך,” אומרת לי היילי בקולה הנעים.

“אני מציע שניפגש בלובי ותתני לי פרטים ואחליט מי מהם נראה לי,” אני עונה לה.

היידי ספנסר
היילי ספנסר

אחרי חצי שעה אני יורד באיחור קל מכוון. לרגע עובר בראשי המחשבה שאני מקווה שאין בה שום דבר שמזכיר את סול. רווח לי כשאני רואה שכל דבר בה שונה ממנה.

יש לה שיער קצר, עיניים חומות , והחולצה שהיא לובשת בהחלט מציגה לראווה את נתוניה הטבעיים.

האם זה עושה לי משהו? ממש לא.

היא לא מסתירה את העובדה שהיא מתרשמת ממני. היא סוקרת אותי באריכות מידי לטעמי. לי הספיק מבט זריז כדי לנתח מיהי.

“סוף סוף אנחנו נפגשים,” היא אומרת כאילו אנחנו בקשר כבר שבועות רבים, “נחת מספיק? אתה מוכן לצאת למסע?”

אני מחייך אליה, ובליבי חושב כמה סול שונה ממנה, וכמה הייתה מחייכת למולה בנימוס למשמע המילים, אבל בפנים הייתה מרגישה כמוני.

“אז בואי תראי לי מה את חושבת שיתאים לי,”  אני ניגש ישר לעניין.

אני רגיל לעטות על פניי את פני הפוקר, אלא שהיא כל כך מתרגשת לידי וכדי שנוכל להתקדם אני מרפה קצת ומדבר אליה בחביבות.

היילי מעלה על המחשב מספר מקומות, אבל בכל אחד אני מוצא פגם.

אני מרגיש שהיא נלחצת. “תביני שאני בא ממשרד גדול בניו יורק, עם משרד מאד מרווח. כאן אני רק מתחיל לבנות את המשרד, למרות שיש לי כבר הרבה לקוחות. אני לא ממש יודע מה אני מחפש, אבל בטוח שאת תמצאי לי.”

“זה חייב להיות פה בלוס אנג’לס?” היא שואלת בהיסוס ותולה בי מבט ביישני.

“למה יש לך משהו שנראה לך שיעניין אותי?”

“ממש לפני שעה קיבלתי משרד שהוא ממש גדול, בתוך משרד עורכי דין, עם שרותי מזכירות והכל, ונוף משגע,” היא אומרת בחשש.

“אני מבין שיש אבל..מהו?” אני עונה לה.

“אני כזו שקופה?” היא מחייכת ונושכת את שפתיה.

את זה אני לא אוהב. זה של סול. לא שזה משפיע עליי אבל הוא מעלה את דמותה של סול שאני רוצה לשכוח.

“העניין הוא שהוא בסן פרנסיסקו,” היא אומרת.

 Photo by Allef Vinicius on Unsplash

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא המשך-יבוא-1-791x1024.jpg
חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא זכויותיי.png
TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

בר אבידן הוא שם העט שלי ובו מונצחים שם נעוריי ושם נעוריה של סבתי.למי שלא יודע, אני מתגוררת באזור טורונטו. עם זאת כיוון שרציתי את הקירבה לאוקיינוס ברבים מסיפוריי, בחרתי דווקא בניו יורק ולונג איילנד, המוכרים לי, כסביבה ליצירת עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק" (עדיין בכתיבה.)מאז, אני שוזרת קטעים מהם בסיפוריי. למשל את חברת האופנה "מיו מילאן" בבעלותה של ליאה מק'ליין, המוזכרת לא פעם, או רשת המלונות "אורכידאה" של אלכס רוטשיילד אהוב ליבה. מידי פעם כשאני נזקקת לעורכי דין בסיפור זה או אחר אני מזמינה את אחד מצוות עורכי הדין של חברת "ל.א.ר" לייצג את גיבור הסיפור.במקביל לכתיבת "משחקי הבקבוק" פתחתי בלוג אישי בו התחלתי לספר גם סיפורים אחרים.מקווה שתיהנו מסיפוריי בדיוק כשם שאני נהנית לכתוב אותם.תודה לצוות שמלווה אותי ובראשם ה-אחת שיודעת ענת כהן-שמש.קריאה נעימה!בר אבידן

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם