מחבר: Bar Avidan

והגדת לבנ(ת)ך… קשה לחגוג את חג החרות, כשיש מבני עמך שחרותם נלקחה בכח. לא פשוט לחיות בסביבה עויינת, כאשר העבר הרחוק, זה שעבורו נטבעו המילה 'לא נשכח,' מתעורר לחיים לנגד עיניך. מילים רבות איבדו מערכן במאתיים ויותר הימים שעברו. ובדיוק לשם כך, היה עלינו לקיים את 'והגדת לבנ(ת)ך,' כדי שידעו – את זכותינו על הארץ…

אני חסר מנוחה. אני לא מבין מה כל כך בער לסוזן לערוך את ההלוויה. אני רוצה לחשוב שזה בגלל שהיא שרויה בהלם, אבל משום מה אני לא מאמין שכך הדבר. החודש האחרון עובר לנגד עיני כמו סרט, אבל בהילוך לאחור. אני זוכר את צחוקה של ליליאנה שהבטיחה לי שלא תשתה, ואת התלונות שלה על כך…

"אתה בטח מרוצה מכך ששום דבר לא קושר אותך יותר אליי," אומרת סוזן אימה של ליליאנה. אני נושם עמוק, סופר בליבי עד עשר, עושה הכל כדי לא לענות לה. "בואי לא נעמיד פנים שהיה בינינו קשר. אני לא זוכר מתי דיברתי איתך לא באמצעות עורך דיני," אני אומר לה לבסוף. "האם אתה רומז שאני צריכה…

אני יושבת לכתוב כמה מילים אישיות לקראת פרסום גיליון השבת. הגיליון נושק גם לחג הפסח, ואני מקדישה אותו לאלה שחרותם נטלה מהם, ונושאת תפילה שהיא תושב להם במהרה. התקשיתי לכתוב סיפור לחג. בחרתי להעלות סיפור קצר שכתבתי לפני חמש שנים, סיפור שאני מאד אוהבת. בכל סיפור יש משהו ממני. #מבוך_העכברים נולד מתוך אהבתי למשחקי מבוכים…

"יש משהו שאת רוצה שאקנה?" הוא שואל אותי מופתע, בעודני שקועה ברשימת הקניות לחג, כולה מחוקה, פרט לפריט אחד. הבית מלא בריחות של תבשילי החג, על השולחן בחדר האוכל פרושה מפה לבנה, ועליה ערוכים כלי האוכל החגיגיים.. במרכזו שני זרי פרחי אביב, ועדיין חסר בו משהו.    'אני חייבת ללכת,' אני ממלמלת, חוטפת את מפתחות…

זה היה לילה רגיל, זרוע כוכבים, השמים נצבעו בכחול כהה, והיו נטולי עננים. מי יכול היה לנחש את שעתיד לקרות? בבוקרו של יום המחרת הייתה אן לואיז עסוקה בחזרה אחרונה לקראת המבחן המסכם של התואר השני במחשבים ובינה מלאכותית, כאשר צלצל הטלפון הנייד שלה וקול של גבר לא מוכר נשא עימו בשורה שהיא התקשתה לקלוט.…