שמיכת עננים שחורה עוטפת פתאום את השמים וגשם עז ניתך.
אני אוחזת בספל הקפה החם בידיי ומחממת אותן.
בחוץ גשם שוטף אבל לא קר, ובכל זאת אני רועדת.
שעות השינה המעטות נותנות בי את אותותיהן.
הוא מביט בי. "מה אני יכול לעשות בשבילך?" הוא שואל אותי.
"אתה יודע," אני אומרת לו, "אנשים נוטים להאשים אחרים,
אבל רוב המלחמות מתרחשות בתוך נפשו של האדם,
ומי שמולו הוא רק ניצב בהצגה הזו.
כך זה איתה.
אני יודעת אין לי חלק בכל הסיפור הזה.
וכי במה אני אשמה בכך שבאתי לעולם הזה?"
**
איזדורה (דורי) דה פרנס
אוף! איזה יום קשה עבר עליי. מצד אחד אני צריכה על כך להודות שהיצירות שלי נחטפות, מצד שני יש צמיד אחד שנעשה להיט וכולן רוצות אותו אחד בדיוק. הוא אחד האהובים עליי. אחד שענדתי בעצמי. אני ממש לא מבינה את העניין הזה שאנשים, או נשים לצורך העניין, רוצות את אותו דגם בדיוק.
כל אמן יאמר לכם שכסף זה נפלא, אבל מה עם האומנות?
"טוב שבאת איזדורה," אומרת לי שותפתי לדירה לולה. אני כל כך שונאת שקוראים לי בשמי המלא, ובכל זאת אני לא מתקנת אותה. "אנחנו צריכות לדבר."
"תני לי לשים את התיק בחדר," אני מבקשת.
"תזדרזי. ושלרגע לא תחשבי לעבור דרך המקלחת. זה לא שעבדת בפינוי אשפה," היא אומרת לי בקול חסר סבלנות.
אני מעיפה בה מבט זועף. ממתי היא מכתיבה לי מה לעשות כשאני באה הביתה. בא לי ללכת בצעדי צב לחדר ולהרגיז אותה כפי שהיא עושה לי, אבל אני מבינה שזה ילדותי.
אני ניגשת מניחה את התיק במרפסת הקטנה הצמודה לחדרי וחוזרת לסלון. "אז מה כל כך דחוף?" אני שואלת.
"אנחנו צריכות לדבר," היא אומרת לי.
"ומה אנחנו עושות כעת?" אני שואלת.
היא מחמיצה פנים מולי. "את חושבת שאת מצחיקה? בכל אופן אני רוצה שתדעי שאני חוזרת לברנרדו," היא עונה לי.
"שאני אבין, ברנרדו זה לא החבר שלך שהיכה אותך, זה שהשאיר לך סימנים כחולים שעדיין לא נעלמו לגמרי?" אני שואלת אותה.
"מה את מבינה. יש לך בכלל חבר? הוא ביקש סליחה. הוא אמר הוא אוהב אותי והבטיח שלא יעשה זאת שוב," היא אומרת לי בכעס.
"את רצינית? את באמת מאמינה לו? אחרי שזו לא הפעם הראשונה שזה קרה?" אני שואלת.
"זה לא עניינך! רציתי תדעי שמחר אני עוזבת," היא עונה לי.
"מחר? שבוע לפני שאני צריכה לשלם את שכר הדירה לחודש החדש?" אני אומרת בכעס.
"בעיה שלך," היא עונה לי.
"את זוכרת ששתינו חתומות על החוזה, נכון?" אני אומרת לה, "מצידי תגורי על הירח. את שכר הדירה אני מצפה שתשלמי בזמן," אני אומרת לה.
"את חסרת לב," היא אומרת, "וגם קנאית. את מקנאה שיש לי גבר שאוהב אותי כל כך."
"מאחלת לכם רק אושר," אני אומרת.
"קנאית," היא צועקת אחרי.
"אני במקלחת," אני עונה לה.
*
כשאני יוצאת מהמקלחת אני שומעת את לולה בטלפון. היא מצחקקת כמו נערה בתיכון. "היית צריך לשמוע איך היא הגיבה," היא מספרת לו. יותר אני לא שומעת כיוון שאני נכנסת לחדר ולשם שינוי סוגרת את הדלת מאחוריי. כשאני עדיין בתחתונים וחזייה אני יושבת מול המחשב, פותחת את הרשת החברתית ומעלה פוסט.
לדירה חמודה
באזור שקט
דרושה שותפה
כניסה מיידית
פרטים נוספים בפרטי
אני מקבלת הרבה לייקים (מה זה קשור?) ושאלות כהערה מתחת לפוסט. אני נכנסת לפרופיל של אלה שנראות לי מתאימות, אבל לא מתחברת לאף אחת.
ואז מתקבלת ההודעה בצ'אט:
ליז מונרו: אני יודעת שאת מחפשת שותפה לדירה שלך, אבל אמרתי לעצמי שאנסה בכל זאת. השותפה שלי עזבה ואני מחפשת מישהי במקומה. זו הכתובת שלי אם זה נראה לך.
היא מצרפת מפה וגם כמה תמונות. "דווקא נראה רעיון לא רע," אני חושבת לעצמי, "אולי כדאי לשקול אותו בחיוב."
בבוקר אני ניגש למנהלת הבניין ומספרת להם שלולה עוזבת ואולי יש להם רעיון בשבילי.
"בדיוק התקשר לכאן זוג ושאל לגבי דירה פנויה, אבל הם לא מחפשים שותפה."
"אולי זה באמת הפתרון בשבילי," אני עונה להם, "אני אחזיר לכם תשובה."
בהפסקת הצהריים אני שולחת הודעה לליז.
דורי דה פרנס: אשמח לבוא לראות את הדירה.
ליז מונרו: אני בבית היום את יכולה לבוא מתי שאת רוצה.
דורי דה פרנס: יש לי הפסקה עוד שעה. מתאים לך?
ליז מונרו: אני בבית.
אני מגיעה אחרי שעה ומופתעת לראות את הדירה. היא גדולה ומרווחת, מלאה אור, אם כי מאד לא מאורגנת. ניכר שאין לה טעם בעיצוב.
"אז ככה," אומרת לי ליז, "אלף -כל אחת דואגת לחדר שלה. לגבי הניקיון אני מביאה עוזרת כשזה תורי לנקות. את יכולה לנקות לבד או להזמין אותה גם על חשבונך. בית– כל אחת דואגת לאוכל שלה. גימל– אני לא רוצה שתביאי בחורים. מקובל עלייך?"
"מתאים לי," אני אומרת, "אני רק מבקשת לוודא שאני מצליחה להשתחרר מהחוזה הנוכחי שלי. אני אתן לך תשובה בהקדם."
*
שבוע אחרי.
"אני לא מבינה למה את עובדת כל כך קשה ועדיין גרה עם שותפה," אומרת לי מליסה שעובדת איתי בסטודיו.
"טוב לי ככה. אולי כשיהיה לי חבר אעבור לגור איתו. בינתיים הסידור הזה ממש מושלם בשבילי," אני אומרת לה.
איש לא יודע מה הסיבה האמיתית למה אני גרה עם שותפה.
"התכשיטים שלך מעלפים, באנו אלייך מניו ג'רזי. שמענו עלייך מחברות," אומרות לי שתי נשים מטופחות. אני מעיפה מבט מהיר עליהן ותוהה איך זה נשים שהולכות עם תכשיטים עטורי יהלומים מחפשות את החרוזים שלי.
"את בטח מנחשת שבאנו לכאן בגלל הצמיד עם אבני התכלת. איך קוראים לו משהו כמו זימרת הים?" אומרת אחת מהן.
"שירת הים," אני מתקנת אותה, ומוציאה להן צמיד מתוך קופסת קטיפה כחולה.
"בדיוק!" היא קוראת ומוחאת כפיים (למה בדיוק?).
"אני יכולה להכין לך אותו בשילוב אבנים יקרות יותר, או לשבץ בו תליונים מזהב," אני מציעה לי. אני כל כך רוצה קצת לשנות.
"הוא מושלם ממש כמו שהוא," היא עונה לי.
"בטח," אני חושבת לעצמי, "כי הוא בדיוק כמו שיש לעוד מאות נשים בעיר." שוב אני נכשלת בניסיון השכנוע שלי ליצור משהו ייחודי. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות בררנית. אני זקוקה לכסף הזה והעובדה שהצמיד הזה הפך לאחד המבוקשים ונשים מוכנות לשלם מחיר גבוה עבורו, גורם לי להוריד את הראש ולוותר על היצירתיות שלי שרוצה להתפרץ החוצה.
"את ממש אלופה," אומרת לי מליסה, "תראי איזה קופה יפה עשית היום."
אני מחייכת אליה. "חשבת ששכחתי?" אני שואלת ומוציאה לה את השיק שרשמתי עבורה. אני מוסיפה לה שטר של מאה דולר. "זה ממני בלי שום קשר למשכורת."
*
אני מגיעה חזרה לדירה. היא חשוכה לגמרי. אני ניגשת להתקלח, לובשת תחתונים וגופיה ומתיישבת לעצב כמה דגמים חדשים. אני שומעת את הדלת נפתחת ונסגרת. אני שומעת ברקע קולות אבל כל כולי בעיצוב.
כשאני מרימה את עיני אני רואה שהשעה כבר אחת עשרה בלילה. אני מרגישה שהצימאון תוקף אותי. מה הפלא אם לא שתיתי כלום מהבוקר. אני יוצאת מנומנמת לכיוון המקרר. אני פותחת אותו והאור שלו מאיר ומסנוור אותי.
"מה פתאום את מסתובבת כאן ערומה?!" אני שומעת קולו גבר. רק אז אני מבחינה בו יושב מול המחשב שלו כל הדלפק של האי במטבח.
"סליחה?" אני עונה לו, "אני לובשת גופיה ותחתונים. וזו הדירה שלי ומותר לי להסתובב בו איך שאני רוצה."
"הדירה שאני משלם עבורה," הוא נוהם לעברי.
"סליחה באמת," אני אומרת וממהרת לחדר. אני לובשת מכנס ג'ינס וחוזרת.
"אז זה אומר שאני פטורה מתשלום שכר הדירה? איזה כייף לי," אני עונה לו ומתכופפת להוציא מחבת מהמגירה למטה, כיוון שעכשיו גם העובדה שלא אכלתי כלום מהבוקר מורגשת היטב בבטני.
הוא עוקב במבטו אחרי ועיניו נעוצות בשדיי שמתגלים למולו מתחת לגופיה בשעה שאני מתכופפת.
אני חוזרת שוב לחדרי ובוחרת חזייה. הפעם זה מצריך מחשבה. האדומה היא זנותית מידיי, והשחורה בולטת מידי בהתחשב בעובדה שאני לובשת גופיה בצבע תכלת. אני מחפשת את החזיה שתואמת בצבעה לגופיה לובשת אותה בזריזות וחוזרת למטבח.
"הנה עכשיו אני ממש לבושה," אני עונה לו, "אהיה כנה איתך להתפשט בשביל פטור משכר דירה לא הייתי מוכנה, אבל להתלבש בשביל שישלמו עבורי, לזה אני מסכימה."
"מלכתחילה לא היית צריכה ללכת ככה," הוא אומר לי בקור.
"סליחה?" אני אומרת לו, "חוק גימל בדירה הזו שלא מביאים בחורים." אני מודדת אותו ביסודיות מכף רגל ועד ראש, ומתעכבת במכוון על חזית מכנסיו. "אתה נראה לי גבר. אם כך מה זה אומר לגבי החוק של הדירה? מאיפה יכולתי לדעת שיש פה עבריינית על החוק?"
"את ממש משעשעת," הוא אומר לי באותו טון חסר רגש.
אני מוציאה מחבת ומתחילה להכין לי משהו לאכול. למרות השעה המאוחרת אני חותכת נתחי חזה עוף, מוסיפה ירקות חתוכים ומקפיצה אותם יחד במחבת. "מריח טוב," הוא אומר. אני רוצה לומר לו שהוא קמצן במילים, אבל מעדיפה לא להיכנס איתו לשיח מיותר. אני מתבלת בכל תבלין שנראה לי שיעשיר את המנה, ועל הכל שופכת רוטב סויה.
תוך דקות ספורות האוכל מוכן. אני ממלאת קערה מלאה. אני רואה אותו עוקב אחרי מעשיי כל הזמן. אני ממלאת קערה נוספת ומניחה לפניו. "אתה עד שלי שהשתמשתי במצרכים שלי שזה חוק בית בחוקי הבית. השארתי לך תוספת במחבת. אם תסיים את הכל אני אודה לך אם תשים את המחבת בכיור ותמלא אותו מים שיהיה לי קל לנקות אותו בבוקר," אני אומרת לו.
אני לוקחת את הצלחת ופונה ללכת לחדרי.
"היי לאן את הולכת? תשבי לאכול איתי," הוא קורא אחריי.
אני סובבת על עקביי וניגשת לשיש. "אתה רואה את הסכינים החדים האלה? אין לי חשק שהחברה שלך תרדוף אחרי עם אחד מאלה."
"החברה שלי," הוא אומר בהדגשה, "ישנה כבר מזמן. היא נוחרת ולכן אני יושב פה. אני לא יכול לעבוד לידה. חוץ מזה שהיא לא יודעת באיזה צד אוחזים בסכין, שלא דבר שאפילו חביתה היא לא יודעת להכין. לעומת זאת איך להעביר כרטיס אשראי היא יודעת בעיניים עצומות."
"מה שתגיד, שיהיה לך לילה טוב," אני אומרת, לוקחת את הצלחת והולכת לאכול לבד בחדרי.
*
בוקר
מה שקרה אמש בלילה נשכח ממני. המחשבות שלי נתונות כולן ליום החדש שלפניי. אני מסיימת להתקלח ופותחת מיד את החלון והדלת כדי לתת לאדים לצאת החוצה.
"את תמיד מתקלחת עם דלת פתוחה?" הוא שואל אותי וגורם לי לקפוץ מבהלה.
"אני לא נוהגת להראות את עצמי לשכנים כשאני ערומה במקלחת ולכן החלון היה סגור. החדר התמלא באדים ולכן הדלת פתוחה." למה אני בכלל מסבירה לו את עצמי?
"יש לי רק בקשה אחת," הוא אומר לי, "אל תציפי את החדר בבושם. אני רוצה להתגלח ולא רוצה שידבק בו ממני."
אני מביטה עליו. הוא אוחז בידו תיק רחצה. זה די מפליא אותי בהתחשב בעובדה שהוא גר פה, כיוון שתכשיריה של ליז כן מפוזרים בכל מקום. עובדה שמוציאה אותי מדעתי ואני מתנחמת בעובדה שהשבוע הבא זה התור שלי לנקות ואני אעשה פה סדר.
"לסיים להתאפר אתה מרשה לי?" אני שואלת, "כי אין לי רצון לצאת החוצה עם עין מאופרת אחת בלבד." בפנים אני רותחת, אבל שותקת. אני מבינה כבר שהוא משלם לליז את שכר הדירה שלה ואין לי רצון לקלקל לה.
"נו באמת," הוא עונה לי.
אני מסיימת במהירות. גם כך אני לא מתאפרת שעות. רק פס ומעט צבע. בלי שכבות של מייק אפ על העור. אני מורחת שפתון על שפתיי ומזווית העין רואה את עיניו מהופנטות לכל תנועה שאני עושה. "תשכח מזה," אני אומרת לו בליבי. עכשיו אני ממש מעוצבנת. בתנועות מהירות אני מחזירה את כלי האיפור לתיק, לוקחת איתי את הדיאודורנט והבושם ומתיזה מהם עליי רק כשאני בחדר. "אני לא יודעת אם איזה נשים אתה מסתובב שאינך אוהב ריח של בושם," אני אומרת לו בליבי.
אני ניגשת לאסוף את הדברים שלי, מארגנת אותם שוב בתיק הגדול. בודקת שהכל במקומו ויוצאת מהחדר. בדרכי למטבח אני מריחה את ריח מי הגילוח שלו עולה מחדר האמבטיה. כמה לא מפתיע שיש לו טעם משובח כשמדובר בבשמים.
"הבאתי לך קפה ויש גם דונטס," הוא אומר לי בשעה שאני נכנסת למטבח.
"באמת שלא היית צריך אני לא באמת חושבת שאתה משלם עבורי את שכר הדירה," אני אומרת.
"באמת?" הוא עונה לי בטון שקשה לי לפענח.
"אני לא מאמינה במתנות חינם," אני אומרת לו.
"חבל שהיא לא חושבת כמוך," הוא מסנן לעצמו.
אני מתיישבת על הכיסא הגבוה ליד הדלפק ורוצה ללגום מקפה.
"תראו אתכם, יושבים ולוגמים לכם קפה להנאתכם. ומה איתי?" אומרת ליז שנכנסת למטבח.
"כיוון שאת הולכת לרבוץ עם החברות שלך כל הבוקר בבית קפה חשבתי שזה מיותר," הוא עונה לה.
"אבל לה אתה דואג. מעניין.." היא אומרת.
הוא מוציא מכיסו את הארנק שלו שולף ממנו שטרות של מאה. "כמה? שלוש מאות יספיקו לך? את מבינה שאת יורדת עליה בגלל כוס קפה וכמה דונטס שלא מסתכמים בעשרה דולר?"
"היי, תוציאו אותי מהסיפור," אני אומרת, "כפי שאמרתי לך אין ארוחות חינם. תודה על הקפה, אבל אני לא מעוניינת."
"נו באמת קחי לפחות את הקפה," הוא קורא אחריי בזמן שאני עומדת לסגור את הדלת. אני לא מגיבה ויוצאת.
*
סיימון (סאם) ברמינגהם
אני רותח על ליז. לא רק שלא הכינה אותי לעובדה שהיא השכירה את החדר. כשאני מגיע בשעת ערב מאוחרת היא אומרת לי להפתעתי: "מצטערת, אבל השכרתי את החדר."
"מה זאת השכרת את החדר. למה?" אני שואל.
"כי נקרתה בפניי ההזדמנות ואני זקוקה לכסף," היא עונה לי.
"את חצופה את יודעת?" אני עונה לה בכעס, "שכר הדירה והוצאות הדירה משולמות עבורך במלואן."
"ומה אתה חושב שלא מגיע לי לפנק את עצמי מידי פעם?" היא שואלת.
"על המילה עבודה שמעת פעם?" אני שואל אותה. היא מוציאה אותי מדעתי.
"אתה יודע היטב למה אתה משלם לי. לא היית רוצה ש.." היא אומרת.
"את כל כך…. לא יפה כשאת מאיימת," אני אומר לה, נלחם בעצמי לא לומר לה כל מה שאני חושב עליה.
אני סופר את השבועות עד שההסכם המחורבן הזה יסתיים.
אני לא יודע אם זה תרגיל של ליז לגרום לי לישון איתה. בכל מקרה זה לא עובד עליי. אני מעדיף לישון על הספה מאשר לחלוק איתה את המיטה.
הזמן היקר שבזבזתי בוויכוח איתה גורם לכך שאני נאלץ לעבוד עד שעה מאוחרת.
אני יושב על הדלפק במטבח, שם אוזניות כדי לא לשמוע את המוסיקה הרועשת שליז שמה במטרה להוציא אותי מדעתי וצולל לעולם שלי.
זה יכול היה להיגמר באופן סביר אילו היא לא הייתה מופיעה. השעה אחרי אחד עשרה בלילה, אולי אפילו חצות. היא הולכת להוציא בקבוק מים מהמקרר. בשעה שהיא פותחת אותו מאיר עליה מתוכו אור גדול וחושף אותה במלוא הדרה לפניי. מלוא הדרה כיוון שהיא לובשת תחתוני חוטיני שמראים יותר משמכסים, וחולצת טריקו בלבד. רק זה מה שחסר לי. לראות את הגוף היפיפה שלה מתנועע מולי. מה אני אמור לעשות עם זה?
אני לא מתאפק, אני מרגיש שאני חייב להגיב. "מה פתאום את מסתובבת כאן ערומה?!" אני שואל אותה בכעס.
*
אחרי הארוחה שהיא הכינה אני יושב לעבוד במרץ ומסיים את העבודה בשעה שלוש לפנות בוקר. אני צונח על הספה בסלון ונרדם לשלוש שעות. אני יורד לקפה למטה וקונה לי קפה וקופסה של דונטים. ברגע האחרון אני מבקש קפה גם בשבילה. לא יודע מה גורם לי לעשות זאת. אולי כתודה על הארוחה, הטעימה אני חייב לציין, מאמש.
ליז עושה לי סצינה על כך שקניתי להיא שעדיין אינני יודע את שמה, קפה ולה לא. אני בולע את המילים כדי שלא אתפרץ עליה. ההיא עוזבת בלי לשתות למרות שאני קורא לה לקחת את כוס הקפה איתה.
"אתה משקיע באפרוחית הלא נכונה," היא אומרת לי בלעג, "יש לה חבר והיא מאד מאוהבת בו."
"את צודקת," אני עונה לה. היא מחייכת בסיפוק. "היא כל כך מאוהבת בו שטרחה אתמול בלילה להכין לי לאכול."
"אתה סתם מספר סיפורים. אתה חושב שאני מאמינה לך?" היא אומרת באותו טון לגלגני, למרות שאני כבר שומע את הסדקים בביטחון שלה בדבריה.
"את מוזמנת להסתכל בכיור ולראות את המחבת. אם לא היית מבריחה אותה היא הייתה רוחצת אותה. לפחות זה מה שאמרה לי בשעה שהגישה לי את האוכל." היא מציצה בכיור ורואה את המחבת המלוכלך ומלא במים, כפי שההיא ביקשה. "את לא חושדת בי שבשלתי בעצמי אתמול, נכון?"
עם השאלה הזו אני לוקח את התיק שלי ועוזב אותה למחשבותיה. "תבזבזי את הכסף בתבונה," אני זורק לה עקיצה לפני שהדלת נסגרת מאחוריי, "לא יהיו לך עוד הרבה כאלה ממני."
*
בדרך לעבודה אני עובר דרך הדירה שלי. אני מאוכזב לראות שעבודות השיפוץ בה מתנהלות בעצלתיים. כמה אני משתוקק כבר לחזור אליה. הפרטיות שאני כל כך קנאי לה חסרה לי. אני שולח הודעה למנהלת פרויקט השיפוץ שתגיע אליי לישיבה במשרדי.
כאשר אני מגיע מחכות לי הודעות ואחת מהן קשורה לעניינים המשפטיים עם ליז. אני מתקשר לעורך דיני ארן רוטשילד* ממשרדי עורכי הדין ל.א.ר. שנמצאים כמה קומות מתחתיי. "אני במשרד," אני אומר לארן, "מתי שתתפנה תודיע לי וארד אלך."
בינתיים מגיעה המעצבת שמביאה לי תמונות של רהיטים לסלון. אני שם לב שהיא מציעה לי את רהיטים שנמצאים בהנחות גדולות, בצבעים שאני אפילו לא יודע איך לכנות אותם. את רצינית? האם הגבלתי אותך בסכום שאת מראה לי ספות ….כאלה," גם כאן אני צריך להתאפק שלא אפלוט את מה שאני חושב. "אני לא יודע איך לומר לך זאת. נראה לי שאת לא קולטת מי אני ומה הטעם שלי. אני חושב שכדאי שנפרד. תגישי לי חשבון," אני אומר לה.
"אתה עוד תצטער על זה. לא תמצא מעצבת כמוני," היא אומרת לי נעלבת ,"אין לך מושג איזה בתים עיצבתי אם אתה מדבר ככה."
"ברור לי שזה אני הבעייתי ולא את," אני אומר לך, "אני בטוח שאת מעצבת מהשורה הראשונה." אני עונה לה.
אני נושם לרווחה כשהיא עוזבת את המשרד. אני רושם לעצמי להיכנס לאתרים בלילה ולחפש בעצמי ריהוט לסלון.
"ורוד אפרסק זה ה-להיט," אני ממלמל לעצמי את מה שאמרה לי, "ממש אני."
כשנשמעת נקישה על הדלת אני נדרך. אין לי כח לראות אותה שוב. "כן," אני עונה. אני שמח לראות שזה ארן.
"צץ משהו," הוא אומר לי, "לא רציתי שתמתין במתח. הבאתי לך את דו"ח הביניים של החוקר. מסרתי את העבודה לבנג'מין רייאט. אתה מכיר אותו? הוא למד שנתיים מעלינו. הוא מאד דיסקרטי ואיש מקצוע מעולה. הפתיע אותי מאד לגלות שיש לה שותפה. אתה מודע לכך?"
"כן. הופתעתי מכך מאד. ולא סתם היא הופיע לי עם תחתונים, כאלה שבקושי מכסים משהו וגופייה. צעקתי עליה לא תסתובב בבית כך. אחר כך התחרטתי. לפחות הייתי נהנה מהמראה של הגוף המושלם שלה," אני עונה לו בחיוך.
"ואיך היא?" השואל ארן.
"רק אתמול פגשתי אותה," אני עונה, "אתה יודע שאני לא מגיע לדירה כל יום. האמת שהיא רק כמה ימים שם. היא הופתעה לראות אותי שכן ליז אמרה לה שאסור להביא גברים לדירה. נתנה לה רשימת חוקים שזה אחד מהם," אני צוחק.
"מה עם הדירה שלך?" הוא שואל.
"המעצבת הזו ממש לא בשבילי. נראה כאילו היא בכוונה מחבלת בעבודה. פיטרתי אותה ממש לפני שבאת," אני אומר.
"יש לי מישהי בשבילך קוראים לה מריאן פאלם*. היא שותפה בחברת אדריכלים "חלומות," הוא אומר לי, "יש לה כשרון נדיר לקלוט אנשים, וגם טעם משובח. היא עיצבה את הדירה שלי."
"מעולה," אני עונה, "תשלח לי את הפרטים שלה."
אני מרגיש יותר רגוע. שני הדברים שהעיקו עליי היום באו על פתרונם בצורה הטובה ביותר.
אני נכנס ויוצא מישיבות ולא שם לב שהזמן רץ. בסיומו של יום עבודה אני מתלבט האם לחזור לדירה. לליז אין מושג מתי אני מגיע ואני אוהב להפתיע אותה. בדרך כלל אינני בא יום אחרי יום. היום מחליט שדווקא כן אגיע.
כיוון שאני לא רוצה שתחשוב שאני מתלהב מהדיירת החדשה אני מגיע בשמונה, ומתפלא לראות שהדיירת לא נמצאת. דלת חדרה פתוחה וחשוכה.
"כבר הצלחת להבריח את הדיירת?" אני שואל את ליז שיושבת ואוכלת חטיף צ'יפס. רק מלהסתכל על אצבעותיה המלאות בשומן, יוצא לי החשק לאכול.
"נמאס לי ממך," היא אומרת, הולכת לחדרה מחליפה בגדים וחוזרת. "אני יוצאת דארלינג, אל תחכה לי אחזור מאוחר."
"בילוי נעים," אני פונה ופולט אנחת רווחה כשאני שומע את דלת הכניסה נסגרת.
אני מוציא את המחשב ויושב לעבוד על האי במטבח. אני מתחבר לאוזניות, נותן לצלילי הפסנתר לחדור לי למוח ולהרגיע אותי. אני יושב על מסמך משפטי שאני צריך לנסח בקשר לפרוייקט גדול. אני שולח קטעים לשותף שלי שמאשר כל מילה. לפעמים אני חושב לעצמי לשם מה אני שולח לו בכלל.
ס. ברמינגהם: קראת הכל? אין לך הערות?
מרק קרלסון: קראתי. הכל כתוב בצורה מושלמת. כרגיל.
אני ממשיך לעבוד על המסמך וכשמסיים שולח אותו לארן.
ארן רוטשילד: אני לא מבין למה את צריך עורך דין. אתה מנסח את הדברים בצורה מושלמת.
אני יודע שאני צריך להיות מרוצה מעצמי, אבל אני מרגיש ריק בפנים. מרגיש שמשהו חסר לי.
אני אוחז בראשי בשתי ידיים ועוצם עיניים. רעש של פתיחת הדלת במפתח ואחר כך פתיחתה גורם לי לפקוח את עיניי. הדיירת נכנסת לבית, נושאת בידה מגש גדול של פיצה.
היא מציצה לעבר חדרה של ליז. "איפה הגברת?" היא שואלת.
"הלכה לבלות," אני עונה לה.
"הבאתי פיצה, אתה מוזמן להתכבד," היא עונה ומניחה את המגש על הדלפק.
"אני מבין שלקחת על עצמך להאכיל אותי," הוא אומר.
"אני לא יודעת מה ההסכם ביניכם, אבל לא חשבתי שתהייה פה. ליז לעומתך חשבתי שתהיה," היא עונה.
"חשבתי שחוק בית אומר שכל אחד דואג לאוכל של עצמו, מה שהופך אותך למפרת חוק," אני אומר לה.
"ראשית החוקים הופרו מעצם נוכחותך, כך שליז היא מפרת החוק. שנית אני רגילה מהדירה הקודמת שלא עושים חשבונות. שלישית מותר לי לעשות מה שאני רוצה עם הכסף שלי כי אני מרוויחה אותו לבד," היא עוקצת אותי.
אני מתאפק לא לפלוט כלום. אני כבר מבין מה היא חושבת על יחסיי עם ליז. אני בהחלט יכול להבין למה.
"ואם כל זה לא משכנע אותך אז יש לי חבר טוב שהוא עורך דין ואתה מוזמן לדבר איתו," היא מסיימת את דבריה.
"אני מודה שיש לי חולשה לפיצה. אני מודה לך," אני אומר ולוקח לי משולש עתיר גבינה מכוסה בפטריות.
היא מתיישבת מולי ופותחת את המחשב שלה. היא גולשת באיזה אתר. היא מחייכת למראה משהו שהיא קוראת. "יפה מאד," היא אומרת. העיניים שלה על המסך והיא מושיטה יד לקחת משולש של פיצה בדיוק בזמן שאני עושה אותה הדבר. היד שלה נוגעת בשלי. היא מרימה עיניה בהפתעה. "סליחה," היא ממלמלת.
"קח אתה," היא אומרת כשהיא שמה לב שמשכתי את ידי מהמגש. מה שהיא לא רואה היא ההשפעה של מגע ידה העדינה על שלי.
אני מחליט לא להתווכח איתה ולוקח עוד משולש. "פיצה מעולה," אני אומר.
"כן," היא אומרת ושוב היא שקועה במחשב. "נו באמת! נשים לך תבין אותן," היא אומרת.
ברור לי שהיא מדברת לעצמה ובכל זאת אני לא מתאפק. "את שואלת את האדם הלא נכון," אני אומר.
"מה?" היא שואלת ומרימה עינה אליי.
"בקשר לנשים. הרבה פעמים אני לא מבין אותן," אני אומר.
היא מתחילה לצחוק. "תקשיב, יש צמיד שכולן רוצות אותו. בדיוק אותו דבר, בלי שינוי של חרוז אחד. עכשיו תתאר לעצמך שיש נשף ושתי נשים מגיעות עם אותה שמלה. איזה אסון זה. לא כך? אז למה כולן רוצות את אותו צמיד בדיוק כמו של החברה הכי טובה שלהן?"
"ומה זה משנה בעצם?" אני שואל.
"זה משנה כי בתור אומנית אני רוצה ליצור, לעוף עם הדמיון, להיות ייחודית. הצמידים האלה לא זולים. הם לא עשויים פלסטיק. אם את משקיעה כל כך הרבה כסף למה שלא תרצי להיות מיוחדת?"
אני מסתכל עליה ומהרהר בדבריה.
"יודע מה? זה לא בסדר שאני מדברת ככה. תשכח ממה שאמרתי," היא אומרת.
"את יודעת ילדה, אני לא יודע איך קוראים לך. הגיע הזמן שנערוך היכרות," אני אומר לה.
"אני דורי. נעים מאד," היא אומרת לי.
"אני סאם," אני עונה לי, "נעים לי מאד להכירך."
היא מרימה מבטה ומישירה אותו לתוך עיניי. "אני שונה מליז," היא אומרת, "אני לא אחת שאוהבת שגברים משלמים עבור קיומי."
"אני יודע," אני עונה לה. אני רוצה להמשיך אבל אז מצלצל הטלפון שלה.
"שוב את?" היא אומרת ונאנחת, "מה מעכשיו?"
היא קמה, לוקחת את המחשב. "אני חייבת לענות לשיחה הזו," היא אומרת, "תסיים את הפיצה אני לא רעבה."
*
דורי
"כן," אני עונה ושומעת את הצעקות שלה מעבר לקו. "אני לא שומעת שצועקים עליי, את מוכנה לדבר והפעם בשקט?" אני אומרת
**
משהו על הדמויות ממשחקי הבקבוק שמתארחות בסיפור:
*ארן רוטשילד– בנה של ליאה הגיבורה של משחקי הבקבוק
עורך דין העובד בל.א.ר. משרד עורכי הדין שבבעלותה של אימו ליאה.
*מריאן פאלם– משחקי הבקבוק (דור ההמשך) / שתי טיפות מים.
שותפה במשרד לאדריכלות פנים "חלומות."
כסטודנטית היא חלקה חדר במעונות עם ג'ייד ג'פרסון.
מתברר לשתיהן שהן בנות דודות ויש להם סבא משותף,
הסנטור מונטגומרי שהוא סבא של נלה מ"ריגושים."
ג'ייד ג'פרסון – משחקי הבקבוק (דור ההמשך) / לב שלי
אומצה על ידי אלכס רוטשילד, בעלה של ליאה
שהיה חברה הטוב של אימה.
ג'ייד היא זו שמכירה למריאן את ארן.
הצלחתם לעקוב?
אני מקווה שיום אחד אוכל שוב לחזור ל"משחקי הבקבוק" ולהפוך
את הטיוטות לספרים שיצאו לאור.
fotki.yandex.ru דורי
בר אבידן
מאמינה באהבה©
