מחבר: Bar Avidan

"מעשה האהבה," אמר מישהו באיזו תוכנית ראליטי שחוקה, "מתחיל הרבה לפני שהלילה יורד. הוא מתחיל במחוות הקטנות, במילים שמפוזרות לאורך היום כמו שובל של עלי כותרת של וורדים אדומים, במעשים שמראים לה שאתה חושב עליה." ואני אומרת שזה יכול לקרות כך פתאום, בלי הכנה מוקדמת, בלי החלטה מראש של מה שיקרה. אלא במבט אחד של…

הוא מרגיש אותה,עוד לפני שעיניו מלטפות את גופה. יש משהו בנעלי עקב של אישהשמעורר אותו מייד לפעול. הוא סוקר את גופה,כמו ילד קטןבליבה של חנות ממתקים. הוא יודע בדיוק מה ישבתוך אריזת הצלופן הצבעונית,ועדיין מתרגש כשידו מושטתלקרב אותהאליו. כמו אותו ילד קטן,שמתענג על רשרוש העטיפהבעת פתיחתה,כך גם הוא. הוא לוקח את הזמן,אוהב במיוחד את טקסהסרת…

"את מבינה," הוא אומר לי, כשאני מספרת לו על הערה שקיבלתי, על סיפור שהעליתי שטוענת שהדיאלוגים ארוכים מידי. "כל אחד אוהב את זה אחרת," אני אומרת לו, (אני אומרת לו, לא מתלוננת, רק משתפת.) "יש כאלה שאוהבים מילים מתומצתות, (כך נאמרים לי כך על ידי אנשים בעלי בעיות קשב וריכוז.) וישנם כאלה , שכמה שאני…

מה שמילים של אחריםגורמות לי לכתוב… * יש מי שיודעלהדליק את האשבמילים שאינן נמצאות אפילובתחתית הלקסיקון.כאילו אם לא יאמר אותןלא תתעורר התשוקה,הגוף לא יגיב. רק כך. ולכן,כשם שהאש מתפרצתבמהירות,כך היא נעלמת. * יש מי שמתבייש,רומז בשפה גבוההאת רצונו,צועד על קצות אצבעותיו,ומה שקורה,קורה בלחש,וכך זה נגמר. * אני אוהבתאת העיניים המדברות,את המגע המרפרף,המסמן כוונות,את הנחת היד…

הלב מטפטףאת כאבחסרונו,והראש לוחש לוכך צריך היהלקרות –בשבילך. כי את מרכזעולמךומי שלאמשתקף לךבמלואו,עדיף לךשלא יתקייםבך. מוקדש.. ערב נעים ורגוע. בר

היא לא אוהבת שמעשנים לידה. "להתנשק עם גבר שמעשן זה כמו להתנשק עם מאפרה," אמרה לו באחת הפעמים כשלא יכלה לסבול עוד את ריח העשן. בגללה הוא ממעיט לעשן, רק מידי פעם לוקח סיגריה. הוא אוהב את הטקס של הדלקת הסיגריה, ויניקת העשן לתוכו. כאילו כל העולם כולו מתרכז רק בזה. "זה מרגיע אותי," הוא…

שעות שהיא עומדת מולו. הוא בוחן את קימוריה, את קפליה, את תווי גופה. אמנם היא לבושה, אבל הוא מדמיין אותה ערומה מבגדיה, ונאבק בתשוקתו שמאיימת להתפרץ לעינייה. הוא לא יודע, שבאותה עת היא מביטה בו כשהוא מצייר אותה, ורואה בעיניו את מה שמתחולל בתוכו. כיוון שבתוכה מתעוררת אש גדולה, היא עוצמת את עיניה, כדי שלא…

פעם היו הסבתות יושבות וסורגות כשהשלג היה יורד מבעד לחלון והאש באח הייתה מחממת להן את הרגליים. זה יכול היה לקרות בכל מקום בעולם או זמן אחר, אפילו היום. כאשר הן היו מגלות עין סוררת שברחה, או כשהמידה הייתה קטנה, או כשסתם לא אהבו את מה שנסרג להן היו מסוגלות לגלגל את הסריג שוב לכדור…

By Bar Avidan on ינואר 10, 2023 יושבת ומהרהרת. העולם מתחלק לשניים. כאלה שחיים באופן מוקפד, מתכננים כל מהלך. הם יודעים מתי יקרה כל דבר, איפה יאכלו, היכן ישנו, ומה שביניהם. לעומתם ישנם אלה שזורמים. ספונטניות זה שם המשחק שלהם. וכמו תמיד יש את הצד השלישי, שהם גם וגם. האם זה יתכן? מסתבר שזה משהו…

ההבדל ביןללכת הביתה,ללכת ל-בית, הוא ההבדלבין קירות שקטים,לקירות מתקלפים. בר