קטגוריה: כותבת אותי – הבלוג שלי

מילים רבות מונחות לפתחי. ביניהן מילים שנאמרות על ידי אחרים, לאחרים. אני מקשיבה, בולעת את מילותיי כדי לא להגיב. זה לא פשוט . לפעמים אני רוצה להרעיש את העולם במשק כנפיי, ועדיין צריכה לזכור זה לא החיים שלי. אין לי זכות לנתב אותם כהבנתי, אלא רק כהבנתם. אז אני בעיקר מקשיבה. אם אתם חושבים שאני…

אנאבל כשהיכרתי את ג'ונתן הייתי על סף סיום לימודיי התיכוניים. הוא נהג לשלוח לי פתקי אהבה ותשורות קטנות. הוא הלך לקראתי בצעדים קטנים. בסופו של דבר לא הייתי סתם נערה אלא בתו של מפקד הבסיס הנערץ. ממנו למדתי מהי אהבה. מה אני אוהבת ומה הייתי רוצה לשנות במערכת היחסים בעתיד. כל כך חלמתי על שיגרה…

רציתי לספר לך ש… כשהיא סיפרה לי, מה שסיפרה לי, אמרתי לה: "תרגעי, בואי לא נקדים את המאוחר." ובפנים, אתה יודע כבר, געשה בי הלבה. וככל שעבר הזמן לא יכולתי להרגע בעצמי, והרצתי קדימה את המאוחר. אז רציתי לספר לך ש.. בסוף הכל הסתדר. בדיוק כפי שאמרתי לה. "כי למה להקדים את מה שלא יקרה?"…

אבנים שבדרך לא הונחו שם במקרה. כי הרי אין זה מקרה, גם אם איננו מבינים מדוע. לעיתים מתפוררות לחול דק דק. אני מרחיקה ומתרחקת. ביום הזה, שכל שקורה בו הוא לא מתוכנן, אני מזכירה לעצמי ולשלי ת נ ש מ י . בר   נכתב לפני שלוש שנים

היא מדברת אליי בשחור, ואני עונה לה בלבן. "את מעצבנת," היא רוטנת לעברי וזורקת עליי מכתמי שחור החשוך שבה. אני לא מגיבה, מה שמרתיח אותה. "את עיוורת?!" היא צועקת אבל מניחה את המכחול. אני מנקה את הלבן ממכחולי ומוסיפה צבעי פסטל רכים. היא מזעיפה מולי פנים, אבל אחרי רגע מציצה בגניבה. מילים שלי מול שלה.…