דין ניגב את הזיעה מעל מצחו על שרוול חלוק חדר הניתוח הירוק שלו. הניתוח המסובך שארך כשמונה שעות, עמד להסתיים. כעת נותר רק לחבוש את ראשו של המנותח, ואפשר לנשום לרווחה. הוא הביט הצידה על הגידול שהיה עד לפני שעה קלה בתוך ראשו של החולה. נראה לו שהגידול הוצא בשלמותו , וכעת הוא נארז על מנת להשלח לבדיקה שתקבע האם הוא סרטני.
דין מרגיש את העייפות פושטת בכל גופו. הוא צמא ורעב, אבל היום יום שלישי והוא לא מוותר. הוא ניגש למקלחת פושט מעליו את בגדי חדר הניתוח המוכתמים ומקרצף את גופו. מוריד ממנו כל סנטימטר ממה שדבק בו בחדר הניתוח. הוא לוקח את הזמן. הוא ביקש מד"ר כץ שיבשר למשפחה שהניתוח עבר בשלום, ושהוא מאד מרוצה ואופטימי בקשר לסיכויי ההחלמה.
הוא לובש את הג'ינס הכחול וחולצת טריקו לבנה וממהר לעבר הכביש המהיר. הוא מפעיל את המגבים, במטרה לגרש את טיפות הגשם השוטף השוטפות את חלונו בקצב גובר. הוא מפעיל את מערכת הבידור וצלילים נעימים שוטפים את הרכב. הוא מכתיב מסרון לנייד "בדרך, מגיע תוך עשרים דקות". שעת העומס כבר מאחוריו, הכביש היה ריק יחסית, ומחשבותיו נודדות.
הוא מוצא את עצמו מול המועדון. מחנה את האוטו וממהר להכנס אליו. למרות שהיום הוא גשום במיוחד, המועדון מפוצץ. הוא ניגש לבר ומבקש מהברמן שידאג לו לכריך עם בירה וניגש לתלות את מעילו שנרטב מהגשם.
יובל, שרון ועופר כבר נמצאים על הבמה, מכוונים את הכלים. דין נוגס בכריך ומשקיט מעט מרעבונו. אבל רעבונו למוסיקה גובר והוא עולה לבמה ומכוון את הגיטרה.
להפתעתו, למרות כל מה שעבר היום, ההופעה מתחילה בזמן. הוא עוצם את עיניו ומתחיל לפרוט על הגיטרה. הצלילים השקטים ממלאים את חלל המועדון וכולם משתתקים. הקהל הקבוע של יום שלישי בא במיוחד בשבילו. הם לא יודעים עליו כלום, רק שקוראים לו דין.
עכשיו מצטרפות גם המילים לנגינתו, וקולו העמוק מלטף את הקירות ומתפזר חזרה לתוך חלל המועדון. הוא מתמסר למילים, מוציא אותן מתוכו באהבה, בגעגועים ומרגיש איך השקט אופף אותו וממיס את היום הקשה שעבר עליו. עכשיו הוא רגוע. הגלים במקום הזה של מרכז הרגשות בגופו, חוזרים בשקט לחוף והוא מתמלא בשלווה המיוחלת.
אבל השקט הזה מתחלף בהתרגשות שעולה ומתעצמת בו. הוא מרגיש את אזור הלב שלו מתחמם. כמו קרני שמש נעימות, עוטפת אותו הרגשת האושר. הוא פוקח לאט את עיניו ומחפש את המקור. הוא מביט מסביב ולא רואה דבר, פרט למעריציו הקבועים. הוא מאוכזב מהטעית הגוף, הריגוש המוטעה. הוא עוצם שוב את עיניו, אבל פוקח אותן בעל כורחו ומבטו נמשך לכיוון הבר.
"אז הוא לא טעה, היא באמת קיימת, זו שהרקידה את ליבו".
הוא מסיים את השיר, יורד מהבמה ופוסע לעברה.
הוא יודע שהלילה ימצא שימוש אחר לידיו. לא כדי לנתח, לא כדי לפרוט על הגיטרה, אלא כדי לאהוב אותה.
ב.א.
1.13.2017
מאמינה באהבה