מתנת יום הולדת

צלצול הטלפון על שולחנה היה זה שקבע את הרגע שהבדיל בין החיים שידעה לאלה שתדע.

״אני יכולה לקפוץ לכמה דקות?״ שאלה אותה חברתה הטובה.

היה זה אמצע יום עבודה מלא פגישות. היא שמה לב שלא נשאלה אם היא פנויה, שמה לב לדחיפות בקולה.

״בואי, אמצא כמה דקות בשבילך,״ אמרה וסגרה את הטלפון. לא הטרידה את עצמה יותר מדי. היא היתה רגילה לדרמות של חברותיה, תמיד על דברים שנראו לה חסרי משמעות.

היא המשיכה לעבוד, ולא שמה לב לדמותה של חברתה העומדת בפתח משרדה המפואר, מתלבטת האם להכנס. לבסוף ראתה אותה וקמה לקראתה מחייכת:״רוצה לרדת לקפה למטה?״ אבל ההיא ענתה לה שהיא מעדיפה לדבר איתה במשרדה.

״כרצונך,״ ענתה לה, והתיישבה בפינת הישיבה ליד החלון הגדול הצופה אל העיר. חברתה נכנסה בעקבותיה והגישה לה מתנה עטופה בנייר וסרט ורוד סביבה.

״את יודעת שאני אוהבת אותך מאד,״ אמרה לה חברתה, ״אני לא יודעת אם את תאהבי אותי אחרי מה שאומר לך, אבל איני יכולה לשתוק יותר.״

היא הריצה במוחה כל מיני תרחישים מה יכול לגרום לחברתה לדבר כך, אך היא לא היתה צריכה לחכות הרבה.

״הוא בוגד בך. כולם יודעים ואף אחד לא יאמר לך זאת. זהו. אמרתי לך,״ אמרה חברתה ונשפה את האויר שנכלא בה החוצה. היא תלתה עינים שואלות באישה הנבגדת וחיכתה לתגובתה.

״תודה שאמרת לי,״ ענתה לה בקול שקט. ״אם להיות חברתי או לא, זו בחירה שלך,״ אמרה וקמה, ואיתה חברתה. ״רק דבר אחד אינני מבינה – מדוע בחרת לספר לי דווקא היום, כמה שעות לפני מסיבת ההפתעה ליום הולדתי, שעליה, אגב, נודע לי במקרה?״

״כיוון שלא אוכל לשאת את המחשבה על כל האהבה שהוא מעניק לך, על כל תשומת הלב, על צמיד היהלומים שקנה לך, כל זה אחרי שזרק אותי,״ אמרה החברה ויצאה.

היא פתחה את עטיפת המתנה ומצאה בה שלוש אריזות קטנות.

היא פתחה את הראשונה, שבה היה זוג אזיקים כסוף, עטור אבנים דמויות יהלומים.

פתחה את השניה וראתה מעטפה ובה ברכה: ״שפע ברכות ליום הולדתך. שתדעי רק אושר.״

ולבסוף פתחה את השלישית ומצאה בה פתק: ״בעלך אוהב אזיקים. עצה ממני – תקשרי בהם אותו, שלא ילך לשבור לבבות שלא שייכים לו.״