״אפשר לדבר עם יפית?״ שואל קול חם ועמוק.
״זו טעות במספר״ עונה, אומרת ״שלום״ ומנתקת.
הוא מתקשר שוב ״יפית?״.
״לא אדוני. טעות במספר. שלום״ והיא שוב מנתקת.
שוב מתקשר הטלפון ואותו מספר על הצג. ״לא אדוני, אמיר. איפה יפית, מותק?״
״לא מותק, לילי, ויפית מותק, לא כאן אז שלום לך״ היא אומרת.
אמיר לא מרפה ומתקשר הוא חייב לדעת היכן יפית. ״אני מצטער להפריע לך״.
״אז אל״ היא עונה.
״אני חייב להפגש איתה״.
״אני מצטערת״ עונה לילי ״אבל אני לא מכירה אותה״.
״אם במקרה היא תתקשר״ אומר אמיר.
״ולמה שתתקשר״ קוטעת אותו לילי ״אני לא מכירה אותה״.
״אם במקרה״ הוא לא מרפה ״תמסרי שאחכה לה בארבע בקפה ליד הככר. אני מודה לך, זה מאד חשוב לי״ ומנתק.
לילי משתגעת, איך הוא לא מבין שאיננה מכירה אותה.
בחוץ יורד גשם שוטף והיא חושבת על הגבר בעל הקול העמוק והחם שיושב וממתין לה ליפית, ואילו יפית לא מתקשרת.
היא מעיפה מבט בשעון והשעה כמעט ארבע. היא מנסה להסתכל מבעד לתריסים של דירתה לעבר בית הקפה. היא רואה מספר גברים נכנסים, אבל אף אישה.
היא אוזרת אומץ ומחייגת אליו ״חברת השקעות מרום״ עונה לה המזכירה.
״אפשר לדבר עם אמיר?״
״את יפית?״ שואלת המזכירה
״לא, אני״ היא מתחילה לאמר אבל המזכירה קוטעת אותה ״הוא יצא״ וטורקת את הטלפון.
עכשיו כבר ארבע והיא מחליטה מתלבשת בזריזות. מתאימה סוודר לבן שזור פנינים זעירות לסקיני ג׳ינס השחור שלה, ונועלת את המגפיים גבוהות העקב. היא חוטפת את המעיל מהמתלה, עוטפת את עצמה עם צעיף וכובע טוב טוב, ורק עיניה מציצות.היא לא שוכחת לקחת מטריה ומעיפה מבט אחרון בראי. היא כבר חסרת סבלנות ולכן מסדרת את שערותיה בעזרת אצבעותיה. היא יורדת בריצה במדרגות וחוצה בזהירות את הרחוב המלא כבר בשלוליות. ״איך היא תזהה אותו?״ היא חושבת לעצמה כשהיא שומעת את קולו קורא לה.
״יפית?״
״לילי״ היא אומרת ״אמרתי לך שקוראים לי לילי״ מבטה נתקע בעיניו והיא אינה יכולה להסיר אותו מהן, אבל רואה שהוא אינו מסתכל עליה בכלל. היא מתעשתת ואומרת לו ״באתי לאמר לך שהיא לא התקשרה״.
״אולי תתקשרי את אליה?״הוא מבקש עדיין מתעסק עם הטלפון שלו.
״אני לא יודעת מי זו״ היא עונה לו בכעס קל.
״אז מה את עושה כאן?״ הוא שואל.
״לא יודעת״ היא עונה.
״אם את כאן, תשבי ואספר לך״ הוא אומר לה ביאוש.
״ביקרתי לפני כמה ימים את חברתה של סבתי כדי למסור לה דרישת שלום. המטפלת הכניסה אותי אבל אמרה שהיא ישנה. על המזנון בסלון ראיתי תמונה של נכדתה והיא ששבתה את ליבי, את מבינה״ הוא אומר.
הוא רואה אותה מסירה את צעיפה ומורידה את מעילה ולראשונה רואה אותה באמת. הוא משתתק ולוקח נשימה עמוקה לבסוף הוא אומר לה בחיוך גדול״ אני לא מאמין, זו את, את הנכדה של רחל״ הוא לוקח את ידה בין שתי ידיו ונושק לה.
״ זו את, בך אני מאוהב״
ב.א.
מאמינה באהבה
12.20.2016