מחבר: Bar Avidan

אפרת אני שבה לבית הריק. עד אתמול המקום היה הומה מבקרים. שבוע שלם לא עזבו אותי לרגע. אני נכנסת למקלחת, מתמסרת למגע המים המלטפים ומתחילה לעכל את העובדה שאני יתומה. אמא לא תשוב עוד לבית הזה. מצד שני אמא כבר לא סובלת. אני מושכת את הזמן, יודעת שברגע שאצא אצטרך להתמודד עם המציאות אני מאלצת…

 לאחרונה מרבים לשאול אותי "אז איך זה אצלכם?" * * לפני כמה ימים שיחקה איתי הקטנה שלי בת החמש בבית ספר.   אני הייתי המורה…   כשהביאה לי את המסיכה, נצבט לי הלב.   השיגרה שלה היא עם מסיכה ללא הפסקה, משמונה בבוקר עד חמש אחר הצהריים.   את השיגרה היא הביאה למשחק שלנו.  …

אני מחייכת אליך חיוך מתוק כזה כאומרת: "הכל בסדר." "תקשיבי," אתה אומר לי. עיניך מצטמצמות, מרוכזות בי. אני ממתינה לשמוע מה תאמר. אתה ממשיך לשתוק ורק מסתכל בי. עיניך מטיילות בתוכי, הופכות לי את הבטן. "אני מקשיבה," אני לוחשת לך. "את יודעת," אתה אומר ולא מסיר ממני את עיניך. אני מתרגלת איפוק ומחכה למילים שלך.…

שמה את הלב שלי על לוח מודעות. כל אחד יכול לראות, כל אחד קורא אותו אחרת. אבל רק מי שמכיר באמת את שפתו, יודע מה הוא אומר בדיוק מה הוא לוחש. בר

את מתנהלת בזהירות. מורידה ממך פרטי לבוש של הנפש, מגלה טפחיים, מסתירה קצת טפח. מבינה שכבר מאוחר, כי ראה כבר את כולך. את צמאה למילה, רעבה למגע, משתוקקת, ומשתתקת. האם הלכת רחוק מידי? פתאום את מהססת, חסרת בטחון, מוותרת. את רוצה הכל, והוא, אין לו מה לתת. את נאלמת, ונעלמת. את מקווה שיבוא אחר, שיאיר…

גם מעבר למסך הדומם אני שומעת את קולך, רואה את פסיעותיך. אצילות , נחפזות, כמו של פנתר שחור רב עוצמה שיודע שאני באה עם הלב. אתה נסחף אחריי למרות שמשתוקק להתפרץ. "בואי נשחק," אתה מבקש "במשחק האותיות." "אלף," אתה אומר. "סטופ," אני אומרת. ומרגישה את המסך הקר מתמלא בחיוכך. אבל אתה, לעולם לא תודה שצדקתי.…

אתה מבין, גם אם אתה עוטה מסיכה, הראש שלך שקוף אני רואה בו הכל. את האנשים הקטנים המתווכחים בתוכו, אם כך, או אחרת, את אנשי המוסר שלך, את עבדי התשוקה שלך. את המוזות השרות בך, את אלה שצובעות לך את החיים בגוונים. אני רואה אותך, פשוט כמו שאתה.