מעולם לא שיחקה שיינה בחוץ עם הבנות. כבת למשפחה מרובת ילדים, תמיד נמצאה מטלה נוספת שהיה עליה למלא. הדקות הבודדות שהיתה פוגשת את חברותיה בחוץ, היו כשהיתה בשליחות אימה בדרך לקניות, או לתופרת, או בעת שהביאה לאביה את ארוחת הצהריים.
.היא תמיד בחרה בדרך הארוכה, ולא בדרך המהירה. בליבה ידעה שעברה שם כדי לראות את אחיה וחבריהם יוצאים מהלימודים, בדרכם חזרה לעיירה.
למרות שהיתה רק בת ארבע עשרה, ושלוש אחיותיה הבוגרות יותר לא השתדכו עדיין, היא היתה רוקמת לה חלומות על האחד שיבוא לבית הוריה ויצהיר על אהבתו אליה, ויבקש מהם רשות לשאת אותה לאישה. אחיותיה היו לועגות לה שהיו רואות החיוך החולמני על פניה כשעיניה עצומות, ואת נשיכת השפתיים כשהיא מדמיינת אותו מנשק את צווארה בליל כלולותיהם.
בכל אותם חלומות, תמיד הופיע אותו אחד. למרות המבט המתנשא, ואולי בגללו, הוא משך את ליבה. הוא היה גבוה מכולם, שערו שארך מעט כיסה את עיני הדבש שלו ויופיו סנוור את כל הבנות. היא ידעה שאין סיכוי שהוא מבחין בה, למרות שהתרועע עם אחיה. הם גם ידעה שהבנות כולן מאוהבות בו בסתר.
רוחות רעות נשבו בכפר מזה זמן מה, אך איש לא האמין לשמועות שנפוצו. אין סיכוי שאנשי האחוזות העשירים יוותרו על שרותיהם של יהודי העיירות הסמוכות שהיו ידועים במלאכתם המשובחת. איש לא יכול היה להאמין, כיוון שדבר כזה לא ארע מעולם. לאט לאט חדרה ההבנה, שההתנכלויות הן לא מיקריות. כאשר התחילו בתים להשרף, ואנשים להעלם, הוכתה בהם ההבנה שמשהו השתנה.
שעות ספורות אחרי שנשרף בית המלאכה של אביה, הגיעה הדפיקה בדלת, שמאחוריה עמדו אנשים לבושי מדים וכמה כלבים אימתניים. כיכר העיר התמלאה במהירות בשכניהם שהגיעו מכל האזור. גברים הופרדו מנשים, ילדים נקרעו מהוריהם. בתוך כל הכאוס הזה, שקרע את משפחתה לגזרים, רק דבר ענין את שיינה. להעיף מבט אחרון באהרון, אהוב ליבה. לנצור את מראהו בליבה לנצח.
אחרי כל טלטלות הדרך, הנסיעה בדרכים לא דרכים, נדהמה שיינה לראות במגורי הנשים את אמה. אך זו, במקום לשמוח לקראתה, פלטה: "דווקא את מכולן." כך באותו יום שמצאה את אימה, איבדה אותה שוב. כנערה שהיתה רגילה לעבודות הבית המאומצות, היא הסתגלה לחיים במחנה העבודה.
היא ראתה את עיניהם החמדניות של השומרים במחנה, מביטות על גופה היפה, ועשה כל שביכולתה לטשטשט את נשיותה. היא הזניחה את מראיה בכוונה ולאט לאט נסובו מבטיהם לעבר הבנות האחרונות.
בלילות היתה בורחות לחלומות על אהובה, מתפללת בשבילו שיחזיק מעמד. מדמיינת את ידיו החזקות מלטפות את גופה, את שפתיו הבשרניות מנשקות את צוארה והיתה שומעת בראשה את מילות האהבה שהוא לוחש לה. עכשיו כשהוא כבר רק שלה, והיא היתה מוכנה להתמסר לו כליל. שעות השינה המועטות וחלומותיה הם שהשאירו אותה שפויה.
באחד הימים, חמקה החוצה בשעת לילה מאוחרת כדי לשאוף קצת אויר, לאחר שלא יכלה עוד לשאת את הצחנה באולם השינה. באותו לילה בדיוק, היה משהו שמשך את אהרון לצאת אף הוא, וכך ליד הגדר המפרדת הם נפגשו.
"איזה אושר לראות אותך", היא שמעה את המילים יוצאות מפיו, "מבין כל הבנות בעולם, אני מוצא אותך כאן, שיינה. המחשבה עליך היא שמחזיקה אותי חי."
"לא חשבתי שאתה יודע מי אני בכלל", היא ענתה לו מבויישת.
"ולמה חשבת שאני בא לביתכם כל הזמן, טיפשונת, בגלל אחיך?" הוא חייך אליה.
"בטח לא בגללי בכל מקרה יש לי שלוש אחיות", היא השתתקה ועיניה התמלאו דמעות.
אהרון חיפש פירצה בגדר, ולבסוף מצא אחת, נדחק דרכה ומיהר אליה. הוא הוביל אותה מאחורי אחד הביתנים, וכאשר היה בטוח שאינם ניראים לעין חיבק אותה. נפעמת ממגע גופו, ניצמדה שיינה אליו והניחה ראשה על ליבו. היא שמעה את ליבו המתרגש למגעה והרימה עיניה, בדיוק בזמן לפגוש את שפתיו שחיפשו את שלה.
"אינני יודע מה יהיה מחר", אמר לה אהרון, "אבל דבר אחד אני יודע, שגם אם אמות, זה יהיה אחרי שזכיתי לגלות בפניך את ליבי, ולאמר לך כמה אני אוהב אותך, שיינה שלי." הוא פשט את חולצתו הניח אותה על האדמה הקרה, והשכיב עליה את שיינה. "אני מפקיד בידך את העתיד שלנו. מה שלא יהיה, תבטיחי לי שתשמרי עליו טוב. אני מבקש שתזכירי שאהבתי אותך על יומי האחרון."
*
חודשים אחדים עברו , והיא על ספינה רעועה דרך לארץ ישראל. היא הטיבה את השמיכה המרופטת שעטפה את אימה, שלמרבה הפלא שרדה את התופת. היא טיפלה באישה הזו שלא החליפה איתה מילים שנים, ורק אז התפנתה לעוד לילה ללא שינה. היא לא רצתה לתת לחלומות להכנס יותר לתוכה, בשעה שידעה שאהוב ליבה איננו עוד.
היא עמדה על הסיפון של הספינה המטלטלת בין הגלים וליטפה את ביטנה התופחת. "מבטיחה לך, אהובי, וזוכרת לעד."
2.4.2017
