קטגוריה: כותבת אותי – הבלוג שלי

ישנם ימים שאת חסרה לי בטרוף. את שקדמת לי בדורותיי. הייתי רוצה שנשב, שתספרי לי סודותייך, שתחלקי איתי את כאבייך, ואולי, אולי היה בידי לעזור. זו את שלימדת אותי לעולם לא להישבר, גם אם ראשי מתחת למים, ואין לי אוויר לנשום. את בטח מתפלאת. הרי את לא היית כמוני, ואני לא היכרתיך כלל. אז איך,…

עוצמת עיניים,מדמיינת אהבה.כזו שממלאת את הלב,כזו שמזרימה לבבוניםבמחזור הדם,כזו שלוחשת מיליםשהגוף רוקד בגללן. רוצה להרגישאת טעם הדבששנוטף משפתייך,בשעה שאתה מתמלאבתשוקתךאליי רוצה להתכסותבמגע ידייך,בפרפרי הנשיקותשאתה מפזר בעדינות,למרותשהגוף שלך בוער. חולמת….אותך. בר

קינאה, היא דבר ששורף את הבטן. קינאת כותבים, בוערת לא פחות. אני , שאינני יודעת קינאה מהי, גם לא מבינה איך זה שאת לא מבינה שיש מקום לכל סוגי הכתיבה. הכי לא הגיונית בעיניי העובדה שחיצי הרעל שאת יורה לעברי, לא מכוונים למילותיי, אלה שמרובן את מתעלמת באופן שיטתי. מה שמפריע לך היא העובדה שאינני…

לא נולדתי כזו. למדתי…. אולי בגלל מערך הכוכבים בשמים מעליי בעת לידתי. למדתי …. לא לתת לטרוף לגעת בנפש. לא לתת למחלות לנצח את הגוף. לא לתת למלחמות שלידי לנצח. הפכתי לקיר מגן בסיטואציה מאד לא הגיונית. המילים שפורצות ממני רוצות לפעמים להסיר את מסכותיי. מודה על ההיגיון שגובר על הרגש. על הסבלנות שגוברת על…

ישנו הרגע הזה, שבו אתה אוסף את עצמך, שבריר שנייה לפני שאתה בוחר איך לנשק אותי. לפעמים זה מלווה ב אוחחח… שפרושו: כמה בא לי לנשק את השפתיים האלה. לפעמים אתה כל כך מרוכז שאתה שותק. שזה אומר: חכי חכי מה מחכה לך ממני. ואני שבריר שנייה אחרי, עוצמת את עיניי ומצפה לגלות במה בחרת.…

את לא ידעת איך להתמודד עם מה שקרה. ככה זה עם צלקות. מביטים בך מבחוץ, רואים שאת שלמה, וחושבים: היא בסדר. הרי לא את בחרת להקלע למה שנקלעת. ושתקת. לאט לאט גם הדמעות נבלעו בתוכך וכבר לא זורמות החוצה. לו יכולת אפילו פעם אחת לבכות את הקרביים שלך החוצה. אבל לא. כמו פקעת צמר שהסתבכה…