מחבר: Bar Avidan

לפעמים לא המילים שירה בה כחיצים הן בהכרח אלה שמכאיבות. אלה דווקא המילים היפות, של הבטחות שלא יקומו, מילים ריקות מתוכן, שאין בהן מאום. עדיף כבר היה שישתוק. ב.א.

מיליםלא נסחטות בכח,מאיפה שזה לא יהיה.זה מתחיל באותיותשנאספות למילהשגוררת חברות אחריה.היא בוחרת רקאת מי שמתאימה לה. לפעמיםזו דיו שמתייבשתואז לא נשזרותהאותיות למילים,ולפעמים זה הרגששקופא מבחירהאו שלא,שמונע מהן לצאת,אומר להןלהשאר בפנים. ואזאו שהן נמוגותאו נרדמותאו להיפךמשתוללות בפנים,בועטות ורוצותלצאת. ב.א. 

פתיח השמש מציצה מבעד לתריסים. יום חדש נולד. אני מתמתחת במיטה , מגרשת את קורי השינה מעיניי מנסה להתאפס על עצמי. נגיעה מקרית בכר  לידי מזכירה לי שאני לבד. לבד בלב ליבה של מגיפה עולמית שמונעת ממני לצאת לטבע ולצלם אותו. מה שפעם הייתי עושה למחייתי. אני נאנחת. שוב יהיה עליי לצלם נוף עירוני ואנושי.…

לעיתיםממש שלא במתכוון,גופך מתחכך בשליבשעה שאני יוצאתואתה נכנסמחדר כלשהו. "סליחה," אני אומרתובאותו זמן גם אתה. אבל לפעמיםהמגע הבלתי מכוון הזה,מצית משהושבלתי ניתן לעצירה. כך קרהשידך נגעה,  בתנועה לא מכוונת,בי.  אני הפסקתי לנשום,ועינייך התקבעו עליי. "אני אוהב," אמרתוהושטת ידך אלי,"איך שהגוף שלךמותאם במדוייקלשלי. ואם לדייקכפות ידיי המתמלאות בך, ומה שזה עושה ליאת כבר יודעת." ולא רק…

דווקא בימים האלה שאנחנו בבית, אנחנו מחפשים יותר את הקירבה בינינו. אני רואה אותך יושב ועובד, אתה רואה אותי יושבת וכותבת. איכשהו תמיד אנחנו מוצאים עצמנו אחד ליד השנייה. השתיקה יחד נעימה לנו, אין לנו צורך במילים. בתאום מושלם אנחנו מרימים עינינו אחד לתוך השניה. מבטים שמדברים ביניהם, מתרככים, מתמלאים רגש מדברים אהבה. אתה מטייל…

? שבת אחרונה של חודש מרץ, שנגמר באקורד מאד חגיגי, חג הפסח. ההתרגשות בשיאה לקראת ליל הסדר שיחגג (פעמיים בגולה) במוצאי שבת. כאשר את מגדלת את דור ההמשך בגולה ובוחרת לשלוח אותם לגן עירוני (כי האופציה האחרת היא חינוך דתי על כל סוגיו) הם חסרים את לימוד החגים שלנו. כך קרה שאת שירי דיסני ושירי…

תשוקה מתעוררת באלפי דרכים.. ברגע שהמבט שלי נלכד בעיניו, אני יודעת שאין לי מה להלחם. אני כבושה. זו מין התנעה כמו של מנוע של אופנוע אימתני שנסחט עד הסוף בשנייה. הוא מצידו לא תמיד מראה לי את הבעירה שבתוכו. לעיתים, הוא מתכופף לעברי, בתנוחה כזו שאני יודעת שלא לשפתיי הוא מכוון. הוא נושק לי ברפרוף…