קטגוריה: כותבת אותי – הבלוג שלי

אני מחפשת מיליםלדייק את הרגש,כותבת,מוחקת,עד שמרוצה מדיוק המילים. אני מקריאה לו אותן, הוא מביט בי במבט משועשע. "אין לך מה לומר?"אני שואלת. "זה הרימובן מאליו,"הוא מושך בכתפיו. אבל רגע לפני שהואמפנה את גבו,אני מספיקה לראותאת החיוך המרוצההמרוח על פניו. כמובן שאני לא מגלה לושראיתי.גם אני מפנה אליו את גבישלא יראה אותינושכת את שפתייבגללו.

בוקר של יום חדש… היין והיאנג ניצבים באוויר מולי ואני מנסה להבין. הרי בכל חושך יש מין האור, ובכל אור יש טיפה של חושך. למה נראה לי שמישהו טיפטף בטעות טיפה אחת על זה, וטיפה על האחר, רק כדי להטעותנו? ואולי מתוך מחשבה, שלא נוכל לחיות עם החושך המוחלט, או שנסתנוור מהאור שאין בו פגם?…

הרהורים של חמש בבוקר… אני ערה כבר מעל לשעה, רק שעכשיו גם הציפורים התעוררו, ושרות להן בעליזות, למרות שהשחר רק מותח את זרועותיו, מתכונן להתעורר. שקט של יום טרום לידתו. מחוג השעון לידי מתקתק בקצב מונוטוני, ואני מודה על כך שהגיע יום שישי. השבוע במיוחד, שבוע שהיו בו מטלות שעלו על גדותיהן. כמידי יום אני…

זה היה כל כך ברור, שהורה הוא הסלע האיתן, זה שמכיל, זה שתומך, זה שיש לו תשובות. איך אפשר להרים את ילדייך, כשאת לא מוצאת כוחות, להתרומם בעצמך? איך תעני על שאלות, כשהתשובות קשות מאין כמותן. ועדיין עלייך, לאסוף אותם לחיבוק מגן, מתוך ידיעה, שאין בכוחך להגן, גם אם את מוכנה לשלם למענם בחייך. בר…

יום האם יחול השנה ב- 12.5.24 * כשהייתי בת 14 אמר לי המורה למתמטיקה שמתמטיקה זה לא בשבילי, שאהיה עקרת בית, ואימא לארבעה ילדים. הוא טעה בגדול. אני מדברת מתמטיקה שוטפת, (אני חיה עמוק בעולם הפיננסים כשאני לא כותבת…) אני לא עקרת בית, וגם לגבי מספר הילדים הוא טעה. * כשהייתי בת 21 אמר לי…

לפעמים כשהריכוז ממני והלאה אני משוטטת ברחובות הפייס וקוראת מילים שנכתבות על ספרים. לא פעם נתקלתי בהערות עוקצניות על הדמויות שנבחרות לככב כדמות הגברית. זה מחייך אותי. כאחת שיודעת שאלה הגיבורים של הסיפורים שכותבים את עצמם אני חושבת לעצמי מה היה קורה אם הייתי כותבת על חיים 'רגילים.' גבר ואישה נשואים. עבודה, משכנתא, ילדים, כביסות,…

"יש משהו שאת רוצה שאקנה?" הוא שואל אותי מופתע, בעודני שקועה ברשימת הקניות לחג, כולה מחוקה, פרט לפריט אחד. הבית מלא בריחות של תבשילי החג, על השולחן בחדר האוכל פרושה מפה לבנה, ועליה ערוכים כלי האוכל החגיגיים.. במרכזו שני זרי פרחי אביב, ועדיין חסר בו משהו.    'אני חייבת ללכת,' אני ממלמלת, חוטפת את מפתחות…

אם תסתכלו עליהם לאור יום, תראו אותם יושבים, מול שני ספלי קפה. שלה עם חלב וכפית סוכר, שלו שחור ללא תוספות. אם תשימו לבכם היטב, תבחינו בכף ידו מתחת לשולחן, מונחת על רגלה, במין בעלות כזו. לעיתים הוא מלטף אותה. ואז עולה על פניה חיוך. אבל אם תפגשו בהם בשעת לילה, כשהירח מאיר למעלה, ושמיכה…

הרגשתי,שאני בתוך מערבולת,נטולת חמצן,נקרעת בין הגלים השוטפים ממזרח,לרוחות הבוערות ממערב,ואני ביניהם. בצעדים קטנים,התחלתי להתרחק,מניחה לימי המלחמה,וחוזרת לנוף המוכר. סיפור השבוע היווה את דלת המעבר.סיפור ארוך המתרחש ביבשת הצפונית. לא יכולתי עוד לחזורלנופים הכואבים של הארץ,לדם שנספג באדמה,לחוסר הנשימה של הנעדרים ממנה. את מחיר המלחמות,אני חיה מידי יום,כאן מעבר לים. לא שכחתי דבר,הלב שלי נמצא שם,אבל…

כשרק התחלתי לכתוב, כתבתי על החיים כפי שהם. מוקפת בפרידות, רסיסי עצב באוויר, ואנשים בודדים בתוך ביתם. קוראיי דרשו שהסוף יהיה תמיד טוב. בכנות, אני מבינה אותם. יש לנו כל כך הרבה עצב מסביב, שמגיע שיהיו פסקי זמן. ישנם דברים שאני לא נוגעת בהם מבחירה, לא מחוסר יכולת לתאר אותם. ישנם מצבים, שאין לי מילים…