אישה יפה ב
on
יולי 7, 2021
ד"ר דילן ריידר

ד”ר דילן ריידר

‘סוף סוף אני יודע איפה את!’ אני רושף למראה התמונה שלה ושל עורך הדין כריסטופר ברוקלין.

אני נכנס מייד למנוע החיפוש וכותב את שמו. ‘את בוחרת לך רק גברים עם תואר ד”ר ולא משנה במה. ברור גם שהוא עשיר מאד, ורווק מבוקש. ואני לא הייתי מספיק טוב לך?’

*

“אתה מבין שסול נשארה לא רק יתומה אלא גם חסרת כל,” אמר לי בחיוך שטני חברי הטוב מייקל מק’ניל, “אתה יודע שאבי מעולם לא אימץ אותה ולכן היא לא תקבל פרוטה.”

“אני מקווה שאת לא חושבת לחיות כעת על חשבוני,” אמרתי לה ימים ספורים לאחר הלוויה של אימה ואביה החורג.

“אל דאגה דילן, יש לי מספיק חסכונות להתקיים בלי תמיכתו של איש.

אני חושבת שמאחר ואני יתומה, נטולת קשרים חברתיים כעת,  כבר לא תהיה לך תועלת בי ולכן מציעה שנפרד.

אתה יודע היטב שלא אהבה היא שהחזיקה אותנו יחד. שכן לא אתה ולא אני מרגישים דבר אחד כלפי השנייה פרט לידידות.”

*

אני ניזכר כעת במילים שלה. אני חשבתי כמוה. ואולי היא צדקה, ואולי רק המחשבה שגבר אחר נוגע בה היא שמפריעה לי.

אני יודע שסול הייתה נאמנה לי, ויודע שהיא חשדה שאני לא. מה שלא היה רחוק מהמציאות.

מה החזיק אותנו יחד? אולי העובדה שלא רבנו אף פעם, ובעיקר כי היינו לרוב בנפרד. נפגשנו בעיקר בפעמים שביקשתי ממנה להתלוות אליי לארוחה במסעדה שהוזמנתי אלייה, או לאירוע חשוב.

לסול זה התאים כיוון שהיא השקיעה את רוב זמנה בלימודים ובעבודה, ולי כי הייתי עסוק במשמרות ו…באחיות של בית החולים.

מה קרה אם כך שהתמונה הזו רודפת אותי ולא נותנת לי מנוח?

התמונות שלהם צצות שוב ושוב במדורי הרכילות. אני כבר לא יכול לראות אותם יחד, ומחליט להתקשר לבת דודתה אמה. אני מכיר ביכולתי להוציא מנשים מה שאני רוצה, ואמה לא יוצאת מהכלל.

“אני מגיע לניו יורק בעניניי עבודה,” אני משקר לה, “חשבתי שיהיה נחמד אם נפגש לצהריים.”

“אני מניחה שאתה יודע שסול פה,” היא מנדבת לי מייד מידע.

“לא היה לי קשר איתה מאז שנפרדתי ממנה,” אני אומר בקול אדיש, “באמת לא ידעתי. הילדונת המסכנה שהלכה לאיבוד מאז התאונה. דווקא יהיה נחמד לראות מה איתה.”

אני מתקשר לבית החולים ומבקש לצאת לחופש כמה ימים ‘בגלל משהו דחוף שקרה במשפחה.’

הזמנת כרטיס הטיסה לניו יורק ברשת לוקחת בדיוק שתי דקות. אין לי הרבה זמן כיוון שבחרתי טיסה שיוצאת עוד ארבע שעות.

אני נוסע למרכז הקניות, נכנס לחנות של ויקטוריה סיקרט אבל לא מוצא בה משהו שנראה לי מתאים לסול. אני מבין שאני בעצם לא כל כך מכיר אותה. אף פעם לא ידעתי לקלוע לטעמה.

כמה חנויות משם אני רואה חנות למוצרי מין. אני עומד להתעלם ממנה אבל מה שגורם לי להיכנס אליה הוא סט לנז’רי באדום שמוצג בחלון הראווה.

חיוך גדול מתפשט על פניי. זה בהחלט ישרת את המטרה שלי. “תארזי את זה יפה,” אני מבקש מהמוכרת וקורץ לה.

“יש לי מבחר אריזות מתנה ומחובר להן כרטיס כך שתוכל לרשום לה גם כמה מילים,” היא מוסיפה ומחייכת חיוך מסויים של מוכרת שכל היום עובדת בסביבה כזו.

“מושלם,” אני אומר ומתחיל לחשוב מה כדאי שאכתוב לה. מילים שיגיעו גם לעיניו.

סול

סול

אני חסרת מנוחה. כריס הרגיל אותי להתחיל את היום בשעה מוקדמת עם מעשה אהבה סוער שמשאיר את שנינו מרוקנים ורגועים. מייד לאחר מכן מקלחת קצרה שלפעמים סוחפת אותנו לסיבוב נוספת, ארוחת בוקר ויציאה משותפת למשרד.

הבוקר שלנו עובר בשתיקה. אני אורזת את בגדיו. מחליקה אותם בידי, כאילו אני נוגעת בו, ומרגישה את גוש המועקה נבנה בגרוני.

‘תרגעי,’ אני נוזפת בעצמי, ‘זה רק ארבעה ימים. את צריכה לשמוח שהוא פורח כך. ארבעה ימים והוא חוזר אלייך.’

אני מריחה את המוסטאנג השחור עוטף אותי ונושמת אותו כהרגלי עמוק לתוכי. כריס מבחין בזה וחיוך על פניו.

“יש כאן עוד בקבוק,”  הוא אומר לי בטון נטול רמיזות, “אם תתגעגעי את מוזמנת להריח אותי.”

“נו באמת. מה שעושה את כל ההבדל הוא הריח עלייך ומעורבב עם הריח של הגוף שלך,” אני רוטנת, “אני כבר מתגעגעת.”

“בחרת שלא לבוא איתי,” הוא אומר.

“זה לא הוגן. כבר הסברתי לך מדוע חשוב שאגיע לפגישה היום עם דניאל. אתה יודע שהגוף שלי לא מתפקד כראוי עדיין. זה לא שאני מתכננת להיכנס להיריון כעת, אבל הגוף חייב לתפקד כראוי. נכון שאתה מבין את זה?”

“בא לי שתבואי איתי,” הוא נאנח, “אבל אני מבין שאת לא יכולה.”

נושא הנסיעה לא עולה יותר. את הקפה של הבוקר אנחנו שותים בנחת בבית הקפה כאילו שאין נסיעה שמעיבה עלינו היום.

אנחנו נוסעים למשרד. אני רואה את פול מחכה לנו בכניסה. “חשבתי שעדיף שפול יסיע אותי. זה ייקל עלינו את הפרידה,” הוא אומר.

הוא מחנה את הרכב, יוצא ממנו ופותח לי את הדלת. אני יוצאת ועומדת מולו בשתיקה. הוא מחבק אותי חזק. “אני אתקשר אלייך כשאנחת,” הוא אומר ונכנס לרכב.

רק אז אני כבר שמה לב שפול כבר יושב במושב הנהג.

אני עוקבת בעיניי אחרי הרכב שמשתלב עם התנועה.

אני נכנסת לבנין, מברכת את השומר בחיוך ופונה למעלית. רק כאשר אני בתוכה אני קולטת שהוא לא נישק אותי כשעזב.

האם זה אומר משהו?

אני מרגישה חוסר שקט אבל זוכרת שהעיניים מופנות אליי. אני עוטה על פניי מסיכה ונכנסת למשרד עם חיוך.

שילה מגישה לי את הפנקס עם ההודעות. כמה שאנסה ללמד אותה לכתוב את ההודעות ישירות בצ’אט, אני לא מצליחה. כל פעם היא מגמגמת לי תרוץ אחר.

אני מחליטה לא להעיר לה שוב. אני חוששת שכל התסכול שלי מהבוקר יצא עליה ואני לא יכולה להרשות זאת לעצמי.

“אני יוצאת לשעה בצהריים,” אני מזכירה לה למרות שהפגישה מסומנת בלוח הזמנים שלי.

שילה שולחת אליי מבט סקרן אבל אני לא משתפת אותה לאן אני הולכת.

“איפה החבר שלך? לא ראיתי אותו נכנס,” היא שואלת מופתעת.

“יש לכריס פגישות מחוץ למשרד,” אני תוהה איך היא לא יודעת שהוא נוסע, הרי זה מצויין בלוח הזמנים שלו.

אני נכנסת לבדוק ואכן מצויין.

כריסטופר ברוקלין – קליפורניה.

אני מרגישה דקירה בלב. ‘אולי הייתי צריכה לוותר ולהצטרף אליו? האם הוא מאוכזב ממני?’

אני נכנסת לחדרי, מפעילה את המחשב ומשתדלת להתרכז בעבודה. לבסוף אני כל כך שקועה בה שאינני שמה לב לשעון. אני שמחה ששמתי תזכורת בנייד והיא מזכירה לי שעליי לצאת למרכז מגנוליה לפגישה שלי עם ד”ר דניאל רובינס.

אני נכנסת לצ’אט של המנהלים:

אישה יפה- לידיעת: ג’ון, אדוארד, ויליאם, כריסטופר, פול- יוצאת לשעה. אני עם הנייד.

רק אחרי שאני מעלה את ההודעה אני קולטת שמתוך הרגל שלחתי את ההודעה גם לכריס.

אני נאנחת לעצמי. האם הוא יחשוב שאני עושה זאת בכוונה? מאיפה נובע חוסר הביטחון שלי פתאום. כל זה בגלל שלא נישק אותי כשעזב?

המועקה שאני מרגישה כל הבוקר נעלמת כאשר אני מתקבלת בשמחה על ידי הצוות הרפואי במרכז לפוריות.

“את נראית נפלא. מאיפה השימלה המהממת הזו?” שואלת אחת האחיות.

“גיליתי חנות קטנה בסימטה צדדית בסוהו בשם יפיפיה. את לא מתארת לעצמך איזה אוצרות יש שם, והמחירים ממש מעולים,” אני עונה לה.

“גם שלי משם,” אומרת לי דניאל שבאה לקראתי ומעניקה לי חיבוק.

“מה עובר עלייך,” היא אומרת כשאנחנו מתרחקות מהקבלה לעבר חדרה של דניאל.

“למה את שואלת?” אני מעמידה פנים שאני לא מבינה למה היא מתכוונת.

“אני קוראת אותך סול. החיוך שלך לא שם,” היא עונה לשאלתי.

“כריס טס היום לכמה ימים ואני מרגישה חוסר שקט בלתי מוסבר,” אני עונה ומושכת בכתפיי.

“את רגילה להיות איתו כל הזמן. זה לגמרי טבעי שאת מרגישה שהוא חסר לך,” היא עונה.

“כנראה שאת צודקת,” אני עונה ומחליטה לא לשתף אותה במה שמטריד אותי.

ד"ר דילן ריידר

דילן

הטיסה נוחתת בחמש ורבע בבוקר. אני נוסע לבית המלון כיוון שאפשר לקבל חדר רק משעה שתיים בצהריים, השכרתי את החדר מאתמול כדי שאוכל לנוח עם הגעתי לפני הפגישה עם סול. עליי להיות במיטבי, מרוכז ורגוע.

אני מכוון את השעון לאחת עשרה, כיוון שאני נמצא במרחק חמש דקות הליכה ממגדל הטורקיז בו נמצאי משרדי החברה בה עובדת סול.

אני מתעורר מייד עם צלצול השעון, לובש מכנס מחוייט שחור, וחולצה שחורה. אני מתלבט האם להשאיר את החולצה פתוחה מעט, לחשוף את החזה השזוף שלי, ולקפל את השרוולים, או לסגור אותה ולענוב עניבה.

אני מחליט שכיוון שברצוני לשדר עוצמה עלי להופיע עם עניבה וז’קט. אני עונה עניבה בצבע נחושת שתואמת את עיניי ויוצא לדרך.

בידי השקית עם סט הלנז’רי ומילים שכבר כתבתי על הפתק בחוץ, ואליו מוצמד כרטיס הביקור שלי- ד”ר דילן ריידר, כירורג.

אני מגיע למגדל ומנצל את העבודה שקבוצה גדולה של אנשים נכנסת יחד אליו. אני חומק ביניהם, מאתר את השלט של חברת ברוקלין עורכי דין מסחריים ועולה במעלית.

מסתבר שהקומה של משרדי ההנהלה מוגבלת. אני מתלבט האם לנסות קומות אחרות.

“לאן אדוני?” שואלת אותי אישה בחליפה.

“אני לסול ברנרד. השומר אמר שייתן הוראה למעלית לאפשר לי לעלות. כנראה שמרוב אנשים הוא שכח,” אני מתלונן בפניה.

“זה יום המזל שלך, אני אקח אותך לסול,” היא עונה לי.

“אני חושב שיום המזל שלי הוא שפגשתי אותך,” אני מפעיל עלייה את קסמיי, “אבל אל תאמרי לסול. היא אישה מאד קנאית.”

“אתה מכיר אותה אישית?” היא שואלת בהתעניינות.

“בהחלט הייתי מגדיר זאת כך. אני בעלה.” השקרים זורמים ממני בטבעיות.

היא נבוכה. ברור לי שהיא יודעת על הקשרים של סול עם ברוקלין.

“החלטתי להפתיע אותה במשרד. הגעתי הבוקר מהבית,” אני ממשיך לשקר.

‘היא בהחלט תהיה מופתעת’ היא ממלמלת לעצמה בשקט.

“סליחה אמרת משהו?” אני מעמיד פנים שלא שמעתי, מתאפק לא להראות לה את שביעות רצוני ממילותיה.

“אמרתי שהגענו,” היא אומרת.

“תודה לך מתוקה,” אני אומר לה.

“זו שילה המזכירה שלנו,” היא מפנה אותי לדלפק הקבלה.

אני סוקר אותה ונותן לה להבין שאני מתרשם ממנה. “אני לא יודע מי בוחר כאן את העובדות, אבל עד עכשיו כל מי שראיתי היא מדהימה בעיניי.”

שילה מסמיקה.

“לא הצגתי את עצמי. אני ד”ר ריידר בעלה של סול. את מוכנה לקרוא לה?”

“תשב אני אלך לקרוא לה,” היא אומרת ומצביעה על פינת ישיבה.

פול
פול

פול

אני שומע נקישה על הדלת. “אפשר להיכנס?” אני שומע את קולה של שילה. אני מתפלא מדוע היא לא מתקשרת אליי בצ’אט או בטלפון הפנימי.

“כנסי,” אני עונה לה בפיזור נפש. קשה לי להתרכז מאז שחזרתי משדה התעופה. כשנפרדתי מכריס הוא לא היה במצב רוח מרומם במיוחד.

“נמצא כאן ד”ר ריידר. הוא אומר שהוא בעלה של סול והוא מבקש להפגש איתה,” היא אומרת לי.

“ומה סול אמרה על כך?” אני חייב להתאפס למרות שהמילים שלה מדהימות אותי.

“סול הודיעה שהיא לא תחזור לפני שלוש, וביקשה שאנקה לה את לוח הזמנים מפגישות.”

אני קם והולך איתה.

“אני פול ברוקלין, הבוס של סול. היא לא נמצאת פה. היא תחזור אחרי השעה שלוש.” אני מדבר לאט ובוחן את השפעתה של כל מילה עליו. “אולי אני יכול לעזור לך?” אני שואל מתעלם מעובדה ששילה אמרה לי שהוא בעלה.

“זה קצת מביך,” הוא מחניק חיוך, “אני כאן בניו יורק בכנס והבאתי לה מתנה קטנה לקראת פגישתנו. האם תוכל להניח זאת על שולחנה?”

הוא מושיט לי את השקית.

“אני מודה לך. היא תדע היכן למצוא אותי,” הוא אומר וחיוך מסתורי על פניו.

“אמסור לה,” אני אומר לו.

אני עוקב במבטי אחריו עד לרגע שהוא נבלע במעלית.

“אתה מאמין שהשקרנית הזו נשואה?!” אומרת בכעס שילה, “מזל שכריסטופר לא פה.”

אני מתעלם מדבריה וחוזר לחדר שלי. אני סוגר את הדלת אחריי והולך להתיישב. אני קם  שוב ונועל אותה.

אני לא יכול שלא לקרוא את המילים.

סול יפה שלי,

מחכה להתאחד איתך,

חכי לי לבושה רק במתנה שלך,

משתוקק כבר לטעום ממך.

בעלך דילן.


אני פותח את הנייר העוטף את המתנה ומוצא בו סט לנז’רי באדום לוהט. התחתונים הזעירים הם בעלי פתח באמצע שלא משאיר פתח לדימיון. 

אני יוצא מדעתי. איך נתנו לנחשה הזו להכנס כך לחיינו. מי שלח אותה לכאן? דווקא היא שבידה המידע הכי רגיש של חברת ברוקלין.

אני לא בודק אם אבא פנוי אלא מתפרץ לחדרו ומניח לפניו את “המתנה של סול.”

אבא מציץ לתוך השקית, והדחייה ניכרת על פניו. הוא קורא את הפתק ללא מילים. הלסתות שלו ננעלות והוא מאגרף את ידיו.

“על זה לא תהיה לה מחילה. אני לא מתכוון לשמוע את התרוץ העלוב שתשמיע לי השחקנית הזו,” הוא יורה מייד.

“תבטל לה את כל ההרשאות,” אני אומר בכעס.

“לא פול. אני אעשה את זה כאשר היא תחזור ותעמוד לפניי. אני לא רוצה להכין אותה למה שאני עומד לאמר לה. אני רוצה שזה יפול עליה כמו רעם ביום בהיר, בדיוק כפי שעשתה לנו.

אתה קולט מה קורה פה? אני פשוט בהלם. היא שיחקה אותה ילדה טובה, ואני, כמו כולם, האמנתי לה.

איך לא התביישה להיות עם כריס במיטה , חיממה אותה בחודשים האחרונים כאשר היא מסתירה מכולנו כזה סוד?

אנחנו נצטרך לחשוב איך אנחנו מספרים את זה לכריס.”

“תבקשי מסול להכנס אליי מיד כשהיא מגיעה,” מורה אבא לשילה.

“בוודאי,” היא עונה לו בעליצות בלתי מובנית. אבא מסתכל עליי בשאלה.

“אין לי מה להגיב על כך,” אני נאנח.

סול

סול

“מר ברוקלין, הבוס הגדול, ביקש שתכנסי אליו מייד,” אומרת לי שילה מייד כשהיא רואה אותי.

אני מדמיינת או שיש על פניה מבט של סלידה?

אני מתעלמת וניגשת מייד לחדרו של ג’ון, נוקשת על הדלת, ונכנסת.

“חיפשת אותי? אני מצטערת אבל הטיפול שלי היה ארוך מתמיד נדרשתי לעשות בדיקות נוספות ולהמתין במקום לתוצאות,” אני מתנצלת מייד, למרות שלא ברור לי למה הוא מביט בי במבט כועס כל כך.

“נהנית?” הוא שואל בלעג.

“ממש לא,” אני אומרת מופתעת מהשאלה ומהטון.

“את יכולה להפסיק להעמיד פנים. אנחנו יודעים את האמת עלייך,” הוא אומר בקור.

“אני לא מבינה על מה אתה מדבר.” אני נועצת בו מבט המום.

“די סול, עברת את הגבול,” הוא ממשיך, ולי אין מושג על מה הוא מדבר.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא המשך-יבוא-1-791x1024.jpg
חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא זכויותיי.png
TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

בר אבידן הוא שם העט שלי ובו מונצחים שם נעוריי ושם נעוריה של סבתי.למי שלא יודע, אני מתגוררת באזור טורונטו. עם זאת כיוון שרציתי את הקירבה לאוקיינוס ברבים מסיפוריי, בחרתי דווקא בניו יורק ולונג איילנד, המוכרים לי, כסביבה ליצירת עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק" (עדיין בכתיבה.)מאז, אני שוזרת קטעים מהם בסיפוריי. למשל את חברת האופנה "מיו מילאן" בבעלותה של ליאה מק'ליין, המוזכרת לא פעם, או רשת המלונות "אורכידאה" של אלכס רוטשיילד אהוב ליבה. מידי פעם כשאני נזקקת לעורכי דין בסיפור זה או אחר אני מזמינה את אחד מצוות עורכי הדין של חברת "ל.א.ר" לייצג את גיבור הסיפור.במקביל לכתיבת "משחקי הבקבוק" פתחתי בלוג אישי בו התחלתי לספר גם סיפורים אחרים.מקווה שתיהנו מסיפוריי בדיוק כשם שאני נהנית לכתוב אותם.תודה לצוות שמלווה אותי ובראשם ה-אחת שיודעת ענת כהן-שמש.קריאה נעימה!בר אבידן

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם