מחבר: Bar Avidan

שרה לא מבחינה במצוקה שלי. היא מפטפטת ללא הכרה. היא כל כך שיכורה מהעובדה שלא דחיתי אותה, שהיא לא מבחינה בכך שאני לא באמת מקשיב לה. אני משנן לעצמי כמנטרה שאני זקן מידי, שאין לי מה להציע לאן. מעולם לא הרגשתי את כובד שנותיי כמו ברגע זה. אני מנסה לשכנע את עצמי שאן שבורה ממותה…

אני יורד אחרי אן למטבח. היא יורדת במהירות את המדרגות, כאשר החולצה מתרוממת מעט, ואני חייב להתיק מבטי ממנה, כי המראה של גופה החשוף מקשה עליי להישאר מאופק. אן נכנסת למטבח ועורכת הכרה קצרה איתו. היא פותחת את המקרר, בודקת את תכולתו, ומוציאה את מגש הביצים ממנו. היא מוציאה ממגירת הגבינות גבינת שמנת, וגבינה צהובה,…

בוקר של יום חדש… היין והיאנג ניצבים באוויר מולי ואני מנסה להבין. הרי בכל חושך יש מין האור, ובכל אור יש טיפה של חושך. למה נראה לי שמישהו טיפטף בטעות טיפה אחת על זה, וטיפה על האחר, רק כדי להטעותנו? ואולי מתוך מחשבה, שלא נוכל לחיות עם החושך המוחלט, או שנסתנוור מהאור שאין בו פגם?…

אני לא מתכוון לוותר. אני מתכופף לעברה. "אני מחכה לך בחוץ, אני מבקש שנדבר," אני אומר לה כמעט בלחישה. שפת הגוף שלה לא מעידה אם שמעה את מילותיי. אני מותש כבר מקצב הלב שלי שמשתנה כל הזמן. אני יוצא החוצה וממתין ליד דלת הכניסה. מחשבותיי שוב מתפזרות. אני מנסה להבין למה ליליאנה כל כך התנגדה…