אישה יפה ב
on
יולי 22, 2021
כריס
כריס

כריס

סן פרנסיסקו, קליפורניה

אני קורא שוב בעיון את החוזה. אני רוצה להיות בטוח שהסעיף שהוכנס לחוזה הכובל אותי לתקופה ארוכה, הוסר.

התפלאתי שלמרות שציינתי זאת במפורש, הטיוטה השנייה הוחזרה לי מתוקנת פרט לסעיף הזה.

אני לא יודע מה אני יותר, כועס או מאוכזב מכך שמשרד עורכי דין לא נוהג ביושר. מה עבר בראש למי שכתב את החוזה? ידוע שאני עורך דין. מדוע אם כן ניסו להערים עליי?

אני מסלק את המחשבות האלה ממוחי. הסעיף מתוקן לפי הנוסח המדוייק שאני הכתבתי.

אני חותם על החוזה, משאיר לי עותק ממנו, ומצרף שיק עבור התשלום הראשון כפי שסוכם.

“שיהיה בשעה טובה,” אומרת היידי, “בוא נלך לאכול, אני מזמינה.”

“הייתי רוצה קודם לנסוע למלון,” אני עונה לה.

“אתה חוזר ללוס אנג’לס?” היא שואלת.

“לא. אני נשאר פה. פקיד הקבלה במלון העביר את ההזמנה שלי לרשת שלהם פה בעיר,” אני עונה לה. אני מרגיש שאני זקוק לזמן לבד.

“אם כך נצא לדרינק בלילה. תתקשר אליי?” היא מחייכת אליי. האם נדמה לי או שהחיוך שלה משדר משהו.

אני עולה לחדרי במלון אחרי שעשיתי סיור רגלי בסביבה.

אני שוב לבד. אני נכנס קורא הודעות וניזכר בתמונה של סול, מה שמוביל אותי לקרוא את הכתבות שפורסמו על הפרידה שלנו.

מקורבים לעורך הדין כריסטופר ברוקלין מספרים שהוא תפס את סול ברנרד בחדר המיטות בדירתו באמצע פעילות מינית סוערת עם בעלה.

אם הייתי צריך תזכורת לכך שאני מתעב את מדורי הרכילות, הנה ההוכחה לפניי.

אני מעתיק את הכתבה ושולח לפול. רגע לאחר מכן אני מתחרט. לא הייתי צריך להראות לו שזה מעסיק אותי.

כיוון שההודעה נשלחה כבר אני מוסיף “מי זה בדיוק מקורביי??”

פול מתקשר מייד. “אני נשבע לך שאין לי יד בדבר. אני בטוח לגמרי שזה לא אבא. ממש אין לי מושג.”

“יש מצב שהשומר ראה אותם עולים לדירה?” אני שואל.

“עכשיו כשאני משחזר את מה שקרה, אני יודע שסול לא ראתה את ‘המתנה’ אלא רק אחריי שחזרה למשרד. אני לא בטוח שהיא ניפגשה איתו,” הוא אומר מהורהר.

“זה עדיין לא אומר שהיא לא נשואה,” אני עונה לו.

“אז מה אתה חושב? שהיא ברחה ממנו והוא מצא אותה?” הוא שואל אותה שאלה שאין לי עליה תשובה.

“אנחנו דנים בה יותר מידי. בכל מקרה אני במלון ומחר אדאג לכל הסידורים כדי להתחיל לעבוד מהמשרד. יש לי כבר כמה פגישות מתוכננות ואין לי חשק לערוך אותן במלון. אגב, נאמר לי שייתכן שידאגו לי לריהוט. אני אקבל מחר בבוקר תשובה. אם כן זה יהיה נהדר.”

אני מסיים את השיחה והולך להתקלח. ‘אני מת לזיין אותך,’ אני ממלמל לקירות. רק המחשבה עליה גורמת לזין שלי להתעורר.

‘אני רוצה אותך על ארבע. ככה את אוהבת את זה לא זונה קטנה שלי? תפתחי את הפה. תתכונני כי אני עומד לדחוף לך אותו עמוק לגרון.’

אני פורק כל הכעס שלי בידי, גומר, ומרגיש מרוקן. גם מרגש.

עכשיו אני מוכן לבילוי הלילי שלי עם היילי.

אנחנו נפגשים בבר של המלון. היא לבושה עם שמלה חושפנית שלא משאירה הרבה מקום לדימיון. אני מגחך למחשבה שאולי הייתי צריך להמתין ולהוריד את היילי על ארבע.

היא שואלת אותי איך אני מתרשם מהעיר, ומפליאה אותי בכמות השאלות שהיא יכולה לשאול סתם. היא משעממת אותי, ולא פלא שסול מוצאת פתח להתגנב למחשבות שלי.

“אתה מתכוון להביא את המשפחה שלך לפה?” היא שואלת.

“הם בטח יבואו לבקר,” אני עונה סתמית, כאילו שלא הבנתי את השאלה.

“זה לא קשה לגור רחוק מהאישה? מהילדים?” היא שואלת ותולה בי מבט שמראה שהיא רוצה לשמוע שאני לא נשוי.

“אה,” אני עונה לה כאילו רק עכשיו קלטתי, “אני חופשי בעולם. אין לי ילדים, גם לא אישה.” בא לי לענות לה שזונה דווקא יש לי.

“חשבתי להציע לך דירות עבורך, ורציתי לדעת אם אתה מעוניין, עכשיו שבחרת לך משרד.”

“אני אחכה עד שהשותף שלי יגיע,” אני עונה לה.

“הבנתי,” היא אומרת.

שפת הגוף שלה משדרת שהיא רוצה, מאד רוצה, שאעשה צעד לקראתה. “אני מאד עייף ועדיין לא רגיל לשעון. היה נעים לבלות איתך את הערב.”

אני קם. היא קמה בחוסר רצון מופגן, אבל אני לא מראה לי שהבחנתי בכך.

“איזה שעמום של ערב,” אני שולח הודעה לפול, “נראה לי שנשות נדל”ן הן לא כוס התה שלי.”

אני מוותר על העבודה הערב, ויושב לשטוף את הראש עם משחק כדורסל, שאחריו אני נרדם.

בבוקר אני מתעורר כהרגלי לפי שעון ניו יורק.

אני לוקח את הנייד בידי ורואה הודעה מאבא.

בוקר טוב בן שלי. אשמח לשמוע ממך. אוהב, אבא.

אני מחייג אליו.

“בוקר טוב דאדי. מה שלומך?” אני שואל עירני לגמרי.

“ספר איך אתה?” הוא שואל בחשש.

“אני בסדר גמור. הייתי עסוק מאד אתמול,” אני ניזכר שלא שיתפתי אותו בכך שאני בסן פרנסיסקו. אני מספר לו על המשרד החדש ואפילו שולח לו תמונות.

“נראה ממש תפור עלייך,” הוא אומר לי.

“הכל בסדר דאדי? נדמה לי שמשהו מטריד אותך,” אני אומר בחשש.

“העניין הוא שהתפרסמו הצהרות מפי מקורבינו  לגבי הפרידה שלכם, ואני חושש שסול תפעל נגדנו,” הוא אומר לי, “היא עלולה להגיש תביעת דיבה.”

“היא לא תעשה את זה. היא לא תרצה לכבס את הכביסה המלוכלכת שלה לעיניי כולם. וכי מה יש לה כבר לאמר. בשורה תחתונה היא אישה נשואה שהונתה אותי.”

“אם אתה רגוע אז אני מניח לנושא,” הוא אומר.

“אני חושב שלפרסם הודעה שאין לנו מושג מי מסר את המידע יגרום לנו רק נזק. פשוט תתעלם. חדשות צצות כל הזמן. הנושא הזה יגווע מהר.”

סול

סול

“טרה נו באמת. תניחי לנושא,” אני רוטנת מול טרה ששואלת האם קראתי את מה שכתוב על הפרידה שלנו.

ואז היא שולחת לי את הידיעה.

מקורבים לעורך הדין כריסטופר ברוקלין מספרים שהוא תפס את סול ברנרד בחדר המיטות בדירתו באמצע פעילות מינית סוערת עם בעלה.

“זה באמת כבר מוגזם. מצד שני זה נפלא. זה ישרת אותי בהגשת הדיבה נגד דילן,” אני עונה לה ובראש שלי כבר מתגבש הרעיון.

“אני לא מבינה,” עונה טרה בבלבול, “הרי מי שאמר את זה הם מקורביו של כריס. אז בעצם אותו את צריכה לתבוע.”

“אני לא רוצה שום קשר איתו, למרות שיכולתי לשכור את שרותיו. זה היה יכול להיות מעניין אקס נגד אקס. בכל מקרה זה רק מראה שדילן עשה ‘עבודה טובה’ בכך שגרם להם להאמין לו.”

אני מתקשרת לדניאל ומבקשת ממנה אישור באיזה שעות הייתי במרפאה ופירוט הטיפול בי.

לכל המעוניין,

הריני לאשר שמיס סול ברנרד ביקרה במרפאת מגנוליה לשם קבלת טיפול בבעיות מחזור. מיס ברנרד שהתה במרכז במשך שלוש שעות, בהן עברה בדיקות שונות.

להלן פירוט הבדיקות….

אני מתלבטת האם לשלוח את האישור לג’ון ברוקלין, אבל מחליטה לבסוף שלא. הוא מרגיש לי כל כך זר.

‘קדימה סול תתחילי להתרכז בעיקר,’ אני נוזפת בעצמי ומתחילה לעבור על האתר של קרטייה חוף מזרחי.

אני שמחה לראות שדווקא פה הכל נראה נפלא. דבר אחד חסר בו וזה חדר צ’אט בין העובדים.

אני מתלבטת ממי לבקש להכין לי חדר צ’אט כזה. ברור לי שלואיז מחוץ לתחום כיוון שהיא בקשרים עם משפחת ברוקלין. אמה יכולה הייתה לעזור, אבל אחרי מה שקרה עם דילן, אני לא רוצה קשר איתה.

אני מרגישה כל כך בודדה בעולם הזה. החלקים של הפאזל הזה שנקרא סול ברנרד מתפזרים לי לכל עבר. אם מקודם היו לי תהיות לגבי כל מיני דברים, עכשיו אני מרגישה מפורקת לגמרי.

הדרך היחידה שלי להילחם בכל זה הוא לקחת את עצמי בידים ולחבק את ההזדמנות שניתנה לי לנהל את המשרד של ייקב קרטייה.

אני נכנסת לקרוא איזה תוכנות קיימות בשוק ולשמחתי מוצאת תוכנה שתתאים.

אני פותחת כתובת מייל חדשה. sol@cartiervinyard.com

אני מבקשת מנאדין את כתובות המייל של אנשי המשרד ומגלה שאין אותם בצורה מסודרת.

אני מבינה שאין קיצורי דרך ועליי לזמן ישיבה. אני קוראת לדלה שתחזור למשרדי.

“אני מבקשת שתעברי בין החדרים ותרשמי את שמות העובדים, תפקידם, הטלפון הנייד וכתובת המייל שלהם,” אני מבקשת ממנה, “תסבירי להם שאנחנו מקימים חדר תקשורת בין עובדי המשרד שאמור לענות להם על בעיות והערות שיש להם.”

“כבר יבוצע,” היא עונה לי בחיוך, “ותקבלי זאת בטבלת אקסל מסודרת.”

אני מוסרת לה את כתובת המייל שלי. היא מעיפה מבט על כרטיס הביקור שלי. “פששש.. מנהלת סניף המזרח. לכבוד הוא לי לעבוד איתך.”

“נראה לי שבקרוב גם את תקבלי אחד משלך,” אני רומזת לה שאני מעריכה את האופן בו היא מתנהלת מולי.

אני רואה את ההתרגשות על פניה. “אני מחכה. יש לנו מלא עבודה.”

דלה לא מאכזבת ותוך חצי שעה היא מניחה לי על השולחן את הטבלה שביקשתי.

“קחי כיסא ושבי לידי,” אני מבקשת בשעה שאנחנו מכינות יחד את חדר הצ’אט של המשרד ובנוסף גם חדרי צ’אט האישיים.

דלה מסתכלת עליי בעיניים מעריצות, ואני יודעת שזה הרגע שעליי לסמן את הגבולות.

אני שולחת לכל העובדים מייל ובו הזמנה להתחבר לצ’אט.

אני רואה שנאדין התחברה ומייד היא כותבת הודעה.

נאדין קרטייה:  

ברוכה הבאה סול.

אני שמחה שהצטרפת אלינו.

ההודעה הבאה מגיע גם ממנה, רק שהפעם זה בצ’אט הפרטי.

נאדין קרטייה:

אני כבר מרגישה יותר טוב.

אני יודעת שאת תשליטי פה סדר כמו שצריך.

אני מתקשה להתגבר על הנהלת החשבונות. תעזרי לי?

סול ברנרד:

תודיעי לי מתי את פנוייה, ואבוא לראות במה אני יכולה לעזור.

נאדין קרטייה:

אני אבוא אלייך.  אני לא במשרד.

אני מרגישה לא בנוח. אני רוצה לשאול אותה איך מתנהל סדר יומה, לא כדי לבחון אותה, אלא כדי לדעת בעצמי איך מתנהלים העניינים. בסופו של דבר העסק הזה הוא העסק של המשפחה שלה.

“על מה את חושבת יפה שלי,” היא אומרת ונכנסת כשבידה זר וורדים ורודים בתוך אגרטל יפיפה.

“בטח חשבת לך שאני..” היא צוחקת, “את מבינה שלא יכולתי לגלות לך שהלכתי לקנות לך פרחים. כל כך התרגשתי לראות את הסדר הולך ונבנה פה שהייתי חייבת לחגוג את זה איתך.”

“את לא חייבת לדווח לי לאן את הולכת. אני מודה שאני רגילה לעבוד מול לוחות זמנים במשרד, אבל פה זה שונה,” אני מסבירה לה.

“אז תקבלי שיתוף של היומן שלי. אין לי סודות ממך,” היא אומרת, “את לא יודעת כמה אני מאושרת שאת פה איתי. את כבר משרה עליי הרבה שלווה, ואת מכירה אותי ואת האופי הקופצני שלי. כמו ש… כל בני קרטייה.” פתאום היא משתתקת כאילו פלטה סוד שנתבקשה לשמור.

“אני אישית אוהבת את כל בני קרטייה, כך שאין לי תלונות. שלא לדבר שאת יודעת שגם בי  אש בוערת לא פחות,” אני עונה לה.

“ממש צמד חמד,” היא עונה לי ושתינו מתגלגלות מצחוק. מי כמונו ידועות איזה שטויות אנחנו עושות יחד.

אנחנו חוזרות להתרכז בעבודה כאשר ברקע נשמעות כל הזמן התראות של הודעות מהצ’אט. אני שמחה לראות שכמעט כולם כבר התחברו.

נאדין מראה לי את טפסי ההזמנה והחיובים שנמצאים במגש בערבוביה.

“מה דעתך על דלה? אני חושבת להפעיל אותה יחד איתי. היא עזרה לי עם רשימת העובדים,” אני משתפת את נאדין במחשבה שלי.

“אני מודה שאף פעם לא ראיתי אותה כל כך נלהבת. נראה לי שאת תצליחי להפעיל אותה. גם לי היה נראה שהיא מתבזבזת פה. אם תחליטי שכן, נגייס דיילת אחרת לחנות. זו באמת לא בעיה. יש לנו שמות בהמתנה.”

“בואי נסכם שאני אעבור על הניירת ואקבע סדר עבודה. אני אשלח לך סיכום של מה שיש לדעתי לעשות. את עניין הניירת תורידי ממך, אני אדאג שיאספו זאת ממך ויטפלו בכל. בסך הכל העבודה במספרים זה התחום שאני טובה בו.

מבטיחה לך שבקרוב תוכלי לראות דוחות מכירה על שולחנך.”

“מושלם,” היא אומרת וקמה לחבק אותי. “איזה כייף שאנחנו סוף סוף עובדות יחד.”

כריס
כריס

כריס

למרות שביקשתי להפגש עם בעל המשרד, זה לא קרה.

עם זאת, הופתעתי לראות שהמשרד שלי שינה את פניו ונראה כמו משרד של עורך דין.

השולחן שהיה צמוד לחלון נלקח, ומערכת יוקרתית של שולחן, ארונות ספרים, וארוניות של תיקיות, תפסו את מקומם בחדר.

אני מסרב בנימוס להצעה להשתמש במטבח המרכזי, ולהפתעתי מביא לי איש אחזקה מיני מקרר ומכונת קפה, ומניח אותם על ארונית שהביא איתו.

“עוד משהו?” הוא שואל.

“אני רוצה להתקין מסך טלויזיה, תוכל לעזור לי בזה?” אני עונה לו בשאלה.

“בטח. גם יש לי מסך פנוי עבורך,” הוא אומר וחוזר כמה דקות אחרי עם מסך חדש וגדול.

אני מסיים לפרק את החומר שהבאתי איתי במזוודה ובו תיקי הלקוחות וספרי חוק, ומתיישב לכתוב מכתב ללקוחותיי כדי לעדכן אותם בכתובתי החדשה, ומוסיף כמכותבים את אבא, ופול.

אני עדיין שולח את המיילים כאשר הנייד מצלצל ותמונתה של היילי מופיעה על הצג.

“איך במשרד החדש. הכל לשביעות רצונך?” האם נדמה לי הוא שטון הדיבור שלה נעשה יותר רך, פחות ענייני.

אני מחייך לעצמי. ‘אז יש לך עדיין את הקסם הזה שמפיל נשים לרגלייך.’

“אני ממש מרוצה. הפתיעו אותי וריהטו את החדר כך שממש אין לי צורך לדאוג לדבר,” אני עונה לה עניינית.

“אם כך אתה פנוי להיפגש איתי לצהריים. תשובה שלילית לא תתקבל,” היא אומרת.

אני חושב לעצמי, לפי המעט שאני מכיר אותה, כמה אומץ הייתה צריכה לגייס כדי לדבר אליי כך. רק על זה מגיעה לה תשובה חיובית.

“אני אשמח,” אני עונה לה.

“התמקמתי במשרדי החדש,” אני כותב לפייר קרטייה, “אשמח לבוא לבקר אותך במשרדך כשיתאים לך.”

“אתה עם רכב?” מתקבלת התשובה.

“כן.”

הוא שולח לי מפה כיצד להגיע משדה התעופה לעמק נפה, ליקביי קרטייה. רק אז אני קולט שהוא חושב שאני בא בטיסה מלוס אנג’לס.

אני לא מעמיד אותו על טעותו. “אני פנוי מחר מעשר בבוקר,” אני כותב לו.

“אם כך אפנה לך את הבוקר,” הוא עונה לי.

אני נכנס ללוח הזמנים של ברוקלין חוף מערבי ומתחיל למלא אותו בפגישות. אני לא צריך שאיש ינהל אותי, אני זאב בודד שיודע היטב את דרכו ביער.

אני מתחיל שוב להרגיש חי וחוזר לנשום.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

בר אבידן הוא שם העט שלי ובו מונצחים שם נעוריי ושם נעוריה של סבתי.למי שלא יודע, אני מתגוררת באזור טורונטו. עם זאת כיוון שרציתי את הקירבה לאוקיינוס ברבים מסיפוריי, בחרתי דווקא בניו יורק ולונג איילנד, המוכרים לי, כסביבה ליצירת עולם שלם המורכב מ"משחקי הבקבוק" (עדיין בכתיבה.)מאז, אני שוזרת קטעים מהם בסיפוריי. למשל את חברת האופנה "מיו מילאן" בבעלותה של ליאה מק'ליין, המוזכרת לא פעם, או רשת המלונות "אורכידאה" של אלכס רוטשיילד אהוב ליבה. מידי פעם כשאני נזקקת לעורכי דין בסיפור זה או אחר אני מזמינה את אחד מצוות עורכי הדין של חברת "ל.א.ר" לייצג את גיבור הסיפור.במקביל לכתיבת "משחקי הבקבוק" פתחתי בלוג אישי בו התחלתי לספר גם סיפורים אחרים.מקווה שתיהנו מסיפוריי בדיוק כשם שאני נהנית לכתוב אותם.תודה לצוות שמלווה אותי ובראשם ה-אחת שיודעת ענת כהן-שמש.קריאה נעימה!בר אבידן

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם