המחלקה לטיפול נמרץ בבית חולים בדרום
יום חמישי היום, סמוך לעלות השחר. קרני שמש ראשונות עולות מהמזרח וחודרות לחדר הקפוא. אנו עומדים מחרישים למרגלות מטתו של בנה של חמותי. מאבק אלים, שראשיתו בתאונת דרכים חזיתית הגיע לסיומו העצוב.
“נוח על משכבך בשלום”, היא לוחשת לו ועוצמת את עיניו.
אנחנו עומדים דוממים וחבוקים ובעיני רוחינו חולפים כבמסדר כל האחרים. הבת הצעירה שנעלמה במימיו השוצפים של הנהר באמריקה הדרומית וחזרה אלינו מהטיול הגדול כעבור שבועיים בארון, הבן הבכור שלא זכה לחגוג איתי את יום הולדתו הארבעים, הבת שנפטרה בעת לידה שהסתבכה, ועכשיו רפאל. בן שלושים ותשע במותו.
גיסתי עומדת לידי ורועדת. לא על אחיה היא בוכה כי אם על עצמה. "אני הבאה בתור," היא אומרת.
אני כועסת עליה: "מה פתאום!"
היא עונה לי בלחישה: "את לא רואה שיש כאן תוכנית כתובה מראש? בת-בן-בת-בן..
ואני הבת האחרונה שנשארה …."
♣
בבית בכפר שמריהו
יום חמישי עם עלות השחר.
אבירם פוסע בצעדים כבדים, גורר את רגליו ומתישב ליד הטלפון המונח על שידת הלילה שלו.
"אמא איננה," הוא אומר לבנו בקול עייף. האישה שרצתה להיות חמותי.
לשאלתו מה היו מילותיה האחרונות לא השיב. איך יוכל לאמר לו שאמרה שהיה צריך לשאת את דנה?
♣
הבית בדרום
יום חמישי מדי שבוע הוא היום שלי ושל חמותי. בבוקר מוקדם עם עלות השחר אני אוספת אותה מביתה ולוקחת אותה לקניות.
"מכל הבנות יש לי רק אותך דנה, דואגת ככה לי. רק ממך אני אוכלת, ואת כבר לא חייבת לי."
אני לא מזכירה שנשארה לה רק בת אחת, ושואלת: "מה קרה? את כבר לא רוצה להיות חמותי? הרי לא התגרשתי מהבן שלך. הוא מת לי כך פתאום באמצע החיים. אני עדיין אשתו, רק שהוא לא כאן."
היום לא נלך לשוק, חמותי ואני. גם אני לא אלך כיוון שהיא אסרה עלי. "מה קרה לך? אסור! את אבלה!"
רק כשמגיעה שעת הצהריים היא מבקשת שיפנו את המטבח. "רק מדנה אני אוכלת, רק את הקציצות שלה באורז."
אשתו של רפאל מתקשרת ואומרת שעכשיו כשהוא איננו ואנחנו כבר לא משפחה, היא מעדיפה שלא נגיע ושכל אחד ישב לבד. חמותי מסתכלת לעברי בתדהמה ושואלת: "את עדיין משפחה שלי, את?"
אני מסתכלת ולא מבינה מאיפה הגיעה השאלה הזאת עונה לה :"נראה לך שלא?!" היא ממהרת אלי ומחבקת אותי חזק חזק ולראשונה מתייפחת על ילדיה המתים ויודעת שאני תמיד אהיה שם בשבילה.
♣
הבית בכפר שמריהו
"אני מצטערת," אומרת הפיליפינית בבית בכפר שמריהו, "עכשיו לא שעות ביקור," ושולחת את המנחמים לדרכם.
היא ממהרת לחדר האוכל להגיש את מנת צלי הבקר, בתוספת פירה וירקות מאודים לאב ולבן. הכלה לא נוכחת. היא הודיעה לפיליפינית שתשמור לה מנה מחוממת לשעה ארבע, לאחר שעור הפילאטיס.
♣
בבית בדרום
אני יושבת ליד חמותי על הרצפה ומחשבותי נודדת לזו שרצתה להיות חמותי, זו שהבטיחה לי חיי נסיכה, כיאה לבת יחידה מכפר שמריהו. "את לא רצינית," היא אמרה לי בגועל כשסיפרתי לה שבחרתי להינשא למייקל, בן למשפחה ברוכת ילדים מהדרום, משפחה שכל כך שונה משלי, אבל כל כך שלי.
לתוך מחשבותי הנודדות חודרות אלי מילותיה של חמותי :"דנה, את מקשיבה לי בכלל? אני חמותך!".
אני חוזרת באחת למציאות ומביטה בה.
"אמרתי לך שאני רוצה שתתחתני. מספיק זמן את ישנה לבד," היא אומרת בשפתה הפשוטה המכילה את הכל.
"את לא רוצה להיות יותר חמותי?" אני שואלת כתמיד בבדיחות, אבל רואה שהיא מאד רצינית.
"נראה לך? בחיים לא אפסיק להיות!” היא עונה לי וממשיכה: "מייקל בא אלי בחלום והבטיח. הוא הבטיח שידאג לרפאל, אבל ביקש שאבטיח לו שאני אדאג לך. הוא אמר שהוא שלח לך מישהו ושאדאג שתקבלי אותו ותאהבי אותו כמו שאהבת אותו, את מייקל."
♣
בבית בכפר שמריהו
שעת בין ערבים, שעת הקבלה בבית בכפר שמריהו.
סגן שר ומזכירו, פרופסור מהאוניברסיטה ומנתח לב בכיר מגיעים בשעת הביקור.
ברקע מוסיקה קלאסית עצובה.
♣
בבית בדרום
ובדרום זרם המנחמים ממשיך להציף את הבית, עד שקשה לעקוב אחרי מי שנכנס ומי שיוצא.
אני מלווה את חבריו של גיסי המת לדלת ומושיטה ידי כדי לפתוח אותה, אבל מישהו מקדים
אותי.
"את דנה," הוא אומר לי ומביט עמוק לתוך עיני. במקום את ידו הוא מושיט לי זר פרחים צבעוני.
"אני אלון וזה ממייקל," הוא אומר לי, "הוא בא אלי בחלום ואמר לי לקנות לך זר שובב, כי את לא אוהבת זרים מוקפדים."
אני מביטה בחמותי והיא מחייכת אלי ואומרת: "אני רואה שהכרת כבר את הבן דוד, את אלון. ותזכרי… כמו שאהבת אותו, את מייקל."
ב.א.
מאמינה באהבה
22.12.2015