קטגוריה: מעבר לגבולות היגיון

אני מותש מכדי להתווכח עם ג'ון. אין בי כוחות להילחם בה. אבל יותר מזה, אני לא מסוגל להביא את עצמי לשכוח אותה. היא חסרה לי כל כך. אני לא בטוח שאני מסוגל נפשית לעמוד מול המילים שלה. "אתה רוצה שאקריא לך את התצהיר שלה, או שאתה מעדיף לקרוא בעצמך?" שואל ג'ון. "תתמצת לי אותו בכמה…

אני נהנית מחברתן של חברותיי. החיים נראים כל כך חסרי דאגות לידן. אלא שהאמת שונה. העדרה של ליליאנה כל כך בולט, שכן היא איזנה תמיד את 'השיחות על כלום,' כפי שהיא נהגה לקרוא לזה, בכך שתיבלה אותן בשיחות על נושאים רציניים יותר. רק כעת אני קולטת כמה היו בה צדדים רציניים, והעובדה שהיא התנהגה כפי…

אני מרגיש שקשה לי מידי להתעמק בטלפון הנייד של ליליאנה.   עבר עליי יום קשה עם הישיבה שנקטעה באיבה, והעזיבה של אן. אני עייף מאד, אבל יודע שכשאעלה לחדרי, אהיה בו שוב לבד. מה שעד היום לא הפריע לי, הופך להיות קשה מנשוא עבורי. אני מתהלך בבית חסר שקט. כשהטלפון מצלצל אני מקווה בכל ליבי…

אני מתקשה לנשום לידה. היא נראית כל כך שונה מהאישה התעוררה לצידי הבוקר. היא לובשת אוברול שחור קצר שמבליט את מתאר גופה היפה, לרגליה נעלי התעמלות לבנות עם פס בצבע כסף. פניה מאופרות באיפור עדין והשפתיים שאני כל כך מכור להן, צבועות בצבע כמעט לא נראה. 'האם היא בחרה להופיע כך לפניי כדי להדגיש את…

אני מודה שפחדתי לפגוש את ליאו באוניברסיטה. חשבתי שאוכל להתחמק מהמפגש איתו. היה לי ברור שאם זה יקרה, אהיה אסרטיבית כלפיו. לא אתן לו לראות מה אני מרגישה. ברגע שהוא הבין שאני שם, בחדר המורים, כשניגש למזוג לעצמו קפה, הוא הכין גם לי, וכך הוא מוטט את כל החומות שהצלחתי לבנות. הוא גבר מוכר ומאד…

שרה לא מבחינה במצוקה שלי. היא מפטפטת ללא הכרה. היא כל כך שיכורה מהעובדה שלא דחיתי אותה, שהיא לא מבחינה בכך שאני לא באמת מקשיב לה. אני משנן לעצמי כמנטרה שאני זקן מידי, שאין לי מה להציע לאן. מעולם לא הרגשתי את כובד שנותיי כמו ברגע זה. אני מנסה לשכנע את עצמי שאן שבורה ממותה…

אני יורד אחרי אן למטבח. היא יורדת במהירות את המדרגות, כאשר החולצה מתרוממת מעט, ואני חייב להתיק מבטי ממנה, כי המראה של גופה החשוף מקשה עליי להישאר מאופק. אן נכנסת למטבח ועורכת הכרה קצרה איתו. היא פותחת את המקרר, בודקת את תכולתו, ומוציאה את מגש הביצים ממנו. היא מוציאה ממגירת הגבינות גבינת שמנת, וגבינה צהובה,…

אני לא מתכוון לוותר. אני מתכופף לעברה. "אני מחכה לך בחוץ, אני מבקש שנדבר," אני אומר לה כמעט בלחישה. שפת הגוף שלה לא מעידה אם שמעה את מילותיי. אני מותש כבר מקצב הלב שלי שמשתנה כל הזמן. אני יוצא החוצה וממתין ליד דלת הכניסה. מחשבותיי שוב מתפזרות. אני מנסה להבין למה ליליאנה כל כך התנגדה…

אני שמח שסוזן הייתה עסוקה בזעם שלה שהופנה כלפי אן, ולא ראתה את מה שעבר עליי בקירבתה של אן. אני מתקשה לשלוט בעצמי. מה שהילדה-אישה הזאת עושה לי. גם אימה של אן הייתה במצב כוננות, ונראה כי עמדה להגיב, אבל אן סימנה לה שלא תתערב. אני לא יודע אם מישהי משתיהן הבינה את מה שהבנתי.…